הכהונה בישראל לדורותיה:
מייעוד וערך לאיבוד הדרך

אייל דודסון

"טללי אורות" ט', תש"ס
מכללת אורות ישראל, אלקנה

(הודפס ללא ההערות)



תוכן המאמר:

א. כתר כהונה - זכה בו אהרן
ב. כוהנים זריזים
ג. אבדן בתי נדב, אביהוא ואיתמר בני אהרן
ד. אבדן בית אלעזר
ה. עלייתם ונפילתם של בתי כהונה בימי המאבק בהלניזם
ו. הכוהנים הצדוקים
ז. מצב הכהונה בשלהי ימי הבית השני
ח. סיכום מצב הכהונה בימי הבית השני - על פי חז"ל
ט. "וקידשתו"! -הייחוס המשפחתי וההעדפה החברתית
י. "אישתבש כהני"!
יא. האש הזרה לדורותיה
יב. סיכום

תקציר: השתלשלות כתר הכהונה מאהרן הכהן עד סוף ימי הבית השני, ו"האש הזרה" - הסטייה מחוקי ה' והתנשאות הכוהנים - אשר הביאה לנפילת בתי הכהונה.

מילות מפתח:
כהן; כהונה, צדוקים, בית שני.

א. כתר כהונה - זכה בו אהרן
"תני ר' שמעון בן יוחאי: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה - זכה בו אהרן ונטלו, כתר מלכות - זכה בו דוד ונטלו. כתר תורה - הרי מונח לדורות. כל מי שזוכה לתורה - כאילו זכה לשלושתן, וכל שלא זכה לתורה - כאילו לא זכה לאחת מהן".

הרישא במדרש - מזכה בכתרי כהונה ומלכות משפחות נבחרות בלבד, ואילו בכתר תורה - זכאי כל אחד. הסיפא - מרחיבה את מעגל הזכאים, עד כדי סתימת הטענות לאי-שוויון אפשרויות.

ואף על פי כן, גם אליבא דסיפא, בכתרי כהונה ומלכות זכאי כל אחד - רק "כאילו". שהרי, לעניין כהונה, התורה עצמה הכריזה על הזוכה: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי". "ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי". וכן מדגישה היא גם את נצחיות ייעודו של בית אהרן: "והייתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם".

איזו זכות עמדה לאהרן דווקא? על פי הכתוב, התייצבותו של שבט לוי לצידו של משה בחטא העגל, הביאה לבחירתו "לשאת את ארון ברית ה', לעמוד לפני ה', לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה".

בעיון נוסף, מסתבר שבמעשה העגל הוכיח שבט לוי את כישוריו שהיו ידועים זה מכבר. טרם מותו, ייעד יעקב ללוי ולשמעון בניו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שמשמעותו: מניעת נחלה בארץ. ובמקום אחר, הכתוב מנמק:
"ויאמר ה' אל אהרן, בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל... כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוויים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה".

"נתן לו תפוצתו דרך כבוד". הסברנו במה זכה שבט לוי, ואולם אין כאן הסבר במה זכה אהרן, שאיננו אלא ענף באילן היוחסין השבטי (עם היותו אחיו ויד ימינו של משה). אם נחזור להתנהגות בני לוי במעשה העגל, הרי שלכאורה, דווקא התנהגותו של אהרן עצמו במהלך האירועים, נתפסה כשיתוף פעולה עם הגורמים השליליים.

לא כך הבינו חז"ל. אהרן התכוון למנוע מהעם הידרדרות נוספת, לאחר שבלהיטותם רצחו את חור, שסירב לשתף עמם פעולה. הוא ניסה ללמד עליהם זכות ו"למשוך את הזמן" עד חזרתו של משה.
"הציץ המלך (=הקב"ה) עליו. אמר לו: יודע אני להיכן הייתה כוונתך. מוטב שייתלה הסרחון בך, ולא בבני... אהבת צדק אהבת, לצדק את בני, ושנאת מלחייבן. על כן משחך אלוקים אלקיך. אמר לו: חייך, שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה".

כך נתפסה דמותו של אהרן. סמל ההקרבה ומסירות הנפש, וסניגורם של ישראל, "אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחברו".

תכונות דומות דבקו בנכדו פנחס - המסירות להצלת העם, ברגעי זעם אלקי, כאשר נסתתמה הלכה ממשה. ברית שלום ניתנה לו. אף הוא זכה לאשרור הייעוד: "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל".

תכונות הקנאות, המסירות, רדיפת הצדק והשלום מתבררות כתכונות טיפוסיות: "מי לה' אלי - ויאספו אליו כל בני לוי". עוד מימי לוי בן יעקב, הן שזיכו את שבט לוי להתמנות על עבודת הקודש, ובמיוחד את צאצאי אהרן שזכו בכהונה.


ב. כוהנים זריזים
התכונות הייחודיות שהזכרנו, אמנם בלטו בעבודת הכוהנים מאז ימי אהרן. הם נשאו סמכויות של עבודת המקדש, חינוך, שיפוט, פסיקת הלכות, והנהגה מדינית. את עבודתם ביצעו במסירות ובהתלהבות, עד כי בהזדמנויות שונות דבק בהם הכינוי "כוהנים זריזים". נציין דוגמאות להמחשה: הכוהנים היו ערים לתנודות בשערי המחירים, וידעו לגבות את צורכי המקדש בתנאים נוחים - כי "הכוהנים זריזים!".

