איסור מורך הלב וחובת מסירות הנפש בשעת לחימה

הרב אברהם שרמן

ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 101-111
הודפס ללא ההערות


תוכן המאמר:
הגדרת המצוה
הגדרת המצוה לשיטת הרמב"ן
מקורות המצוה
מהות המצוה
מסקנות
שיטת הרמב"ם
שיטת הרמב"ן וה"ר יונה

תקציר:
הסבר עפ"י המקורות מהו איסור מורך הלב במלחמה: על מי חל האיסור, באיזה שלב במלחמה קיים איסור זה, מה טעם המצווה וכו'.

מילות מפתח:
מלחמה; מסירות נפש.

בין מצוות התורה הקשורות ועוסקות במלחמה, קיימות כמה מצוות המתייחסות לרגשות הלוחמים ומחשבותיהם בתקופת מלחמה ובשעות קרב. עיון ובירור מצוות איסור היראה והפחד במלחמה וחובת מסירות הנפש בשעות קרב ולחימה, יגדירו ויבהירו בפנינו את מהותם של אותם רגשות ומחשבות שמחובתו של הלוחם להימנע מהם, ומהותם של הרגשות והמחשבות שעל הלוחם להעמיק לקבוע בלבו פנימה בשעת קרב ולחימה במלחמות ה' ועמו ישראל.


הרמב"ם, בספר המצוות, ל"ת נח, כתב:
"שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר, וכל מי שייסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה, והוא אמרו יתעלה לא תערוץ מפניהם. ונכפלה זאת האזהרה, ואמר לא תיראום, ונכפל הציווי בזה העניין ג"כ שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת מלחמה, כי בעניין זה אפשר לקיים אמונת האמת".

עיון בדברי הרמב"ם במצוה זו והשואה לדבריו בהלכות מלכים ובמקורות אחרים, וכן בשיטות החלוקות על הרמב"ם במצוה זו, נותן מקום לבירור:
א' - הגדרת המצוה
ב' - מקורותיה
ג' - מהותה

הגדרת המצוה
בתחילת דבריו כתב הרמב"ם "שהזהירנו מלירא מהאויבים" וכן במניין המצות הקצר שבתחילת היד החזקה, מצות ל"ת נח, כתב: "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת המלחמה". הרי שהגדרת המצווה היא שעצם הפחד והיראה בלב אנשי המלחמה נאסרו. אלא שהמשך דבריו בספר המצוות שם הוא "ושלא נברח מפניהם", וכן בסוף דבריו במצוה זו כתב: "ונכפל הציווי בזה העניין ג"כ שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת המלחמה"; וכן בדבריו בתחילת הלכות מלכים, כשמונה את המצות המצויות שם, כתב במצוה ב': "שלא לערוץ, ולחזור לאחור בשעת המלחמה". הרי שהרמב"ם לכאורה רואה מרכיב נוסף בהגדרת המצוה, והוא הבריחה מהמערכה שבאה כתוצאה מהפחד בלב, והיא ג"כ חלק מן האיסור.

החינוך במצוה תקכ"ה מביא כדרכו את לשון הרמב"ם מספר המצוות, ומצין ג"כ את עניין הבריחה הנובעת מהפחד והיראה כחלק מהמצוה, ובסוף דבריו במצוה זו כתב: "והמתחיל לחשוב ולהרהר ולהבדיל עצמו במלחמה עבר על לאו זה". משמע מדבריו שעוברים על הלאו רק כשמבדיל עצמו במלחמה, אלא שדיוק זה אינו ברור מאחר שלשונו זה של החינוך נלקח מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים, פ"ז הל' טו, ושם כתב הרמב"ם: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה", ואין בלשון הרמב"ם הביטוי מבדיל עצמו אלא מבהיל עצמו. וכנראה שהחינוך העתיק את לשונו זה של הרמב"ם ובטעות נדפס במקום מבהיל "מבדיל", ואמנם במהדורת ספר החינוך של הרב שעצל, הוצאת מוסד הרב קוק, נדפס מבהיל ולא מבדיל. מדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות מלכים נראה ברור שהגדיר את האיסור בלאו שאין בו מעשה, ואינו תולה את האיסור בתוצאה המעשית של הבריחה וניסה מהמערכה, אלא עצם הפחד בלב פנימה הוא האיסור. וכן בשערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, חלק ג', אות לא ולב, כלל את איסור היראה והפחד במלחמה בין האזהרות שאין בהן מעשה אלא הן התלויות בלב.

יש להסביר וליישב את הסתירות שבמקורות הרמב"ם השונים. בספר המצוות, ובמצוות שבתחילת הלכות מלכים, הרמב"ם מצרף את עניין הבריחה מהמערכה כחלק מאיסור היראה והפחד, ואלו בהלכות מלכים ובספר המצות הקצר לא הזכיר כלל את עניין הבריחה והמנוסה. ונראה שגדר האיסור הוא כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים בברירות שעצם הפחד והיראה בשעת לחימה הם האסורים, ועניין הבריחה והמנוסה מהמערכה כתוצאה מהפחד והיראה אינו חלק מעצם האיסור אלא רק גלוי ותוצאה של הפחד שגרם לבריחה (להלן בהמשך דברינו על הגדרת מהות האיסור יתבארו דברי הרמב"ם בעניין הבריחה, בדרך אחרת).

