דימויי הטבע בספרות חז"ל

ד"ר אברהם גולדברג

מחניים ס"ה תשכ"ב


תקציר:
תפיסתם של חז"ל על עולם הטבע ודימויו היא תפיסה של אחדות ושלמות, של יראה וקדושה, של רוממות רוח, שירה ופיוט, - תפיסה המקרבת את האדם לבוראו בזה שרואה את יד הבורא בכל פרט ופרט בבריאה ובטבע.

מילות מפתח:
שמים, ארץ, טבע.


קשה קצת לאדם בן-זמננו, שהוא בדרך כלל ספוג דרכי מחשבה שיטתיים, שהוא פחות או יותר רציונאליסטי וגם אובייקטיבי, לעמוד על דרך המחשבה של חז"ל ותפיסתם המיוחדת בכל עניין ועניין. הם ראו כל דבר לא כגוף נפרד או כתופעה מבודדת מן העולם השלם, אלא הסתכלו על הכל דרך האספקלריה של השלמות. גם בנוגע לעולם הטבע, שהיו קרובים לו הרבה יותר מאשר אנחנו, הרגישו כמעט באופן אינטואטיבי שהאדם וכל הסובב לו בעולם ומלואו קשורים יחד, ואין להבין את האחד בלי לעמוד על הטיב של השני. האדם הוא חלק מן הטבע, והטבע, כאילו, חלק מן האנושיות.

בדרך חישובם המוחשית תיארו את הטבע כאילו יש לטבע התכונות הגשמיות והרוחניות של בעלי החיים. את הפסוק במלאכי (ג, יב)
"כי תהיו אתם ארץ חפץ"

דרש רבי ברכיה בשם רבי שמעון בן לקיש:

כל מה שברא הקדוש ב"ה באדם ברא לארץ לדוגמא לו.
אדם יש לו ראש,
והארץ יש לה ראש שנאמר (משלי ח, כו) וראש עפרות תבל.
אדם יש לו עיניים,
והארץ יש לה עיניים, שנאמר (שמות י, ה) וכסה את עין הארץ.
אדם יש לו אוזניים,
והארץ יש לה אוזניים שנאמר (ישעי' א, ב) והאזיני ארץ.
אדם יש לו פה,
והארץ יש לה פה שנאמר (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה.
אדם אוכל
והארץ אוכלת, שנאמר (שם יג, לב) ארץ אוכלת יושביה.
אדם שותה
והארץ שותה, שנאמר (דברים יא, יא) למטר השמים תשתה מים (קהלת רבא א, ד).

וכמו שהשוו את היצורים זה אל זה, כך השוו אותם כביכול לבוראם. ברות רבה (ה, ד) אומר רבי אבין:

שמענו שיש כנפיים לארץ, שנאמר (ישע' כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו; וכנפיים לשמש, שנאמר (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה מרפא בכנפיה;
וכנפיים לחיות, שנאמר (יחזקאל ג, יג) וקול כנפי החיות;
וכנפיים לכרובים וכו'
וכנפיים לשרפים וכו'.
בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכו' שאין חסין:
לא בצל שחר,
ולא בצל כנפי ארץ,
ולא בצל כנפי שמש,
ולא בצל כנפי החיות,
ולא בצל כנפי כרובים,
ולא בצל כנפי שרפים,
אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים לו, ה)
מה יקר חסדך אל ובני; אדם בצל כנפיך יחסיון.

וכמו שהטבע הוא "אדם", כך האדם הוא ה"טבע". באבות דר' נתן (נ"א פרק ל"א קוראים אנו:

יצר באדם כל מה שברא בעולמו.
ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם - זה שערו של אדם;
ברא רוח בעולם, ברא רוח באדם - זה חוטמו של אדם;
חמה בעולם חמה באדם - זה פדחתו של אדם;
רקיעים בעולם, רקיעים באדם - זה לשונו של אדם.
וגם תכונות רוחניות כמו חכמה, קנאה, שתיקה וצעקה ייחסו חז"ל לטבע. כולנו מכירים את המדרש הנפלא על בראשית א, טז

"ויעש אל' את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול וגו', ואת המאור הקטן",

שגם רש"י מביאו בקיצור בפירושו לתורה. אביא כאן את המקור כולו, כמו שהוא נזכר בחולין ס, ב:

רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב ויעש אל' את שני המאורות הגדולים,
וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן.
אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?
אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.
אמרה לפניו: רבש"ע; מפני שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי?
אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה.
אמרה ליה: מאי רבותיה! דשרגא בטיהרא מאי אהני?
אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים.
אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא,
דכתיב (שם א, יד) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים.
זיל ליקרי צדיקי בשמיך: יעקב הקטן (עמוס ז, ה), שמואל הקטן, דוד הקטן (שמואל א יז, יד). חזיה דלא קא מיתבא דעתה.
אמר הקב"ה: הביאו כפרה על שמיעטתי את הירח.
והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש, שנאמר בו לד' (במדבר כח, טו)? אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.

מאורות השמים, הארץ והימים וכל אשר בהם, כולם מלאים תבונה ודעת, וכולם מכירים את בוראם. אין פלא אפוא שכל הנבראים, אפילו צמחים, ממלאים את פיהם שיר, כמו בתהילים סה, יד: לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, או כמו בפרק של "הללו" (שם קמ"ח). וכן אצל חז"ל נמצאים מדרשים נפלאים מלאים רגש ופיוט המתארים את כל הבריאה בצורה דומה. בקשר לסיפור על החזרת ארון ד' על ידי הפלשתים לבית שמש בשמואל א פ"ו, דורשים החכמים את הפסוק שם (יב) בבבלי עבודה זרה כד, ב:

"וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש" וגו'.
מאי "וישרנה"?
א"ר יוחנן משום ר"מ שאמרו שירה.
ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה.
ומאי שירה אמש?
א"ר יוחנן משום ר"מ: אז ישיר משה ובני ישראל
(נאמר כאן הלך וגאה ונאמן להלן כי גאה גאה).
ור' יוחנן דידיה אמר וכו' ור"ש בן לקיש אמר וכו', ר' אלעזר אמר וכו' ר' שמואל בר נחמני אמר וכו' ר' יצחק נפחא אמר:
רוני רוני השיטה
התנופפי ברוב הדרך
המחושקת בריקמי זהב
המהוללה בדביר ארמון
ומפוארה בעדי עדיים.

