מטרת ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה

מלכים א' פרקים ט-י

ישראל בן שם

בית מקרא נו, תשרי תשל"ד



תמצית: למרות האמור כי מטרת ביקורה של מלכת שבא היה "לנסות את שלמה בחידות" נראה כי היתה מטרה מדינית נוספת. שלמה ומלך צור ניסו להקים קו אניות לארצות המזרח הרחוק, ובזה פגעו בכלכלתם של שבטי ערב שהובילו סחורות בשיירות גמלים. מלכת שבא באה לקדם את פני הרעה ולשכנע את שלמה להפסיק את המסחר בדרך הים.

אינדקס: מלכים א; שלמה; מלכת שבא

לכאורה המטרה ברורה: "ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה' ותבוא לנסותו בחידות". משהו ברוח זו כבר נאמר על שלמה: "ויבאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו". ועוד "וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו אשר נתן אלוקים בלבו". ואולם כאשר שני אישי מדינה נפגשים מותר לחשוב שנוסף על הנימוק שפורסם ברבים יש גם נושא מדיני ושהמחמאות של מלכת שבא לשלמה באות רק כדי לכסות על משהו.
נבחון תחילה מה היו המתנות שנתנה המלכה לשלמה:
א. מאה ועשרים ככר זהב.
ב. ובשמים הרבה מאד; לא בא כבושם ההוא עוד לרוב.
ג. ואבן יקרה.

א. אם ננקט בשיטת המידות והמשקלות שהייתה רווחת במצרים ובערי סוריה נמצא שהכיכר הוא 32.82 ק"ג ומשקלו 120 ככר זהב שקבל המלך היה 3938,4 ק"ג.

ב. אין הכתוב מציין את כמות הבשמים, נאמר רק "גמלים נשאים במים..." בימי קדם שמשו הבשמים גם כתרופות וכתבלינים ובמסחר הבין לאומי נחשבו כסחורה יקרה מאד, וכדי להדגיש את חשיבותה של מתנה זו מוסיף הכתוב: "ולא בא כבושם הזה לרוב".

ג. על הסוג השלישי של המתנות - על "אבן יקרה" אין לנו כל פרטים שלפיהם נוכל להעריך את ערכה של המתנה. נוכל רק להניח שאף היא הייתה בסדר גודל כמו השתים הקודמות.

מתעוררת השאלה - למה שפע זה של מתנות? האם רק בזכות שיחת-רעים על החכמה?


לפי הכלל של חז"ל על "סמיכות פרשיות" נראה לנו שיש קשר בין הסיפור על המתנות (פסוקים א-י) לבין הסיפור שקדם לו על חלקו של שלמה במסע בים לתרשיש (ט', כו-כח);
"ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר..."
"וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות ידעי הים עם עבדי שלמה"
"ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויבאו אל המלך שלמה".
כלומר - נפתח נתיב-ים חדש למזרח הרחוק, משותף לשלמה ולחירם, לישראל ולצור. עד כה היה נתיב כזה רק למצרים. לארצות המערב - לערי סוריה ופיניקיה היו הסחורות מועברות על גבי גמלים בדרך המדבר לסלע אדום ומשם דרך מדבר הנגב לירושלים ולערי החוף הפניקיות או דרך עבה"י לדמשק והלאה. הכל בדרכי היבשה ועל גבי גמלים.

נזכר שהענף הכלכלי היסודי של שבטי ערב היה ההובלה על גבי גמלים ופתיחת דרך ימית להובלת הסחורות מהודו ומדרום ערב פגעה קשה בבני המדבר ועלולה הייתה ליטול מהם את פרנסתם העיקרית. וזהו שהאיץ את מלכת שבא לבקר אצל שלמה ולדון כיצד למנוע סכנה זו שנשקפה לבני עמה.

תוך עיון בכתובים נוכל לעקוב אחרי השתלשלות המאורעות:

כבר הזכרנו את מתנתה של מלכת שבא לשלמה במזומנים: מאה ועשרים ככר זהב. בדיוק סכום זה אנו מוצאים בפרק הקודם (ט', יד): וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב. לפני כן מדובר על החוב שחב שלמה לחירם בקשר לעסקי הבניה שלו. שלמה ביקש לפרוע את החוב בקרקע, ב"עשרים עיר בארץ הגליל". צורה זו של פרעון החוב לא מצאה כן בעיני חירם. ותמוה הדבר, שהרי חירם עשה עסק רע, למה הוסיף עוד סכום כסף כל כך גדול?