בהגדרת המצוה שבאיסור הפחד והיראה התקשו אחרונים - מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות, מצוה תקכ"ה; הגר"י פרלא על ספר המצות לרס"ג, ל"ת קכ"ח; קהילות יעקב, להגר"י קניבסקי שליט"א, שנת תרצ"ו, סימן לד: איך אסרה התורה פחד ויראה בשעת מלחמה, הרי זו תכונה טבעית באדם; תחושת הפחד והאימה של הלוחמים במלחמה היא רגש הפורץ באופן טבעי, ובמידה מרובה תחושה זו חיונית ללוחמים כדי שיהיו זהירים בשעת סכנה, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. והשיבו שהמדייק בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים, פ"ז הט"ז, ימצא שאין איסור על הפחד הטבעי המתעורר במלחמה, אלא דייק הרמב"ם ואמר: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה", הרי שמדובר רק במבהיל עצמו ומפתח בלבו תחושות פחד ויראה או מעלה במחשבתו מחשבות והרהורים המפתחים את הפחד ומעמיקים אותו ועל כגון זה נאמר האיסור. דוגמאות לתוכן מחשבות ורגשות המעוררים יראה ופחד חזקים ועמוקים יותר בלב, יכולות להיות מורכבות מצורות שונות. הרמב"ם מביא דוגמאות של מחשבות המחלישות את רוחו של הלוחם כמחשבות האדם באשתו, בבניו ובביתו; רבינו יונה בשערי תשובה מביא צורה אחרת של מחשבה המפתחת פחד במלחמה, וכן מראים הפסוקים עצמם בדברים כ' א': "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם" - הערכת יחסי הכוחות בין ישראל לאויביו, עוצמתם הצבאית וכמות נשקם, מפתחות רגשות פחד, חולשה ומורך לב.

על מחשבות מעין אלו, הגורמות ומפתחות יראה במלחמה, נאמר האיסור, ולא על הפחד הטבעי המתעורר בלב האדם המצוי בשעת סכנה, שכן המלחמה וכל הדומה אליה הם מן הדוגמאות הבולטות של שעת סכנה - "פן ימות במלחמה".


ע"פ הגדרה זו מיישבים האחרונים קושיית המנחת-חנוך בקומץ המנחה, תקכ"ה, על הרמב"ם. בסוטה דף מד ע"ב נחלקו ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי; ר"ע אומר "הירא ורך הלבב" כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, ור' יוסי הגלילי אומר זה הירא מעבירות שבידו. שואלת הגמ' כמאן אזלא הברייתא "שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו בין ברכיו - חוזר", כמאן כר"ע היא ולא כר' יוסי הגלילי. ולשיטת הרמב"ם שהפחד והיראה אסורים בלאו, הרי גם לריה"ג חוזר, שהרי בעצם הפחד הוא עובר עתה עבירה של לא תיראו ולא תחפזו ולכן חוזר. אמנם כפי הגדרות הפחד ויראה שהגדירו האחרונים אין כל איסור בפחד הטבעי המתעורר באדם בשעת סכנה, וכששמע קול קרנות והרתיע, הפחד שהתעורר בלבו הוא חולשה טבעית, ועל כגון הא לא נאמר כלל האיסור בדברי הרמב"ם.

גדר נוסף המתייחס לזמן חלות איסור הפחד יש למצוא בדברי הרמב"ם, שכתב: "שהזהירנו מלירא מהאויבים בשעת המלחמה". הרי שהזמן שבו חל איסור הפחד והיראה הוא עיצומה של המלחמה, בשעת הקרב, ולא בהכנות שלפני המלחמה. וכן כתב הרמב"ם במפורש בהל' מלכים שם:
ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה... ולא יירא ולא יפחד... וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה... עובר בלא תעשה".
יש להדגיש גדר זה של זמן חלות האיסור, שכן הרמב"ן בהשגתו על מצוה זו כתב:
"וזה הבטחה ולא מצוה, ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעובר הלאו ויפרסם חטאו ויחזור".
משמע מדבריו אלו שהבין שזמן האיסור חל בטרם יצאו למלחמה שהרי הכרזת משוח מלחמה והשוטרים נאמרת לפני צאתם לקרב; וכן חזרתם של החוזרים מהמערכה, כירא ורך הלבב, הייתה לפני יציאה לקרב, כמפורש במשנה סוטה מד:
"והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם, ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם... וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקו...".
הרי היראים ורכי הלבב בשעת מלחמה כבר אינם יכולים לחזור.

ע"פ שיטת הרמב"ם שזמן האיסור הוא שעת הלחימה והקרב, כפי שמדויק מלשונו שהאיסור אינו קיים כלל לפני הקרב, לא קשה הערתו של הרמב"ן. וכך תירץ במשך חכמה, דברים פר' שופטים, ד"ה אל תיראו, את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם, ודייק כן מלשונו של הרמב"ם. גם ביד המלך על הרמב"ם, הלכות מלכים שם, תירץ כנ"ל, וכן תירץ את קושיית המנחת-חנוך שהובאה לעיל מהברייתא "שמע קול קרנות וכו' ", שכן היא נאמרה לפני יציאה למלחמה ואז לא קיים עדיין איסור הפחד והיראה.

סיכום גדרי המצוה ע"פ שיטת הרמב"ם:
א. תחושות ורגשות פחד ויראה בלב פנימה בשעת מלחמה הם האסורים, ואילו הבריחה והמנוסה הבאות כתוצאה מתחושות אלו אינן תנאי בעצם האיסור אלא רק גלוי ותוצאה של אותם רגשות; הרי דהוי לאו שאין בו מעשה (להלן בהמשך דברינו בהגדרת מהות האיסור ע"פ הבנת הרמב"ם יובן ביתר ביאור מדוע הזכיר הרמב"ם את עניין הבריחה מהקרב בקשר לאיסור הפחד והיראה).
ב. אין איסור הפחד היראה מתייחס לתחושות הפחד והאימה המתעוררות באדם הנמצא בשעת סכנה ובשעת מלחמה. האיסור אמור ביחס לרגשות ומחשבות שהלוחם מפתח בלבו "ומבהיל עצמו" ומעמיק את תחושת הפחד.
ג. זמן חלות איסור הפחד והיראה נקבע רק בשעת לחימה וקרב ולא לפני הקרב ובהכנות למלחמה.


