גלות כחלופה למאסר

"ערי מקלט תהיינה לכם"

איתמר ורהפטיג*

פרשת מסעי, תשס"ה, גיליון מס' 216

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


מבוא
נאמר בפרשת מסעי:

כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען. והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה1.
מכאן שמי שהרג אדם בשוגג נידון לגלות לעיר מקלט. ואולם רעיון הטלת עונש גלות על רוצח מופיע כבר ברצח הראשון המוזכר בתורה, כשקין פונה אל הקב"ה ומבקש על נפשו:
הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני2.
והקב"ה נותן לו אות על מצחו כדי שלא יהרוג אותו כל מי שפוגש אותו בעת נדודיו בגלות. הרמב"ן נותן טעם לעונש הגלות שהושת על קין. ואלה דבריו:
שיהיה נע ונד בה [בארץ]. והטעם, שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה, אבל יהיה גולה לעולם, כי עונש הרוצחים גלות.
טעם הדין
אמנם להלכה רק מי שרצח בשוגג גולה ומוצא מפלט ומחסה בעיר מקלט, אלא שמטרותיה של ענישה ייחודית זו נוגעות לפחות בחלקן גם לעבריינים אחרים3.

ויש לגלות לפחות חמש מטרות:

א. הגנה מפני גואל הדם. גואל הדם עלול בחום לבבו להרוג את מי שרצח את קרובו. עיר המקלט, כשמה כן היא, באה לספק הגנה לרוצח מפני גואל הדם, כמפורש במקרא: "והיו לכם הערים למקלט מגּאל, ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה לַמשפט"4. נימוק זה נאמר גם בחומש דברים: "הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי. פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו... ולו אין משפט מות... על כן אנכי מצוך לאמר, שלש ערים תבדיל לָך"5. עיר המקלט מעניקה לרוצח בשוגג הגנה מפני גואל הדם. ואם עלה בכל זאת בידי גואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה בעיר המקלט, דינו כדין רוצח לכל דבר ועניין, והוא יבוא על עונשו6. על נימוק זה עומד בעל "ספר החינוך"7:
ועוד יש תיקון העולם במצוה... שינצל עם זה מיד גואל הדם, לבל יהרגנו על לא חמס בכפו, שהרי שוגג היה.
ב. עונש. הגלות ממקום המושב הקבוע והניתוק מן הסביבה הקרובה יש בהם משום עונש הולם על גרימת מותו של אדם, כפי שכבר ראינו בדברי הרמב"ן וכפי שמטעים "ספר החינוך"8:
ראוי למי שהרג אפילו בשוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים.
ג. שיקום וחינוך. תושביהן הקבועים של ערי המקלט הם לויים, ויש בכך משקל רב בנוגע לסיכויי הגולה להשתקם, כפי שעולה מדברי בעל "ספר החינוך"9:
כי שבט לוי מבחר השבטים, ונכון לעבודת ה'... ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה... אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד... כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלת המידות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו את הרוצח שינצל אליהם, ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מגואליהם או אוהביהם.
ושמא ניתן להוסיף על דבריו ולומר שבסביבה מעין זו יש גם סיכוי לחינוכו של העבריין ולשיקומו.

ד. כפרה. זוהי מטרה דתית, ולפיה עונשו של החוטא נועד גם לכפר לו על חטאו, כעולה מן הטעם המובא בתלמוד לשאלה מדוע רוצח במזיד אינו גולה: "כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה [=כדי שלא תהיה לו כפרה]", כלומר שאינו זכאי לכפרה דתית בגלל חומרת מעשהו. משמע שעונש הגלות מכפר על עוונו של מי שהרג בשוגג 10.

ה. מניעת פגיעה ברגשות קרובי הנרצח. בעל "ספר החינוך" מעלה נימוק אחר, שיסודו בקושי שיש לאדם לראות את רוצח קרובו מתהלך חופשי בחוצות העיר. וזה לשונו11:
ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה. וכל דרכי התורה, נועם.
עונש מאסר
עונש גלות אינו נוהג בימינו, וכן עולה גם מדברי הטור12:
ועתה אין בידינו דיני נפשות, שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות, וכל שכן עתה... שצריכים בית דין של עשרים ושלושה. וכן ערי מקלט, אין לנו, שיגלה בהן הרוצח.
ואולם הוא אומר שצריך לענוש את הרוצחים משום מיגדר מילתא, וטעמו ונימוקו עמו: "כי מי חולק על ר' אליעזר13, שאומר: בית דין מכין ועונשין כדי לעשות גדר?!".

ואכן, במשך הדורות נהגו להעניש את הרוצחים ושאר עבריינים בעונשים אחרים, וראוי להשוותם למקובל בימינו.

עם ביטול הענישה הגופנית במדינות רבות, ויחד אתו גם עונש המוות, הפך המאסר הממושך לעונש המקובל והחמור מכול. אין ספק ששלילת החירות, שהיא נשמת אפו של אדם, במיוחד לתקופה ארוכה, פוגעת בו קשות, משום שהיא מנתקת את האסיר מסביבתו הטבעית וממשפחתו.