אם נדלג על הפסוקים טו-כה, שהם ההסבר למעשי הבניה של שלמה, יהיה ההמשך של המו"מ בין שלמה לחירם בפסוקים כו-כח, כלומר בתאור ההסדר של נתיב מים מאילת לאופיר. מסתבר שהיוזמה להקמת האני בעציון גבר באה מצד חירם, אשר למרות שלא היה שבע רצון מהתשלום בעשרים עיר בארץ הגליל, ראה לנכון לשלם לשלמה סכום כסף גדול כדי לזכות באחיזה בים הדרומי ולפתח נתיב ימי למזרח הרחוק, שעד כה שלטו רק המצרים בסחר הימי עם אופיר, לפיניקים לא הייתה כל דריסת רגל שם.

העיסקה הייתה רצויה לשני הצדדים: לחירם - שנפתח לפניו עולם חדש לסחר הצורי, ולשלמה - שנהנה הנאה כפולה - קבל סכום כסף ושותפות בסחר הימי עם אופיר.

ואם נוכחנו שהעיסקה היא כל כך טובה - למה נשתהה בדבר? מדוע לא עשה זאת דוד, שאף הוא היה קשור עם חירם, ומדוע נשתהה שלמה ועשה זאת רק בשנת העשרים וארבע למלכו? ההסבר הוא - חלופי השושלת במצרים, השושלת הכ"א, הידידותית לשלמה מוגרה ובשנת 945 עלתה לשלטון השושלת הכ"ב, בראשה שישק, שהיה עויין לשלמה, כי היה קשור בקשרי חתון עם השושלת הקודמת. רק עתה יכלה לצאת לפועל תכנית זו של התקנת קו אניות של שלמה כשיש לו גבוי של חירם מלך צור - מעשה שיש בו התחרות באימפריה המצרית.
נחזור למו"מ בין מלכת שבא לשלמה:
לאחר שהכתוב מונה את המתנות של המלכה הוא עובר לפתע לנושא אחר -
"וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאופיר עצי אלמוגים הרבה מאד ואבן יקרה... לא בא כן עצי אלמוגים ולא נראה עד היום הזה".
כדי לעמוד על הקשר בין זה לזה נעמיד את המתנות זו לעומת זו:

מלכת שבא חירם מלך צור
מאה ועשרים ככר זהב מאה ועשרים ככר זהב
בשמים הרבה מאד, לא בא כבשם ההוא עד לרב עצי אלמוגים... לא בא כן עצי אלמוגים ולא נראה עד היום הזה
ואבן יקרה ואבן יקרה

יש כאן התחרות בין חירם למלכת שבא, מה זה מביא גם זה מביא, ומי זכה בחסדו של שלמה? על כך פורסמה הודעה צנועה (יג):
"והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה ...לארצה"...
נמצא שהמלכה הגיעה לכלל הסכם עם המלך, מכאן ואילך אין אנו שומעים דבר על מסעות לאופיר, הקו הימי נפסק.

כדאי שנברר לנו מהם הנימוקים שהכריעו את הכף לזכותה של המלכה. נימוק מדיני - הרצון שלא להרגיז את שישק מלך מצרים, ומצרים הייתה שוב לאימפריה גדולה וצריך היה לפייסה אחרי פרשת בן-הדד. נימוק אחר - אולי יש בזה הד ליחס הזלזול שעלה מן העיסקה של עשרים עיר בגליל. ונימוק אישי - יחסו כלפי מלכת שבא, ואולי חוברו שלושת הנימוקים גם יחד והכריעו את הכף, וכתוצאה מזה נפסקו הנסיעות לאופיר וחזר הסחר בשיירות גמלים דרך מדבריות ערב.

נעיר שהפסוק יא בפרק י': "וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר" מתייחס למסע הראשון או למסע מלפני בוא מלכת שבא (ט' כח); אחרת היא הידיעה ב-י', כב: "כי אני תרשיש למלך בים, עם אני חירם, אחת לשלוש שנים תבוא אני תרשיש נשאת זהב וכסף, שנהבים וקפים ותכיים". כאן לא נזכרה כלל אופיר וברור יותר כתב זאת סופר דבה"י (ב', ט', כא): "כי אניות למלך הלכות תרשיש" וגו' - מסעות במרחבי הים התיכון ולא בים האדום.

בסיכום נאמר כי מלך צור ניסה בעזרתו של שלמה להקים קו אניות ולחדור לארצות המזרח הרחוק, בזה פגע בכלכלתם של שבטי ערב, שפרנסתם הייתה ההובלה בשיירות גמלים ובזה עלול היה לסכסך את שלמה במצרים. למרות הריוח הגדול הצפוי ויתר שלמה למלכת שבא, שבאה לקדם את פני הרעה והביאה לו מתנות רבות ויקרות. שלמה שמר גם על הקשר עם חירם, אלא שמעתה היה שותף לחירם במסחר עם ארצות הים התיכון.