הגדרת המצוה לשיטת הרמב"ן
הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, חולק על הרמב"ם במצוה זו וסובר שכל הפסוקים שהביא הרמב"ם כמקור לאיסור הפחד והיראה בשעת המלחמה אינם אלא הבטחה ולא אזהרה, וז"ל:
"כתב הרב, והמצוה הנ"ח שנמנענו מלפחד מהאויבים בשעת מלחמה, והוא אמרו 'לא תערוץ מפניהם', וכפל מניעה 'לא תיראום' ויכפלו שוטרי העם זה העניין. וזה הבטחה ולא מצוה... וכו' ".
וכן כתב הראב"ד בהשגותיו למניין המצוות הקצר לרמב"ם, מצוה נח, וז"ל: "אמר אברהם, הבטחה היא ואינה אזהרה". הכסף-משנה שם השיב על השגת הראב"ד הנ"ל, וז"ל:
"ורבינו מפרש קרא כפשטיה שהיא אזהרה ואדרבה על הראב"ד יש לתמוה למה הוציא הפסוק מפשוטו כדי להשיג על רבינו".
הרי שהכ"מ מכריע כשיטתו של הרמב"ם הרואה איסור בפחד וביראה בשעת המלחמה, ולכן הבין פשוטו של מקרא כמקור לאזהרה ולא כהבטחה.

על עצם טענתו של הכ"מ על הראב"ד שהוציא הפסוק מפשוטו ורואה בו הבטחה ולא אזהרה, יש להעיר כי המקראות המובאים ע"י הרמב"ם כמקור לאיסור הפחד והיראה במלחמה - אם הם הפסוקים המובאים בספר המצוות: "לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם" (דברים, ג' כ"ב); או: "לא תערץ מפניהם, כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא" (דברים, ז' כ"א); אם הפסוק המובא בהלכות מלכים, פ"ז הל' ט"ז: "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם - להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים, כ' ג-ד) - הצד השוה בכולם הוא שהתורה קושרת את אי היראה והפחד במלחמה, בגדולת ה' ההולך עם ישראל במלחמה להילחם להם להושיעם. א"כ פשטות לשון המקראות מורה שכל הפסוקים האלו הם דברי הבטחה, שיש לישראל במי לבטוח, שכן ה' מתהלך עמהם בשעת המלחמה.

גם מהמשנה במס' סוטה, דף מד ע"ב, משמע שכך הבינה את דברי הפסוק "אל ירך לבבכם, אל תיראו וכו'", כי המשנה שם מביאה את דברי כהן משוח מלחמה:
"אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וכו' ",
ומפרשת אותם כך: אל ירך לבבכם - מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות; אל תיראו - מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין; אל תחפזו - מקול קרנות; אל תערצו - מפני קול צווחות; כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם - הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום, וכו'. הרי שהמשנה מבינה פשוטו של מקרא זה כהבטחה ולא כאיסור. גם רש"י פירש פסוקים אלו כדברי המשנה; וצ"ע הבנת הרמב"ם בפסוקים אלו.

יש להוסיף שבהבנת הרמב"ם את הפסוקים כמקור לאיסור פחד במלחמה מצינו מקור חשוב, במדרש תנאים, מהדורת רד"צ הופמן (דברים, כ' א') נאמר: "לא תירא מהם" הרי זו אזהרה, לא תירא מהם כשם שנאמר במשה (במדבר, כ"א ל"ד) "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו", וכשם שנאמר ביהושע (יהושע, ח' א') "ויאמר ה' אל יהושע אל תירא ואל תחת". וציין שם רד"צ הופמן דמדרש תנאים זה הוא מקור לרמב"ם הנ"ל, וכן ציין מקור זה בקרית מלך, הל' מלכים, סוף פ"ז. לקמן בפרק הדן במהות איסור היראה והפחד לשיטת הרמב"ם יתפרשו המקראות כפשוטם, כפי שאמר הכ"מ.

מהשגתו של הרמב"ן על הרמב"ם אין ללמוד שהרמב"ן איזו רואה כלל איסור ביראה ובפחד של הלוחמים במלחמה. הרמב"ן, בפרושו על התורה, דברים, כ' א', ד"ה כי תצא למלחמה, כתב:
"... זו מצוה מחודשת, נאמרה להם עתה בבואם במלחמות. וטעם 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם' - יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו וכו'...".
ושם בפסוק ח', ד"ה ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא, כתב: "... ועל דעת ר' עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' ". בשני מקומות אלו קושר הרמב"ן את עניין היראה והפחד במלחמה למצות הביטחון בה' ובישועתו, ובדבריו מזהיר הכהן את הלוחמים מפני תחושות יראה ופחד במלחמה שהן מנוגדות לחובת מצות הביטחון, מצוה המקבלת יתר תוקף וחובה בתקופת מלחמה. הרמב"ן רואה בשעת מלחמה עת "שיהיה לבנו מתכון להקב"ה ונוחיל לישועתו" (לשון הרמב"ן, דברים, כ"ג י', ד"ה ונשמרת מכל דבר רע). וכיון שעניין היראה קשור למצות הביטחון הכללית, אין הרמב"ן רואה מקום לקובעה כמצוה מיוחדת בשעת המלחמה.

בשערי תשובה, שער ג', אות ל"ב, כתב רבינו יונה:
"כי תצא למלחמה על אויביך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם" (דברים, כ' א') - הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, וכו' ".
הרי שקשר בברירות את איסור היראה במלחמה לחובת הביטחון בישועת ה', וכשיטת הרמב"ן בהבנת איסור הפחד במלחמה, אלא שהוא רואה באיסור היראה במלחמה אזהרה מיוחדת.