החמץ נאסר במקדש בכל ימות השנה (ולא רק בפסח), כמעט בכל המנחות. החמץ הוא תוצאה של השתהות, של החמצת השעה. עבודה רבה נדרשה על מנת לשמר את המנחות, לבל תחמצנה. לשם כך, היה הכרח בזריזות מופלאה, והכוהנים הצטיינו בכך. "... והם רצו ובאו, מיהרו וקידשו ידיהן ורגליהן...", "כהן ששומע... והוא רץ ובא...".

הכוהנים התמסרו גם לעבודה אשר עלולה לעורר דחייה, כגון עיסוק בדם ובדשן. עבורם - "שבח הוא לבני אהרן, שמהלכין עד ארכובותיהם בדם!".

דבקותם של הכוהנים בעבודת הקודש עמדה גם במבחנים הקשים ביותר. בעת חדירת ניקנור היווני לבית המקדש, בעת מצור הורקנוס השני על אחיו אריסטובלוס השני, בעת מצור פומפיוס, בעת מצור הורדוס, ובעת המרד הגדול, התעקשו הכוהנים להמשיך בעבודה רצופה בבית המקדש, על אף תנאים בלתי אפשריים לכאורה, אפילו כאשר
"אבני הקלע השלוחות מן המכונות היו מגיעות עד המזבח ונופלות על הכוהנים ועל מקריבי הזבחים... ובכל קצות חצר האלקים נאסף דם החללים לאגמים".

ג. אבדן בתי נדב, אביהוא ואיתמר בני אהרן
אלא, שאותה זריזות, התלהבות ודביקות בעבודת הקודש, לא הופנתה תמיד לאפיקים החיוביים. על אחריתם של נדב ואביהוא מסופר בתורה:
"ויקחו... איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אשר זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'".

האירוע מתרחש דווקא בשיאם המרומם של שמונת ימי המילואים, בהם מולאו ידיהם של אהרן ובניו לעבודת ה'. ברגע הופעת כבוד ה', כאשר ההתלהבות והקדושה הגיעו לשיאם, "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", יצאה מלפני ה' אותה אש שליחכה את העולה והחלבים מעל גבי המזבח, ופגעה בבני אהרן.

לכאורה, סתם הכתוב ולא פירש מהי האש הזרה, ומדוע מעשה הקרבתה היה כה חמור? חז"ל דנו באריכות בשאלה זו, ובמדרש מפורטות דעות אחדות: על שהורו הלכה בפני משה רבם, על הקריבה לקודש, על הקרבת קורבן שלא נצטוו, על שלא נטלו עצה זה מזה, על שנכנסו שתויי-יין למקדש, על שהיו מחוסרים בבגדי כהונה, על שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, על שלא נישאו והקימו משפחות משום שלא מצאו נשים לטעמם, על שייחלו למות משה ואהרן על מנת ליטול מהם את ההנהגה.

לא מחלוקת רבת-פנים לפנינו. מכנה משותף לכל הדעות בולט לעין: התנשאות, גאווה, ומתוך כך גלגול ובוז - ראשית, כלפי אדם: כלפי כלל בנות ישראל, כלפי משה רבם, כלפי אביהם ואפילו איש כלפי חברו. ולבסוף - טיפסה יהירותם עד כיסא הכבוד. הם, כביכול, אינם זקוקים לציווי האלקי הקובע את גדרי עבודת הקודש. אין מי שמכיר כמותם את סדרי העבודה ה"נכונה", אף לא הקב"ה בכבודו ובעצמו!

נדב ואביהוא לקו בגאווה, ובהשפעתה היו מרוכזים בעצמם ובכבודם העצמי, עד אשר כל שעמד מחוץ לאניותם - היה בעיניהם לאפס ולבוז.

כהן בבית ה', שמעמיד עצמו במרכז, במקום את האלקים, ממיר את ייעודו כמשרת ה', והופך לשמש משרת עצמו ומאווייו. כהן כזה, כאילו מועל בהקדש, שהרי הוא עצמו נחשב לכלי
שרת. נדב ואביהוא החטיאו את ייעודם, ומשום כך נגזרה עליהם הכליה.

על פי האמור, התורה אמנם פירשה במה חטאו, ומה הייתה "האש הזרה": "אשר לא ציווה אותם!" - הסטייה מהציווי האלקי היא האש הזרה," והיא תוצאת הגאווה וההתנשאות.

אחרי מות נדב ואביהוא, נותרו לאהרן שני בנים: אלעזר ואיתמר. איתמר הצעיר מונה על כלל "עבודת הלוויים", במשכן.

בנו עלי, היה כהן בשילה. בזמנו, היו שני בניו, חופני ופנחס, "כהנים לה'". ואולם, מהיכרות עמם, משתמע שהם אמנם תפקדו ככוהנים, אך לא לה', שהרי היו "בני בלייעל, לא ידעו את ה'". הם היו עסוקים בסיפוק תאוות גופם בלבד, תוך ניצול מעמדם, ובהשוואה לנדב ולאביהוא נוכל לקבוע כי אף הם הקריבו "אש זרה", משום שאף הם מילאו את תפקידם ככוהנים על פי הבנתם, ולא על פי הציווי האלקי. משום כך, גם עליהם נגזרה הכליה.

כך אבד בית הכהונה השלישי.