ועל צמחים:

אימתי שבלים אומרים שירה?
בניסן (בבלי ראש השנה ח, א).

אין פלא, אפוא, שיש דיבור ולשון לחיות ולעופות. בבבלי גיטין מה, א מסופר על

"ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי".

ועל ר' יוחנן בן זכאי אמרו בבבלי סוכה כח, א:

"שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן".

את האחדות שבכל היצורים הביעו חז"ל על ידי זה ששנו (תוספתא כלאים פה, י; בבלי חולין קכז, א; ירוש' שבת פי"ד ה"א):

כל שיש ביישוב יש במדבר וכו',
כל שיש ביבשה יש בים חוף וכו'.

וכן בתנחומא ויקרא סי' ח):

ארז"ל כל דמות שברא הקב"ה ביבשה ברא בים בדגים,

(וכאן לא נזכר שום יוצא מן הכלל כמו במקורות הקודמים).


ב

הטבע, לפי תפיסת חז"ל, קשור לאדם בכלל. אבל לעם ישראל יש לטבע קשר אינטימי ביותר. הטבע שמח בשמחת ישראל, ואבל הוא באבל ישראל. הטבע הוא שליח של הקב"ה להביא ברכה לישראל כשהם ראויים לברכה, ומונע ברכה בזמן שאינם ראויים. הרי המקרא עצמו אומר (ויקרא כה, ג-ד): אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. ואמרו חז"ל שהכוונה ללילי שבתות, בשעה שאין דרך בני אדם לצאת (ספרא, וראה רש"י על התורה).

בבבלי תענית כב, ב' מובאת ברייתא:

ת"ר ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמקה אלא בינונית שכל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות,

דבר אחר בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושיעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם, שנאמר (ירמי' ה, כה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם.

וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבניין בית המקדש והיו יורדים גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתם וידעו שמלאכת שמים בידיהם.

בחרבן בית המקדש גם הטבע נתקלל, כאילו, ולא יחזור לקדמותו עד ביאת המשיח. בסוטה פ"ט מי"ב מוסר רבן שמעון בן גמליאל משום רב-יהושע:

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפרות.
ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפרות.

אם הבריאה כולה היא לצורך האנושיות בכלל, שהיא, לפי תפיסת חז"ל, במרכז הבריאה, הרי משמשת היא את עם ישראל בפרט. והבריאה עצמה מובנת, לפי תפיסתם, בהדמותה לאנושיות בכלל ולעם ישראל בפרט.


הטבע הוא כל כך קשור לישראל, שלפעמים משנה הקב"ה את דרכי הטבע לצורכי ישראל. בשמות רבה פ' תצוה פל"ח, אומר לנו רבן שמעון בן גמליאל:

גדולה חיבתן של ישראל שהקב"ה משנה סדרי בראשית בשביל טובתן, שהוא מוריד להם מן מן השמים ומעלה להם מן הארץ טל שנאמר (שמות טז, יד) ותעל שכבת הטל, וכן (דברים לג, כח) אף שמיו יערפו טל ("אף" לשון ריבוי, לרבות גם מן הארץ).

וישראל נמשלו במיוחד לדברים היפים שבטבע, לשושנה למשל, בויקרא רבה פ' אחרי פכ"ג מובא:
מה שושנה זו אינה בטלה אלא על גב ריחה,
כך ישראל אינן בטלין אלא על גב מצות ומעשים טובים;
מה שושנה זו אינה אלא לריח,
כך לא נבראו צדיקים אלא לגאולתן של ישראל;
מה שושנה זו עולה על שולחנן של מלכים תחילה וסוף,
כך ישראל הן הן לעולם הזה והן הן לעולם הבא;
מה שושנה זו ניכרת בין העשבים,
כך הן ישראל ניכרין בין האומות שנאמר (ישעי' מא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד';
מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים,
כך ישראל מתוקנין לגאולת מחר.

וכמו שישראל נבראו למצוות, כך נבראו עניינים שונים בטבע לצורך מצוות: הארז והאזוב לשם מצוות שרפת פרה אדומה.
וכן להיפרע מאלו העושקים את ישראל מקיימי המצוות, כמו שמובא בשמות רבה י, ד' ועוד בדרשם את הפסוק (קהלת ה, ח):
ויתרון ארץ בכל היא:
אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הם מיותרין בעולם,
כגון זבובים ופרעושים ויתושין וכן'.
אני עושה שליחותי:
אפילו על ידי נחש,
אפילו על-ידי עקרב,
ואפילו על ידי צפרדע.
תדע לך שכן, שאילולי הצרעה, היאך היה הקב"ה פורע מן האמוריים?
ואילולי הצפרדע, היאך היה פורע מן המצריים?
הדא הוא דכתיב (שמות ז, כז) הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים.

סיכומם של דברים: תפיסתם של חז"ל על עולם הטבע ודמויו היא תפיסה של אחדות ושלמות, של יראה וקדושה, של רוממות רוח, שירה ופיוט, - תפיסה המקרבת את האדם לבוראו בזה שרואה את יד הבורא בכל פרט ופרט בבריאה ובטבע.