שיטת הרמב"ן בהבנת עניין היראה והפחד במלחמה כקשורה למצות הביטחון בה' ובישועתו, תבהיר ותסביר את נקודת המוצא של הרמב"ן בקושייתו על הרמב"ם בספר המצוות הקובע שיש איסור מיוחד על היראה הפחד במלחמה. בהשגתו שם כתב הרמב"ן:
"... ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעובר בלאו יפרסם חטאו ויחזור".
משמע שהבין בשיטת הרמב"ם שאיסור הפחד והיראה קיים גם בשעת ההכנה למלחמה, בשעת דברי כהן משוח מלחמה והשוטרים, ולכן הקשה שלא היה לשוטרים להזכיר את עניין הירא ורך הלבב, שיש בכך עבירה על איסור מהתורה. ואמנם האחרונים השיבו כנ"ל, שלשיטת הרמב"ם זמן האיסור הוא רק משנכנסים בקשרי המלחמה, כפי שדייקו מדבריו המפורשים של הרמב"ם, ולא לפני כן. ולכאורה יש להבין את הרמב"ן שאינו רואה את ההבחנה שדייקו האחרונים ביחס לזמן איסור הפחד והיראה. ונראה שהרמב"ן סבר שגם לשיטת הרמב"ם שקובע איסור מיוחד על יראה ופחד, שורש האיסור הוא מצות הביטחון בישועת ה', והיראה והפחד המנוגדים לחובת הביטחון בה' אסורים, כפי שהרמב"ן עצמו סובר כנ"ל. א"כ אין לצמצם את איסור היראה והפחד דווקא לשעת הלחימה, שהרי שורש מצות הביטחון בה' קיים גם לפני היציאה לקרב ובכל מצב של סכנה שמצווים בו, ולכן, גם בשעת דברי הכהן משוח המלחמה והשוטרים קיים איסור היראה והפחד, אף שהמלחמה לא התחילה בפועל; ומשום כך העיר הרמב"ן את הערתו שם על הרמב"ם. (להלן בהסברת מהות איסור הפחד והיראה לשיטת הרמב"ם יתברר שאין לאיסור זה קשר למצות הביטחון בה', ועפ"ז תיושב השגתו של הרמב"ן על הרמב"ם בדרך שונה).

שתי משמעויות הלכתיות נובעות מהבנת הרמב"ן ורבינו יונה בהגדרת איסור הפחד והיראה כקשורים למצות הביטחון בה' ובישועתו:
א. אין לצמצם את איסור הפחד והיראה דווקא לשעת קרב, אלא גם לפניה, בשעת ההכנות לקרב, כשם שמצות הביטחון בה' אינה מצומצמת דווקא לשעת הלחימה בפועל.
ב. איסור היראה והפחד אינו מתייחס דווקא לעוסקים בפועל במעשה המלחמה - לוחמים הנמצאים בפעילות המבצעית הישירה, וגם חיילים המצויים ביחידות העזר והשירותים ואינם בשדה הקרב מוזהרים מפחד ויראה, הסותרים את חובתם לבטוח בה' ובישועתו.

קביעה זו נוגעת לדברי החינוך, מצוה תקכ"ה, שכתב שמצות לא לערוץ מפני האויב במלחמה נוהגת "בזכרים, כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתם". בזה פסק החינוך שנשים אינן באיסור זה כיון שאינן לוחמות. והקשה שם המנ"ח שהרי במלחמת מצוה יוצאת גם כלה מחופתה, א"כ גם הנשים נמצאות במצוה זו. ויישבו קושייתו, שאע"פ שנשים יוצאות במלחמת מצוה אין זה אלא לסייע במים ומזון ללוחמים, כפי שכתבו התפארת-ישראל, סוטה פ"ח מ"ז, וכן הרשש, סוטה מ"ד ע"א, ולא להיות לוחמות בפועל, ולכן אין עליהן איסור הפחד והיראה. כ"ז רק לשיטת הרמב"ם והחינוך הנ"ל שאיסור זה אמור רק ללוחמים בפועל; אך ע"פ שיטת הרמב"ן וה"ר יונה, גם הנמצאים ביחידות עזר ושירותים מצווים באיסור הפחד, הסותר לחובת מצות בטחון שהם מצווים בו. (עיין ברדב"ז, ה' מלכים, פ"ז הל"ד, שהסביר בשני הסברים את יציאתם של חתן מחדרו וכלה מחופתה במלחמות מצווה).

איסור נוסף קושר הרמב"ן לעניין היראה והפחד הקיימים בלבו של לוחם בשעת לחימה. בהוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצות ל"ת י', כתב הרמב"ן:
שנמנע הירא ורך הלבב מבוא במלחמה, שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב וינוס, ויהיה תחילת מפלה לעם, והוא אמרו יתעלה "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", זה כתבו בעל הלכות גדולות. וכן הביא בשם בה"ג בפירושו לתורה, דברים, כ' ח', ד"ה ולא ימס את וכו'.
סיבת האיסור כלשונו של הרמב"ן היא שכתוצאה מהיראה תהיה ניסה שהיא תחילת מפלה. סיבה זו עצמה מובאת במשנה בסוטה מד ע"א. כעילה להעמדת זקיפין לפני הלוחמים ולאחוריהם, וכשילין של ברזל בידי העומדים מאחורי העם, כדי לשמור שלא ינוסו הנלחמים, דתחילת נפילה ניסה; אלא דהרמב"ן ובה"ג הוסיפו שכדי שלא תהיה ניסה ובריחה משדה הקרב, לא רק מעמידין בפועל ממונים למנוע זאת, אלא הוסיפה התורה איסור ואזהרה כנגד הגורמים הראשונים למנוסה, והם הפחד והיראה בלבב הלוחמים. ויש להוסיף שאע"פ שהרמב"ם לא מנה אזהרה זו בלאו בפני עצמו, ועיין במגילת-אסתר שם על דברי הרמב"ן שהסביר מדוע לא מנה הרמב"ם לאו זה; אך בהלכות מלכים, פ"ז ה"ט, מביא הרמב"ם את עניין היראה והפחד לא רק כאיסור בפני עצמו, אלא כלשון הרמב"ם שם:
"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'; ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'...".