ד. אבדן בית אלעזר
בית אלעזר נותר בית הכהונה האחרון. פנחס בן אלעזר שימש בכהונה הגדולה עד סוף ימי השופטים, ולאחר הפסקה מסוימת, אומץ צדוק מבית אלעזר על ידי שלמה המלך, ומאז שימשו צאצאיו ככוהנים גדולים ברציפות בכל תקופת הבית הראשון, וכ- 345 שנה בימי הבית השני. בסה"כ כ- 800 שנה.

מתי נגדע בית צדוק, ומדוע?

הכהן הגדול האחרון לשושלת זו היה יסון. יסון זכור לשמצה, כדמות מפתח בהנהגת המתייוונים בירושלים, בתקופה שקדמה למרד החשמונאים. את משרתו הוא קונה לא רק בכסף, אלא גם בהבטחה כי יפעל להקים בירושלים מוסדות חינוך הליניים, וייאבק לשינוי צביונה. משנכנס לתפקידו -
"מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות... ואת החוקים הנכונים הפר, ויחדש מנהגים אשר לא כתורה... עד אשר הכוהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח, ובבזותם את המקדש, ובעזבם את הקורבנות, היו ממהרים אל ככר ההתאבקות בהנהגת הפשע, על פי קריאת הדסקוס וכבוד האבות נחשב להם לאפס, והכיבודים ההלניים היו להם היפים ביותר".

מגמתו של יסון מפורשת: עזיבת התורה ואימוץ ההלניזם, וניצול משרת הכהונה לשם עניינים החורגים מעבודת ה'. שוב לפנינו ממאפייני "האש הזרה", שתכליתה היא הסטייה מחוקי ה', ושתוצאותיה היא שרפת בית הכהונה. יסון הודח מן הכהונה הגדולה בשנת 171 לפנה"ס על ידי אנטיוכוס.


ה. עלייתם ונפילתם של בתי כהונה בימי המאבק בהלניזם
לאחר יסון, מונה מנלאוס לכהן גדול על ידי המלך היווני. אף הוא היה מתייוון, חריף יותר מקודמו, ובעצמו, ככהן גדול, עסק בביזת המקדש וכליו ובהתנגשויות דמים. אף מגמתו הייתה "לעזוב את חוקי אבותיהם... ולהחזיק באורח החיים ההליני". מנלאוס היה בן משמר בלגה, אחד מ- 24 משמרות הכהונה. את בית בלגה זכרו חז"ל לשמצה. את הלחם המגיע לו היה מקבל בדרום, טבעתו הייתה קבועה וחלונו - סתומה.

מדוע נענשו כך אנשי בלגה? בגמרא מסופר אודות מרים בת בלגה ש"המירה דתה, והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים". בשעה שנכנסו היוונים להיכל, בעטה במזבח וגינתה אותו. בוודאי שאין לפנינו "התחשבנות" פרטית עם מרים זו, אלא בעיה רחבה הרבה יותר עם משמר בלגה.

מוסד הכהונה הגדולה נותר בידי הנהגת המתייוונים גם לאחר מלחמת השחרור של המקבים. לימינו של דימיטריוס הראשון, המלך היווני, התייצב אלקימוס הכהן הגדול, והצטרף לשורות הצבא היווני הלוחם בירושלים. סופרים וחסידים תולים תקווה באיש, "כי אמרו איש כהן מזרע אהרן בא בחייל ולא יעשה לנו עוולה". אלקימוס כורת עמם ברית שלום, ולתדהמתם הוא רוצח שישים איש מהם בערמה.

רק לאחר התעצמות כוחם, נוטלים המלכים החשמונאיים לעצמם את כתר הכהונה הגדולה. יונתן היה הראשון, ואחריו שמעון, שזוכה בתואר הכהן הגדול מכוח העם, ולא רק מכוח השלטון הזר. לכאורה, לפנינו תמונת מצב אידיאלית - לראשונה מאז ימי בית דוד קמה ממלכה יהודית, ובירתה ירושלים, ובראשה מלכים צדיקים בעלי סמכויות פוליטיות ורוחניות. אבל קדמונינו הראשונים טוענים, שאף הם הבעירו אש זרה.

מחלוקת בין רמב"ם לראב"ד בשאלה מהו התוקף של מינוי מלך שאיננו מזרע בית דוד. על פי רמב"ם מינוי כזה יתכן, אלא שלא יתקיים לנצח. גם אם מלך כזה וצאצאיו יהיו צדיקים גמורים - תיפסק מלכותם. על פי ראב"ד, אם מלך כזה יוכיח את צדקתו - אין מניעה שלא תיפסק המלכות מזרעו.

המקבים לא היו מבית דוד, אלא כוהנים ממשמר יהויריב, ואף הם חשו בצורך להסתייג מן הסמכויות שנטלו על עצמם: "להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם - עד אשר יקום נביא אמת". דהיינו, הסמכות רחבה מאוד, אך תחומה. ובכל זאת, רמב"ן טוען שהייתה זו מצידם השגת גבול:
"ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה... וזה היה עונש החשמונאיים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון... ואעפ"כ נענשו עונש גדול... בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד...".

ואכן, כעבור דורות אחדים שקע בית חשמונאי המלכותי והכוהני, ונכחד.

ו. הכוהנים הצדוקים
במהלך ימי החשמונאים, התעצמו המחלוקות העממיות, ובמיוחד התחדדה המחלוקת בין הפרושים לבין הצדוקים, ובכתבי יוסף בן מתתיהו מתבררות אחדות מנקודות המחלוקת ביניהם. ממנו למדנו, כי
"כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב לחוקים רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת אבות אין חובה לשמור".