הרמב"ם רואה איסור בתחושות הפחד והיראה ללוחמים בשעת מלחמה משתי סיבות:
א. הן גורמות ללוחם שלא יעשה את מצות מעשה המלחמה בשלמות בכל לבו ובכל נפשו, ויש בזה לאו.
ב. אי עשיית המלחמה בשלמות כתוצאה מתחושות המרפות את ידיו כלוחם גורמת לסכן את חיי ישראל אחיו.

אמנם את איסור הפחד במלחמה אין הרמב"ם תולה במה שהוא עלול לגרום סכנה לאחרים אלא רק במה שהוא פוגע בחובתו לעשות את מעשה המלחמה בשלמות, אבל גם הרמב"ם רואה את התוצאה הנגרמת לאחרים כאיסור שיש להיזהר ממנו. יש לתת טעם מדוע אין הרמב"ם מייחד סיבה זו של "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" בלאו בפני עצמו, ואלו הרמב"ן ובה"ג ייחדו לכך לאו בפני עצמו.

במשך-חכמה, דברים, כ' ג', ד"ה אל תיראו, הסביר את דברי המשנה דכל המבקש לחזור ולנוס מהמלחמה מקפחין את שוקיו, דהוי כרודף המסכן חיי אחיו הלוחמים. ויש להעיר, דהרי ברודף מדובר שהוא עצמו רודף אחר אחיו להורגו, ואילו מי שנס משדה הקרב אינו רודף באופן ישיר, אלא בעקיפין - ע"י הימנעותו מהלחימה והפגיעה שפוגעת יראתו במורל הלוחמים האחרים - עלולה להיגרם סכנה לחייהם, ואין לראות מצב זה אפילו כגרם רדיפה, וצ"ע אם יש לתת לנס משדה הקרב דיני רודף ממש מסיבה זו. אמנם במקום שהרודף הוא רק בגרמא ולא באופן ישיר, כתב האור-שמח, הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"א ה"ח, דגם רודף אחר חברו להסית בו נחש וכיו"ב, דבר דפטור אם המית בו משום רודף, שהרי מוסר הוא רודף בגרסא בעלמא ובכ"ז מצוה להציל בנפשו. וצ"ל דכ"ז לא נתחדש אלא במקום שמכח פעולה אפילו של גרמא אך בקום ועשה נגרמת סכנת פקו"נ של אחרים; ואילו הירא ורך הלבב במלחמה, וכן גם מי שנס משדה המערכה, אין פעולותיהם גורמות פגיעה בחייהם של לוחמים אחרים, אלא שהן מחלישות את עוז רוחם של הלוחמים שלא יעשו את מעשה המלחמה בכל לבם ונפשם, ועמדתם בקרב נחלשת עד כדי מנוסה מהמערכה, ולכן עלול האויב לגבור עליהם ולהורגם. הרי שכל גרימתם לסיכון חיי הלוחמים אינו בקום ועשה, א"כ דברי המשך-חכמה צ"ע.

וצ"ל דאף אם אין לירא ורך הלבב, או לנס משדה המערכה, גדרי רודף, מ"מ חל עליו איסור לגרום מצב בו יסתכנו חיי חבריו הלוחמים. החובה להציל נפשות ולמנוע מצב של סכנת נפשות קיימת בין בקום ועשה ובין בשב ואל תעשה. עיקר המקור להצלת נפשות הוא הלאו דלא תעמוד על דם רעך, דהוא לאו שאין בו מעשה, כדברי הרמב"ם, הל' רוצח, פ"א הט"ז:
"אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בידיים, חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא".
מצבי מלחמה הם מצבי פקו"נ, כדברי הרמב"ן עה"ת, דברים, כ' א':
"אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם, פן ימות במלחמה, כי דרך ארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים".
כל פעולה או העדר פעולה, כולל אי עשיית מעשה המלחמה בכל לב ונפש, מתוך תחושות יראה, פחד או הרהורים אחרים, וכ"ש מנוסה ובריחה משדה הקרב, יש לראותם במסגרת סכנת נפשות ופקו"נ, ויש בהם עבירה על איסור "לא תעמוד על דם רעך". ראוי לציין שראשונים חידשו (ראה חידושי הר"ן, סנהדרין עג ע"א; שו"ת מהר"ם, סי' ל"ט) - שאף על ספק סכנה קיים הלאו דלא תעמוד על דם רעך. זהו שכתב הרמב"ם שם שהירא ורך הלבב כל דמי ישראל תלויים בצווארו, ומי שאינו עושה את מעשה המלחמה בכל לבו ונפשו הוא כמי ששופך דמי הכל, וכיון שכך אין הרמב"ם רואה צורך למנות את הפסוק ולא ימס את לבב אחיו כלבבו כלאו בפני עצמו. ראוי להוסיף דיוק בדברי הרמב"ם שרואה כבר ביראה במלחמה כמי שדמי ישראל תלויים בצווארו, אע"פ שתחושות והרהורים אלו עדיין לא גרמו בפועל שלא תיעשה מצות המלחמה בשלמות, שהרי בתחילת דבריו כתב:
"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו",
ואחרי זה הוסיף:
"ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמו ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".
הרי שלהרמב"ם מוזהר הלוחם כבר בשלבי התפתחות היראה והפחד שהם גורמים בעתיד לאי עשיית המלחמה בכל לב ונפש וכן לפגיעה בעוז רוחם של אחיו הלוחמים עד כדי ניסה ובריחה משדה הקרב, ויש לראותם רק במסגרת המורל ורוח הקרב והלחימה; בכ"ז הם מהווים גורם כסיכון ממשי בגרימת מצב של פקו"נ.

הלכה דומה בהלכות פקו"נ מובאת במס' שבת, קכ"ז ע"ב בעניין יולדת שמחללין עליה את השבת, ומחדשת שם הגמ' שמותר להדליק נר אפילו עבור סומא שאינה זקוקה לאורו משום יתובי דעתא; ומסבירים שם התוס' שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי הפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה בגלל שאין אור ממה שיסתכן החולה ברעב. הרי שמצב רוחה של היולדת הנמצאת במצב פקו"נ מהוה סיבה מספקת לחלל עליה השבת. וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע או"ח סי' ש"ל, סעיף א'. כן גם את מצב רוחם ורגשותיהם של הלוחמים יש לראות כחלק חיוני ומכריע בהצלחתם לעשות את מצות המלחמה באופן שיתמעט הסיכון לחיי הלוחמים ככל האפשר. עפ"ז ברור מדוע לא יקבל הרמב"ם את השגת הרמב"ן למנות כלאו בפני עצמו את הפסוק ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.

הרמב"ן ובה"ג שקבעו את הפסוק "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" כאזהרה למי שבטבעו אינו מסוגל להלחם מרוך לבב ויראה, שיימנע מלהיכנס למערכה, ומשמע שאיסור זה חל עוד לפני היציאה למלחמה: בלשון אחרת, לאו זה בא למנוע את מצב הסיכון ופקו"נ שעלול להיגרם בעתיד ללוחמים אם ינוס - לאו זה אינו יכול להיכלל במצות לא תעמוד על דם רעך הנאמרת כשהסכנה קימת בפועל ויש לפעול או כדי להציל מהסכנה שכבר נתונים בה. זהו החידוש שחידשו בה"ג והרמב"ן, שגם בטרם קרב חובה למנוע מצב שעלול להתפתח בקרב ויפגע בכח עמידתם של הלוחמים ובזה יסכן חייהם וחיי ישראל. למותר לציין שהרמב"ן ובה"ג יודו לשיטת הרמב"ם שבשעת המלחמה קיים איסור על כל מחשבה והרהור או פעולה אחרת הפוגעים במעשה המלחמה וביכולתם של הלוחמים. ללחום בכל לבם ונפשם לישועת העם. וזאת בכלל החובה הכללית של הצלת נפשות מדין לא תעמוד על דם רעך.
א. המסקנה משיטות הרמב"ם, הרמב"ן ובה"ג שכל פעולה בעת מלחמה הפוגעת במורל הלוחמים וביכולתם ללחום בכל לבם ונפשם, אם ע"י גרימת פחד ויראה בלבם, אם ע"י הטלת ספיקות השקפתיים-מוסרים בצדקת מלחמתם ובטוהר נשקם, יש לראותה במסגרת סיכון חיי הלוחמים וחיי ישראל שלמענם יוצאים למלחמה.
ב. משיטת כה"ג והרמב"ן יש להסיק שחובה על מי שהסמכות בידו למנוע את היציאה למלחמה מכל מי שמחמת טבעו ותכונותיו או מחמת השקפותיו ואי הזדהותו עם מטרות המלחמה, עלול לגרום לפגיעה ברוח הלוחמים ובהזדהותם המלאה עם המטרה ללחום בכל לבם ונפשם במלחמות ה' לישועת העם. ואמנם כך נהג צה"ל באותו מפקד חטיבת שריון שלא הזדהה השקפתית עם מטרות המלחמה וראה עצמו שלא יהיה מסוגל ללחום בכל לבו, ולא להוביל בשלמות את פקודיו לקרב.


מקורות המצוה
בספר המצוות, ל"ת נח, כתב הרמב"ם את המקור למצוה זו, וז"ל: והוא אמרו יתעלה "לא תערוץ מפניהם" (דברים, ז' כ"א), ונכפלה זאת האזהרה ואמר "לא תיראום" (דברים, ג' כ"ב). פסוקים אלו הביא הרמב"ם כמקור לאיסור גם במניין המצות הקצר שבתחילת היד החזקה. ואילו בהלכות מלכים, פ"ז הט"ו, הביא את המקור לאיסור זה מדברי כהן משוח מלחמה, וז"ל:
"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וכו' ".
גם "החינוך" הביא מצוה זו בפרשת שופטים, שבה נאמרו דברי כהן משוח מלחמה הנ"ל, וא"כ גם החינוך רואה את דברי כהן משוח מלחמה כמקור למצוה זו (עין בספר החינוך, הוצאת מוסד הרב קוק, מצוה תקכ"ה, הערה 21). וכן כתוב בסמ"ג, ל"ת רל"א; וכן הוא בקרית ספר, אזהרה שס"ג.

לכאורה קשה, איך רואה הרמב"ם את דברי כהן משוח מלחמה כמקור לאיסור היראה והפחד בשעת מלחמה, הרי הרמב"ם כתב בספר המצוות, מצוה קצ"א:
"וזה כולו, כלומר תוכחת משוח מלחמה והכרזה בעורכי מלחמה, הוא חובה במלחמת רשות, ובה הוא דין זה; אמנם מלחמת מצוה אין בה שום דבר מזה, לא תוכחה ולא הכרזה".
מזה יש לכאורה להסיק שאיסור הפחד והיראה נאמר רק במלחמת רשות ולא במלחמת מצוה, אך מפשטות לשון הרמב"ם איסור זה נאמר בכל מלחמה, בין רשות בין חובה. אמנם הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ז ה"א, כתב: "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת רשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה"; הרי שהרמב"ם חזר בו מדבריו בספר המצוות וקבע שדברי משוח מלחמה נאמרים בכל המלחמות, רשות ומצוה. ושמא אפשר להסביר בזה את הסתירה במקורות שהביא הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות מלכים; שהרי בספר המצוות סבר הרמב"ם שדברי כהן משוח מלחמה "אל ירך לבבכם וכו' " נאמרים רק במלחמת רשות ולא במלחמת מצוה, ולכן הביא מקור לאיסור הפחד והיראה בכל סוגי המלחמות ממה שנאמר בפר' עקב "לא תערוץ מפניהם" ובפר' דברים "לא תיראום", שבפשטות צ"ל שנאמרו במלחמות מצוה כמלחמות יהושע לכיבוש הארץ. אבל אחר שחזר בו הרמב"ם בהלכותיו ביד החזקה וקבע שדברי כהן משוח מלחמה נאמרים בכל המלחמות וגם במלחמות מצוה, הביא את מקור האיסור מהדברים הנאמרים לפני כל יציאה למלחמה והם דברי כהן משוח מלחמה. (בספר המצוות, מהדורת הגר"ח הלר, הוצאת מוסד הרב קוק, מ"ע קצ"א, הגהה 8, מחמת הסתירה בין ספר המצוות להלכות מלכים בעניין מנוי כהן משוח מלחמה והכרזתו במלחמה מצוה, רצה לתקן הגרסא, וכתב שדברי הרמב"ם בהל' מלכים, פ"ז, תחילת ה"א "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות", שייכים לסוף פרק ו', ובטעות הועבר קטע זה לראש פרק ז', עיי"ש).