כלומר, הצדוקים דוחים את התורה שבע"פ. לכאורה, זוהי גישה שמרנית, אולם בפועל היא התירה לכל דורש לפרש את התורה על פי נטיות לבו. כתוצאה מכך, נמצאו בשורות הצדוקים רבים המזוהים כממשיכי המתייוונים. מקורות התקופה וחז"ל רוויים בעקבותיה של המחלוקת הזו, וכך גם המחקר החדש. לענייננו שלנו רק נוסיף ששכבת הכהונה בירושלים הייתה מזוהה עם הצדוקים. שמותיהם של המתייוונים היו רווחים בין משפחות הכוהנים, ובמקורותינו השתמרו עדויות על כוהנים גדולים צדוקים.

כך, "צדוקי אחד, שהתקין מבחוץ והכניס". כלומר, התקין את האש שעל הקטורת, והכניסה לקודש הקדשים בעת שהיא כבר מעלה עשן, בניגוד לדעת הפרושים, המחייבים להתקין את האש על הקטורת רק אחרי שהכהן הגדול כבר נכנס. אין ספק, כי לפנינו עדות על כהן גדול צדוקי.

כהן גדול צדוקי נוסף נקשר למחלוקת עם הפרושים בהלכות פרה אדומה. בינו לבין רבן יוחנן בן זכאי מתפתח דין ודברים, שבסופם מת הכהן הגדול. ממסתבר, שחשד הצדוקיות דבק בכהונה הגדולה, עד כדי כך שהיה צורך להשביע את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים, שלא ישנה דבר מן ההלכה הפרושית.

קרבתם של הכוהנים לצדוקים מתבלט במיוחד על רקע ההתרחשויות בבית חשמונאי. חז"ל מתארים את האירוע בו חצה ינאי המלך את הקווים אל המחנה הצדוקי. במהלך סעודת הודיה צנועה על ניצחון במלחמה, הסית "איש לץ, לב רע ובלייעל, ואלעזר בן פועירה שמו" את המלך כנגד הפרושים. ינאי השתכנע בצורך לחסלם, אולם חשש: "ותורה מה תהא עליה?" כלומר, איזו המשכיות תהיה לתורה שבכתב ללא התורה שבע"פ, בהעדרם של חכמים? על כך השיב אלעזר: "הרי כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד - יבוא וילמוד". זוהי תמצית ההשקפה הצדוקית - לכל לומד יש זכות להבין את התורה כדעתו. ינאי השתכנע, "מיד נזרקה בו מינות", והוא יצא לחסל את חכמי הפרושים.

בידי יוסף בן מתתיהו היה סיפור מקביל. רק אחדים מפרטיו לא זהים, ובהם זהות המלך. על פיו, לא היה זה ינאי, אלא יוחנן הורקנוס אביו. הסתירה בין שני המקורות היא טכנית, ובאופן מהותי - הסיפור מתאים לשתי הדמויות. יוחנן הורקנוס, כאביו שמעון, התהדר בתואר "כהן גדול", וחז"ל זכרו את ימיו בערגה: שמונים שנה שימש בכהונה גדולה! תקנות שיצאו תחת ידיו, התקבלו על דעת חכמים, ומהן ניתן ללמוד על מצב רוחני שפיר. ובכל זאת:
"אל תאמן בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי!".

מסורת בידי חכמים: "ק"פ שנה עד שלא חרב הבית, פשטה מלכות הרשעה על ישראל". ציון התאריך תואם את אחרית ימי שלטונו של יוחנן הורקנוס. מלחמה לא הייתה אז, ובכל זאת, את תחילת הכיבוש הרומי העתידי תולים חכמים בנקודת הציון הזו - של נפילה רוחנית - וסטייה ראשונה של מלך חשמונאי מן הדרך, המבשרת את אבדן העצמאות שבפתח.

ואכן, אלכסנדר ינאי ממשיך בדרך אביו, ואף הוא מלך, כהן גדול וצדוקי, "שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן". מחלוקת הייתה נטושה בין הצדוקים לפרושים בשאלת ניסוך המים על גבי המזבח. הצדוקים טענו שאין ניסוך המים מן התורה, ולכן הוא מיותר. הפרושים טענו, שלא רק שזוהי מצווה מן התורה, אלא זו "מצווה חשובה - הבאה מששת ימי בראשית". ינאי לא העז לבטל את המצווה קבל עם ועדה, אלא עשה עצמו כאילו מנסך על המזבח, וניסך על רגליו. העם הבחין בכך, ורגם אותו באתרוגיו.

מלחמת אחים עקובה מדם וממושכת התלקחה בעקבות אירוע זה. בית חשמונאי כבר היה קרוב לאבדנו. מאז נדב ואביהוא, טענו כל הכוהנים "מקריבי האש הזרה", ממש כמו הצדוקים, כי כל אדם רשאי להבין את התורה כחפצו. גם את בית חשמונאי כילתה האש הזרה.

ז. מצב הכהונה בשלהי ימי הבית השני
השידוך בין הכהונה לבין הפוליטיקה כבר הפך לעניין שבשגרה. משרת הכהונה הגדולה הייתה גורם משמעותי במאבק האחים החשמונאים אריסטובלוס ה- 2 ויוחנן הורקנוס ה- 2 על השלטון. אריסטובלוס הדיח את אחיו ממשרה זו, אבל אחרי מותו הושבה ליוחנן הורקנוס משרתו. ואולם לא לזמן רב, שכן אחר כך הודח שוב בידי אנטיגונוס בן אריסטובלוס.

עם שקיעת בית חשמונאי, קם הורדוס והחל ממנה כוהנים גדולים לפי שיקול דעתו. עם עלייתו לשלטון מינה את מקורבו חננאל מבבל לכהן גדול, ואחר כך מינה אחרים תחתיו. במקרה אחר, העניק את הכהונה הגדולה לכהן הדיוט, שבביתו היפה חשק. בעיני הורדוס מוסד הכהונה הגדולה היה פוליטי במהותו, ועל כן חשוב להעמיד בראשו איש שישרת את מטרותיו. משום כך חיסל את אריסטובלוס, אחיה הצעיר של מרים אשתו. הוא חשש שהאהדה שצבר באמצעות עבודתו בקודש ככהן, תתורגם לעוצמה פוליטית, העשויה להתחרות בו.

אירוע מעורפל השתמר בתלמוד הירושלמי. כהן בשם בן אילם מציפורין נכנס לעבודה תחת הכהן הגדול שראה קרי ביום הכיפורים. הוא ניסה לרמוז למלך שעליו למנותו לכהן גדול בקביעות. הוא ננזף, "וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה". מיהו בן אילם, מיהו המלך ומהן נסיבות האירוע? יוסף בן מתתיהו משלים את התמונה. "יוסף בן עלים" היה קרובו של הכהן שנטמא, ושמו מתתיהו. התחלופה ביניהם עוררה מהומה, שבסופה הומתו אחדים ממקורביו של הכהן מציפורי, על ידי המלך הורדוס.

נמצאנו למדים, כי בימי הורדוס הייתה הכהונה הגדולה עניין לתככנות, לחתרנות ולשתדלנות אצל המלך.

מצבה המוסרי של הכהונה הגדולה לא הוטב גם בשנים שנותרו מאז מות הורדוס ועד החורבן, והוא מסוכם בתמצית בגמרא:
"אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן. אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

לתיאור נורא זה, של שתלטנות אלימה על מוסדות ציבוריים, מתייחסים מספר בתי כהונה. לתיאור זה, נוסיף את הידוע לנו על העושר המופלג, שמהם נגזר אורח חיים ראוותני ומתנשא.

בחפירות הרובע היהודי נחשפה שכונת מגורים יוקרתית, משלהי תקופת הבית השני, נמצאו בה בתי מידות ענקיים, בנויים בפאר רב, וצופים אל הר הבית. על פי סימנים אחדים, גרו בהם כוהנים. נמצאו בהם מקוואות רבים מאוד, כלי אבן (שרצויים, מכיוון שאינם מקבלים טומאה), וכן משקולת אבן עליה חתום "דבר קתרס", כלומר, של בן קתרוס, בית כהונה המוכר לנו מן הברייתא דלעיל.

הממצאים הללו מחזקים את הידוע מן המקורות: "הרוצה שיתעשר - ידבק בזרעו של אהרן!". ר' ישמעאל בן פיאבי ור' אלעזר בן חרסום התהדרו בכותנות יקרות עד מאוד. מרתא בת בייתוס הייתה עשירה מאוד, ועל פי שמה משתמע שהייתה בת לאחד מבתי הכהונה בירושלים. היא נישאה ליהושע בן גמלא, כהן עשיר, שציפה את הקלפי בזהב, וגם את הכהונה הגדולה, אותה קנה בתרקבי דדינרי מידי ינאי המלך. מידות הבתים והמלבושים השפיעו גם על מידות הנפש. כך משתמע מהתנהגותו של ר' ישמעאל בן קמחית, ששימש בכהונה גדולה בסוף ימי הבית השני. הוא היה חזק ומוכשר במיוחד, שהרי יכול היה "חופן ארבעת קבין מלוא חפניו". רגשות גאווה ורברבנות גאו ושטפו את ליבו: "כל הנשים זרדו, וזרד אימא עלה לגג! " נחלקו חכמים שם בפירוש ביטוי זה. לדעת כולם, משמעותו היא אהבה עצמית מופלגת. לדעת חלקם - היא מוסווית במונחים עמומים של גסות רוח.

עד סמוך לחורבן עצמו, לא פסקה הבחישה הפוליטית סביב מינוי הכהן הגדול. כך מונו, למשל, חנן בן שת וחנן בן חנן בימי הנציבים הרומיים, וכמותם - רבים. ערב החורבן כבר מונה הכהן הגדול על ידי המורדים. כך מונה פנחס בן שמואל, ואם זהו "פנחס הסתת" שנזכר בחז"ל, הרי שזכה לא רק במינוי, אלא גם בסכום עצום של דינרי זהב.

ח. סיכום מצב הכהונה בימי הבית השני - על פי חז"ל
במשנה נזכרת "לשכת הפרהדרין". מהי?

מובא בירושלמי: בתחילה נקראה "לשכת בולווטין", ועתה - "פלהדרין - פראידתין מילא עבידא". פירוש "פראידתין" - פקידי המלך. ופירוש "מילא עבידא" - טעם לדבר, הסיבה לכך שהוחלף השם. ובבבלי מבואר:
"בתחילה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה, ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין".