לפי דעה זו נשאר הרמב"ם בהלכותיו כשיטתו בספר המצוות שאין מנוי כהן משוח מלחמה והכרזתו במלחמת מצוה. לפ"ז חוזרת קושייתנו איך הביא הרמב"ם בהלכותיו את דברי כהן משוח מלחמה כמקור לאיסור הפחד והיראה הנאמר בכל המלחמות, גם במלחמת מצוה. (עיין בהגהת הגר"ח הלר למצות ל"ת נ"א, הגהה 10, שהתקשה בזה; להלן בפרק העוסק במהות המצוה תתורץ קושיא זו).


מהות המצוה
אפשר להבחין בשלושה יסודות במהות הלאו דלא לירא ולפחד בשעת המלחמה.
א. נצטווינו לבטוח בה' ובישועתו בשעת המלחמה; תחושת הפחד והיראה (ע"פ ההגדרות דלעיל), מאחר ויש בהן פגיעה בחובת הביטחון בה', נאסרו עלינו. הווה אומר - האיסור הוא במסגרת מצות הביטחון בה' ובישועתו.
ב. נצטווינו למסור את נפשנו ולדעת שעל יחוד ה' אנו עושים מלחמה. תחושות הפחד והיראה נוגדות לחובה זו של מסירות נפש בשעת מלחמה ולכן אסרה אותם התורה; הווה אומר - איסור היראה והפחד בשעת מלחמה הוא במסגרת המצוה למסירות נפש על יחוד ה' במלחמה.
ג. במלחמות ישראל נצטווה כל איש ישראל לעשות את מלחמות ה' בשלמות. תחושות הפחד והיראה בשעת מלחמה מזיקות לביצוע המושלם של מצות המלחמה, בין לכל יחיד ובין בהשפעה הכוללת העלולה להיגרם ללוחמים, להחליש עוז רוחם ועמדתם בקרב עד כדי ניסה ובריחה, כמו שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו", ולכן אסרתם התורה. הווה אומר - איסור הפחד והיראה הוא דין מדיני מעשה מצות המלחמה שתיעשה בשלמות.

המעיין בדברי הרמב"ם, הלכות מלכים, פ"ז הט"ו, ימצא בהם את כל היסודות של מהות המצוה המובאים לעיל. וז"ל:
"ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד..."
בחלק הראשון "יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה", אנו מוצאים את היסוד הראשון - מצות הביטחון בה'. בהמשך דבריו "וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה" יש למצוא את היסוד השני - מצות מסירות נפש לקדש את ה' במלחמה. בהמשך דבריו בהלכה זו כתב הרמב"ם:
"ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו וייפנה מכל דבר למלחמה",
הרי שהרמב"ם רואה בפחד וביראה, ובמחשבות המעוררות תחושות אלו, גורמים המפריעים למלחמה, ולכן עליו לפנות את המחשבות וההרהורים האלו כדי שיעשה את מצוות המלחמה בכל לבו ונפשו. כהמשך לדבריו אלו מוסיף הרמב"ם שם:
"וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם...".
חלק זה מתייחס לחלק האישי שלו כלוחם הנפגע כתוצאה מהפחד והיראה, ועליו אומר הרמב"ם שם בהמשך שעי"ז הוא מסכן את ישראל -
"שכל דמי ישראל תלויים בצווארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ונפשו הרי זה כמו ששפך דמי הכל שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו', והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמייה וארור מונע חרבו מדם'...".
בדבריו אלו משלים הרמב"ם ורואה בפחד וביראה גורמים הפוגעים לא רק בחובתו האישית במלחמה אלא במאמץ המלחמה בכלל.

בקהילות יעקב (להגר"י קנייבסקי שליט"א), סימן ל"ד, חקר ביסודות מהות איסור הפחד והיראה לשיטת הרמב"ם, והבחין רק בשני היסודות הראשונים שהובאו. וכך כתב שם בד"ה וחוץ מכל זה ת"ל:
"... דהנה יש לחקור בהחיוב שלא לפחוד, אם הוא מעניין חיוב הביטחון שיהא בטוח בלבו על השי"ת שלא תארע לו תקלה, או שהוא חיוב מסירות נפש שצריך שלא יהא איכפת לו על חייו כלל ויהא מסור למלחמה לקדש שם שמים...".
כאמור לעיל, שיטת הרמב"ם במהות המצוה שהיא קשורה למצות מעשה המלחמה, ולא למצות הביטחון או מצות מסירות נפש על קדוש ה'.
אמנם חובות אלו של הביטחון בה' וחובת מסירות נפש בשעת מלחמה נאמרות ללוחמים בשעת המלחמה, כפי שנראים הדברים בברירות ומדויקים בלשונו של הרמב"ם שהבאנו, אלא שחובות אלו אינן מהות מצות איסור הפחד והיראה. הרמב"ם שילבן באיסור הפחד כדי לציין ללוחמים שכשם שהיראה והפחד מחלישים את עוז הרוח לביצוע המלחמה בשלמות, כך הביטחון בה' ומסירות נפש מגבירים ומחזקים את רוח הלוחמים "לעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר" (לשון הרמב"ם בספר המצוות, ל"ת נח), ובכוחם לצמצם ולבטל את תחושות הפחד מלבם כדי שיוכלו להלחם בכל ליבם ונפשם. חובות הביטחון בה' ובישועתו, ומסירות הנפש להילחם על יחוד ה' ולקדש שמו, באות לידי ביטוי שיא בנסיבות של מלחמה ומשלימות את איסור היראה והפחד אבל אינן חלק מהגדרתו, לעומת שיטת הרמב"ם עומדת שיטת הרמב"ן וה"ר יונה, הרואים בהוראות כהן משוח מלחמה שלא לירא ולא לערוץ וכו' הוראות שבמהותן הן קשורות למצות הביטחון בה', וכל תחושות יראה ופחד בלב הלוחמים נוגדת את חובתם לבטוח בה' המתהלך בקרב המחנה.