התחלופה הגבוהה של הכוהנים הגדולים מהווה מדד למצבם הרוחני:

"יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים - ולא שימשו בו אלא שמונה עשר כוהנים גדולים. ושנות רשעים תקצורנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושימשו בו יותר משלוש מאות כוהנים... כל אחד ואחד לא הוציא שנתו".

העמדת חז"ל את הכוהנים הגדולים בימי בית שני כ"שנות רשעים", היא פועל יוצא של כל המתואר עד כאן. באופן זה, יש להבין גם את ההפסקה בשימוש באורים ובתומים. השימוש בהם נעשה על ידי הכהן הגדול, לבקשת המלך, או בית הדין, או כלל הציבור. בימי הבית השני הוא פסק. מדוע? על פי האמור, נסביר שהכהן הגדול לא נמצא ראוי לכך בתקופה זו. כדי לשאול באורים ובתומים, נזקק הכהן הגדול לרוח הקודש, אך היא נעדרה ממנו. על פי חז"ל, חרבה ירושלים של הבית השני בשל שנאת חינם. מושג זה - פנים רבות לו במציאות המורכבת של החברה הירושלמית בתקופה זו. ואולם, אין ספק שאחד מן הפנים הללו הוא הפער הכלכלי שנפער בין עשירי העיר הכוהנים לבין פשוטי העם, כמוכח מדברי חכמים:
"... יגיעין בתורה, וזהירין במצוות... אלא שהיו אוהבין את הממון, ושונאין אלו לאלו שנאת חינם",

וכמוכח מהתמרדות העניים, במהלכה
"שרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול, ואת ארמונות אגריפס... גם בבית גנזי הכתבים, כי ביקשו להשחית את שטרי החובות לכל הלווים, ולהשבית את גביית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את ליבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרוא חופש לעניים, למען יתקוממו על העשירים" -

העניים שרפו את הארכיונים, לא לפני ששרפו את בית הכהן הגדול, שהיה מזוהה בעיניהם עם הממסד הכלכלי.

אם כן, האש הזרה שאחזו הכוהנים בימי הבית השני, אחזה בסופו של דבר גם בבית המקדש ובבתי ירושלים, וכילתה גם אותם. ללא בית ה', מה טעם יש במשרתיו?

ט. "וקידָשתו"! -הייחוס המשפחתי וההעדפה החברתית
נמצינו למדים, כי לצד עבודת הקודש המסורה, הייתה מלאכת הכוהנים רצופה בסטיות ובאבדני-הדרך, מאז ראשית הווייתם ועד אחרית קיומם כגורם בעל חשיבות מעשית, עם חורבן בית המקדש.

מה גרם לכישלון הסדרתי? מהו חומר הבערה שהזין את האש הזרה? הכוהנים, בית אהרן בכללו, הם קבוצת-עלית מעצם מהותה. הכהן נבחר לשרת לא מכוח כישוריו או הכשרתו, אלא מכוח ייחוסו, וההקפדה על טוהר הייחוס אכן נשמרה בקפדנות מירבית בבתי הכהונה.

רשימות היחס מאז אהרן ועד חורבן הבית הראשון נמסרו בקפידה, ובראשית ימי הבית השני נדרשה משפחה הטוענת לכהונה להציג את "כתבים המתייחשים". עניינה היה נדון בפני "סנהדרי גדולה של ישראל". ההקפדה הייתה כה חמורה, עד כי כל כהן ששימש על גבי המזבח אין צורך לבדוק את ייחוסו, שהרי לא יתכן שהיו מניחים לו לעבוד, אם היה מתעורר ספק בעניינו. כך היה מקובל עד סוף ימי הבית השני, כעדות בן התקופה:
"כל הכוהנים הגדולים ששימשו אצלנו מאלפיים שנה, נקובים בספרים בשמותיהם איש לבית אביו, ולכל אשר לא מילא אחרי הדברים האלה, אסור לגשת אל המזבח ולשרת במשמרת הקודש... ולא נמצאו כתובים המכחישים זה את זה בספרי הכהונה...".
"אמר קרא: והייתה לו ולזרעו אחריו - בָּעִינָן זרעו מיוחס אחריו".

היו כוהנים שקלקלו את הייחוס, ועל כן נזכרו לדיראון עולם. לדוגמה: אחד מבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול, עליו מתפלל נחמיה: "זכרה להם אלקי, על גאלי הכהנה וברית הכהונה והלוויים", מלשונו של נחמיה, משתמע שהיו בימיו כוהנים נוספים שחיללו את כהונתם, ואמנם גם בניו של יהושע הכהן הגדול חטאו בכך. במהלך הדורות היו עוד מקרים אחדים, כאותה מרים בת בליגה שנזכרה לעיל, ואולם דווקא הם, היוצאים מן הכלל, מלמדים על הכלל, שהקפיד על טוהר הייחוס. ההקפדה לא חלה רק על פסולי כהונה או פסולי חיתון, אלא אפילו על סתם אדם מישראל: "בת כהן לישראל - אין זיווגן עולה יפה... קוברה או קוברתו, או מביאתו לידי עניות!".

מגילות היוחסין היו לא רק שטר ארכיוני, אלא גם שטר חוב. חוב כלפי כלל ישראל:
"תנאי דבי רבי ישמעאל: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".

זו פסיקת הלכה בסיסית, התובעת מישראל או מלוי, הענקת יחס מועדף לכל דבר שבקדושה. מכאן נגזרו הלכות רבות, ומהן דיני הקדימה בסעודה ובעלייה לתורה, דינים שתקפים גם לאחר חורבן הבית. "ומנהג פשוט הוא, בימינו, שאפילו כהן עם הארץ, קודם לקרות לפני חכם גדול מישראל". מתוקף העדפה זו, הרשה לעצמו בית דין של כוהנים לגבות מחיר כתובה מופקע במיוחד מאדם שנשא לאישה בת כהן. כאשר עוסקת המשנה בדיני נזקי בושת ופגם, היא מציינת שהקנס אחיד, ואין הבדל, אם הנפגעת היא "גדולה שבכהונה" או אם היא "הקטנה שבישראל". נמצינו למדים, כי אפליה כזו, לכל הפחות, מתקבלת על הדעת.

י. "אישתבש כהני"!
היחס המועדף לכהן נגזר, כמובן, מתוקף תפקידו בקודש, אולם טמונה בחובו סכנה לא מבוטלת. כהן עלול לשכוח שהוא קודם "לכל דבר שבקדושה", ולסבור שהוא קודם "לכל דבר" בכלל. "ואתם כהני ה' תקראו, משרתי ה' יאמר לכם". הכהן הוא משרת ה' "ולשון כהונה - שירות הוא"! אולם הוא עלול לשכוח שהוא שליח ציבור, ולסבור שהוא שליח עצמו. ביתו המפואר בעיר העליונה של ירושלים עשוי להשכיח ממנו שלא זכה לנחלה פרטית בארץ, רק על מנת שיוכל להתמסר לצורכי הכלל. המחשבה, כי הוא אוכל משולחן גבוה "כדרך שהמלכים אוכלים", עלולה להשכיח ממנו את ייעודו כמשרת.

בגדי הכהונה הוסיפו הדר ותפארת לכהן, וכך גם ההקפדה היתירה על התספורת. הרי אסור היה לכהן בעבודתו, שייראה פגם בבגדו או בגופו. וכי ראוי ל"מלאך ה' צבאות" שיימצא בו רבב?? ואמנם - "מה נהדר היה כהן גדול", ואולם כשהוא מהלך בהם בחצרות המקדש, יש חשש שתישכח ממנו מטרת הבגדים: "וקדשת אותם וכיהנו לי" - ולא לעצמם, והרי דווקא משום כך - הכהן הגדול "אינו משמש בבגדי זהב - מפני הגאווה". גם פרטי הבגדים מכוונים לחנך נגד גאווה ושחיתות: כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים - על גילוי עריות, מצנפת - על גסות הרוח, מעיל - על לשון הרע, ציץ - על עזות פנים. והרי כל אלו הם עניינים המבדילים בין עבודת הקודש לבין הקרבת אש זרה.

בהקשר זה, מעניינת ההלכה הדנה בקריאת התורה על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים. שם משתמע, שמוליכים את ספר התורה אל הכהן, על מנת שיקרא בו. שואלת הגמרא: והרי בדרך כלל, האדם הוא ההולך אל ספר התורה? ומשיבה: במקרה זה, "על ידי בני אדם גדולים (- הכוהנים הגדולים) - התורה מתעלה בהן". כהן גדול הוא אכן גדול, וראוי לכך, אלא שהוא עלול לשכוח, שמטרת הולכת ספר התורה אליו איננה להכריז על גדולתו, אלא להפך, על מנת שהתורה - היא זו שתתעלה על ידו.

חז"ל הביעו חששות אלה:
"כהן קודם ללוי, לוי לישראל... אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ!".

רצו לומר: הייחוס לאו דווקא קובע, ורצוי מאוד שלא להסתמך רק עליו. משום כך, גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, הכהונה בעשרים וארבע, והתורה בארבעים ושמונה. מעלות התורה - כולן בענייני מידות עוסקות, מידות שנרכשות בעמל תורה ובבניין האישיות. מעלות הכהונה והמלוכה הן חיצוניות, עומדות בזכות עצמן, ולא תלויות באישיות. על פי האמור, יש להסביר את ההלכה האוסרת על הכהן הגדול להגביה את ידיו למעלה מן הציץ, בשעת נשיאת כפיים. מכיוון שעל הציץ טבוע שם ה', עליו לזכור תמיד, שאסור לו להגביה עצמו, כביכול, מעליו.

יא. האש הזרה לדורותיה
ההתנשאות של הכוהנים, שהייתה לה הצדקה הלכתית ורעיונית לכאורה, היא היא האש הזרה. כאשר סטו מדרך התורה והשחיתו מידותיהם - הייתה גאוותם מכוונת כלפי שמיא, אבל גם כאשר הקפידו על חומרות דקות של הלכות טומאה, בערה בם האש הזרה בתחומים שבין אדם לחברו, כפי שזועק מן הסיפור הבא:
"מעשה באשה אחת, שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה, ואומר: כמה הן מקריבות! מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה".

האם נוכל לשער בנפשנו מעמד זה - של כהן, בעל ייחוס, שניגש לעבודת הקודש לאחר ששבע מארוחה דשנה, שסעד בביתו המפואר, ניצב לפני ענייה אומללה, שעשתה את הדרך עד למקדש על מנת להקריב את נפשה, ומשפיל אותה?? האם אין זה ההפך הגמור מן המגמה הראשונית של אהרן שהיה, באהבתו את הבריות, "אוהב שלום ורודף שלום"??