מסקנות
שיטת הרמב"ם
א) מהות איסור הפחד והיראה הוא דין מדיני מעשה המלחמה והצלחתה. יש להתייחס אליהן כגורם המפריע ללוחם בקיום מצות המלחמה של עצמו וכן כגורם הפוגע ברוח הקרב של אחיו הלוחמים.
ב) הביטחון בה' ומסירות הנפש במלחמה אינם חובות מיוחדות במלחמה הקשורות לאיסור היראה והפחד, אלא שבמלחמה מצוות כלליות אלו באות לידי ביטוי מיוחד ומודגשות ביתר תוקף בשעת המלחמה. על ידיהן יכול הלוחם לצמצם ואף לבטל את תחושות הפחד והיראה וספקות רגשיים או מוסריים המחלישים את כחם של הלוחמים בביצוע מלחמת ה' בשלמות.

שיטת הרמב"ן וה"ר יונה
תחושות הפחד והיראה במלחמה קשורות במהותן בחובת הביטחון בה', ומכוח מצות הביטחון בה' על הלוחמים להימנע מרגשות וממחשבות המביאים לפגיעה במצוה לבטוח בה' ההולך עמנו להלחם לנו עם אויבינו להושיע אותנו. הגדרת מהות איסור היראה והפחד לשיטת הרמב"ם מסבירה ומבהירה כמה קושיות שהובאו לעיל בשיטת הרמב"ם.

בפרק העוסק בהגדרת המצוה הובאו המקומות השונים בהם עוסק הרמב"ם באיסור היראה והפחד, כשבחלקם מוזכר עניין הבריחה והמנוסה כתוצאה מהיראה והפחד, ובמקומות אחרים מובאים רק היראה והפחד שהם תחושות בלב פנימה ללא הזכרת הבריחה והמנוסה; ומתעוררת הבעיה אם הבריחה היא חלק מהאיסור והמעשה שבו, ועל כן הוא לאו שיש בו מעשה, או שהלאו הוא לאו שאין בו מעשה, והבריחה היא רק גילוי למתרחש בנפש פנימה.

ע"פ הגדרת מהות האיסור נראה שהרמב"ם לא הביא את עניין הבריחה והנסיגה אלא ע"מ להסביר את מהות וסיבת האיסור, כי תוצאת הפגיעה במלחמה היא הבריחה והניסה שהן תחילת המפלה, וזהו ביטוי לעובדה שמעשה המלחמה לא נעשה בשלמות. מי שנס ובורח משדה הקרב חוטא בכך שאינו עושה את מעשה המלחמה כראוי, אבל אין השלמת הפחד והיראה שבלב ללאו שיש בו מעשה.

בפרק העוסק במקורות המצוה הובאה הערתו של הג"ר חיים הלר, איך הביא הרמב"ם את המקור לאיסור הפחד והיראה מתוך דברי כהן משוח מלחמה הנאמרים רק במלחמת רשות, בשעה שאיסור זה נאמר בכל מלחמה כולל מלחמת מצוה. וצ"ל ע"פ הגדרת מהות האיסור כנ"ל, שעניינה החובה למנוע היווצרות גורמים הפוגעים במעשה המלחמה, מאחר ודברי כהן משוח מלחמה ללוחמים הם המלמדים על דינים אלו, אין חילוק אם סיבת המלחמה היא רשות ע"י מלך וסנהדרין וכו', או סיבות ההופכות את המלחמה למלחמת מצוה; וודאי שגם במלחמת מצוה חייבים הלוחמים לעשות את מעשה המלחמה בשלמות ומצווים להימנע מכל גורם, כולל תחושות ורגשות של פחד ויראה, העלול להביא לכך שמעשה המלחמה לא ייעשה בשלמות, והדברים בק"ו שבמלחמת מצוה חייב מעשה המלחמה להיעשות בכל לב ונפש. ע"פ הגדרת מהות האיסור ע"פ שיטת הרמב"ם ברורות ומוסברות שאר כל המסקנות שהוסקו בגדרי המצוה, כפי שהובאו לעיל.

זמן חלות האיסור הוא רק בשעת המלחמה, ולא בהכנות למלחמה שהרי כל מהותו של האיסור קשורה למעשה המלחמה ולא למצב המלחמה. אין האסור קיים על תחושות הפחד הטבעי הפוקדות את הלוחם מחמת סכנת המלחמה. אדרבה, תחושה זו חיונית ללוחמים להכרת מצב הסיכון שיש במלחמה כדי שלא ייתפסו לשאננות יתר שסופה סיכון ואי הצלחה. רק אותן תחושות של פחד ויראה הגורמות לפגיעה בעוז רוחו של הלוחם ושאר אחיו הלוחמים, הן שנאסרו במלחמה, מאחר והן פוגעות בעשיית המלחמה בכל לב ונפש.

מאחר והאיסור מתייחס למעשה המלחמה, אלו שאינם עוסקים במלחמה בפועל, כחילות השירותים והעזר, וכן הנשים שאינן עושות מלחמה גם כשהן יוצאות במלחמת מצוה (כפי השיטות שהובאו לעיל) אינן במצוה זו.
"... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נאמן בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך מימיך'. 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך' " (רמב"ם, הל' מלכים, כ"ז הט"ו).