סיפור זה מאפיין את הסטייה המתמשכת של בני אהרן מייעודם, ואולם גאוותם של הכוהנים הופנתה אפילו כלפי עצמם, ולא רק כלפי יתר בני העם. יוסף בן מתתיהו מספר, כי בימי ישמעאל בן פיאבי כהן גדול, וכן בימי חנניה הכהן הגדול, התכתשו הכוהנים ביניהם על מתנות הכהונה. ההתכתשות החלה בהתנגשויות אלימות, והסתיימה במותם ברעב של הכוהנים העניים! לכך יש לצרף את הנוהג המקובל בין הכוהנים, לחטוף מתנות. נוהג כזה, איננו יכול להוות דוגמה חיובית ליחסים שבין אדם לחברו. כך גם הנוהג המקובל בין הכוהנים, לשרוף את בגדי חבריהם המתרשלים במלאכתם. במשנה נזכרות משפחות כהונה אחדות, שהצטיינו במקצועיות יתירה, בעבודות מסוימות במקדש, אבל קוללו, מכיוון שלא רצו להעביר את סודות מקצועם. אין ספק, כי אותן משפחות דאגו לכבוד עצמן, יותר מכבוד שמים, ומשום כך מנעו את המידע הנדרש לעבודת הקודש, גם מאחיהם הכוהנים.

על רקע האמור כאן, נוכל להבין את הצורך בברכה שבירך משמר הכוהנים היוצא את המשמר הנכנס: שתשכון ביניהם "אהבה ואחווה, שלום ורעות". שיא האבסורד ביחסים שבין הכוהנים לבין עצמם מופיע בסיפור אודות
"שני כוהנים, שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בליבו".

נדמה לכהן כי עבודת הקודש נעלה יותר מחייו של חבירו, אך מה מועילה עבודה זו, שזכה בה הכהן באמצעות רצח, ותוך הכנסת טומאת המת אל המקום הטהור ביותר?

ואולם, האבסורד עוד לא הגיע לשיאו. אביו של הנדקר הופיע ובידו הסכין, ובשורה משמחת בפיו: הסכין לא נטמאה, שכן הוצאה מגוף בנו בעודו בחיים.

אם נתעלה על התימהון מהתנהגות האב נוכח בנו המוטל לפניו, נוכל להבין כי עצם האירוע לא זעזע את אנשי בית המקדש. אדרבה, גם אחריו, דאגתם הייתה נתונה לכלי המקדש, יותר מגורלו של חברם ובנם, שמפרפר בין חיים למוות. "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" - מסכמת שם הגמרא. זהו אבדן כל הפרופורציות, אבדן מוחלט של דרך ישרה. ההלכה קובעת, שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, משום ש"אין קטיגור נעשה סניגור". האם נוכל להעלות על הדעת כהן שהרג את חברו, על המזבח עצמו, נעשה סניגור??

יתכן, שבעיני הרוצח עצמו, התשובה היא חיובית. הוא ינמק את מעשהו בהתלהבות מעבודת הקודש, בדאגה לטהרת הכלים, ביראת שמים יתירה. ואולם, האמת היא, שכל אלו מסתירים ריקבון חברתי, תחרות אנוכית על יוקרה וכוח. זוהי סטייה מן הדרך, מן הייעוד, זו האש הזרה.

יב. סיכום
לסיום, נעיין בסיפור נוסף: נחוניא חופר שיחין היה מומחה לענייני מים. הוא ידע לאבחן את טמפרטורת המים, על פי הסלע שתחתיו הם יצאו. בסוף ימי הבית השני, הוא מונה על אחזקת מערכות המים בדרכים לירושלים. הוסיף ר' אלעזר ואמר: ומת בנו וצמא. על כך העיר ר' חנינא: מי שאומר שהקב"ה ותרן - "יתוותרון בני מעוהי", כלומר: ילקה במחלת מעיים.

הערתו של ר' חנינא נראית תלושה מן ההקשר ולא מובנת. אלא שיש להתבונן בסוגיא כולה. בדיון הקודם במקור הנזכר, מסופר על רשימת "ממונים שהיו במקדש", ואחד מהם היה "בן אחיה" - הממונה "על חולי המעיים". ומסבירה כאן הגמרא: שהיו הכוהנים מהלכים יחפים על הרצפה במקדש, והתקררו. הצינון, בצירוף אכילת בשר ושתיית מים, גרמו למחלות.

אולי נוכל לפרש, כי ר' חנינא לא התכוון לכך, שמחלת המעיים באה רק כתוצאה מתנאים בריאותיים לא נאותים, אלא גם כתוצאה ממציאות מוסרית, שאפיינה את הכוהנים במקדש: הם סברו שהקב"ה ותרן, ועל כן נענשו. ומדוע שסברא כזו תעלה על דעתם? משום שהם משרתי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן הם חסינים מפני עונשים, שהרי "בעל הבית" שבו הם עובדים, בוודאי יוותר להם על חטא כזה או אחר. והרי הם לא רק משרתי ה', הם גם בעלי ייחוס, מגזע נבחר. זו הייתה טעותם העקבית, זו הייתה האש הזרה שבערה לאורך כל תקופת שירותם, והיא שכילתה את בתי הכהונה לדורותיהם בזה אחר זה, ולא נחה, עד אשר חברו להבותיה אל האש שכילתה גם את בית המקדש בעצמו.
"אלקינו ואלקי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו... בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, והשב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם, ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו..."