לפני שנעסוק בקשיים הכרוכים ביישום עונש המאסר, ראוי להדגיש שהוא אינו מקובל בעולמה של היהדות.

מקומו של עונש המאסר נפקד מרשימת העונשים שבתורה. אמנם נזכר בתורה בית סוהר, אלא שמדובר בבית סוהר מצרי שהושלך אליו יוסף14. אך עונש המאסר כעונש יהודי אינו נזכר בתורה כלל.

בחינת העונשים הנזכרים בתורה מצביעה על מגמה הפוכה מעונש מאסר: העונש צריך להיות קשה אך לא ממושך, ולא רק בעונש מוות, כי אם גם בעונשים אחרים, כגון המלקות. העונש המקראי הוא חד-פעמי המונע את ניתוקו של העבריין מחברתו הטבעית, ומאפשר את השתלבותו בחברה מיד עם סיום ההליך המשפטי, כעולה מדברי הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה15:
עונשי המאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר - אין להם מקום בתורת ה'. לא יכירו מקומו... בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר וחקירה, וגם זה... לתקופה קצרה בלבד.
היוצא מן הכלל היחיד שמוטל בו עונש הדומה במהותו למאסר הוא עונשו של הורג נפש בשגגה, גלות לערי המקלט. ועוד נעמוד על ההבדל בינו לבין המאסר המקובל בימינו.

בספר עזרא נזכר בכלל דרכי הענישה "לאסורין" (עזרא ז, כו), אלא שיש מחלוקת בדבר הבנתו: רש"י אומר: "שקושרין אותו על העמוד להלקותו"16; ואילו הרמב"ם17 אומר שהכוונה למאסר, אלא שעדיין ניתן לומר שמדובר במאסר קשה וקצר, כגון מאסר בצינוק18.

בתלמוד19 נזכר עונש הכנסה לכיפה, הכרוך בשלילת חירותו של האסיר, אלא שאינו מכוון לעבריינים רגילים, המתעתדים לצאת לחופשי מבית הסוהר, כי אם לעבריינים מסוכנים ביותר, והוא מעין תחליף לגזר דין מוות20.

גם בענישה שלא מן הדין, שנהגה בתקופה הבתר-תלמודית, שהוטל מכוחה מגוון עונשים, המאסר אינו תופס מקום מרכזי כעונש מקובל, כעולה ממחקרו של הרב פרופ' שמחה אסף21, שכיהן כשופט בית המשפט העליון בראשית שנות המדינה.

דרכי הענישה באותם ימים הושפעו במידה רבה ממה שהיה מקובל בסביבה הלא-יהודית, וכך חדר למשפט העברי גם עונש המאסר, המכונה גם "תפיסה", ואף כאן רק במידה מצומצמת ביחס: בצרפת ובאשכנז לא נהג עונש המאסר כלל, ובשאר מקומות מדובר רק במעצר מונע או כאמצעי לחץ לתשלום מסים וכיוצא בזה. בדרך כלל תקופת המאסר הייתה קצרה22.

נמצאנו למדים שמאסר ממושך אינו מקובל במקורותינו23.

ויש רגליים לסברה שהשתת עונש "חד וחלק" הוגנת יותר ולא רק מרתיעה יותר. ברי שאין הצדקה להרוג לחצאין את מי שלא נידון למוות, והרי הטלת בידוד חברתי על האדם דינה כדין גזר דין מוות, וכבר אמרו חז"ל, אם כי בהקשר אחר: "או חברותא או מיתותא [=או חברת בני אדם או מוות]"24.

ויש בניוון האדם עקב הבטלה אף יותר מאחד משישים מן המיתה25, שהרי "אדם לעמל יולד", ולא רק עמל פרנסה, אלא גם עמל יצירה, ביטוי עצמי ובחירה חופשית. מי שנשללת ממנו היכולת לבצע את כל אלה, אף אם אינו מת, מאבד את מידת האדם שבו26.

ערי מקלט והמאסר
ראוי להשוות בין עונש הגלות בעיר מקלט לבין עונש המאסר. אמנם חירות ההורג בשוגג, שהיא העברה החברתית החמורה ביותר27, מוגבלת על ידי הגלות לעיר מקלט, אלא שאין כאן בהכרח ניתוק האסיר ממשפחתו. לא כן במאסר: ניתוק האסיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו, הוא "מכה שאינה כתובה בתורה". התא המשפחתי המיוסד בעיקר על הקשר בין האיש לאשתו ובניו28, הוא מיסודות החברה. בלא קיומו של תא זה, אין קיום לחברה. אם כן, מי התיר לנו להפריד בין הדבקים?29

יתר על כן, אני מעז לומר שמאסר ממושך, המנתק את האדם ממשפחתו, יש בו צד מסוים החמור מן המיתה, שהרי אשתו ובניו של האסיר מוחזקים בעגינותם, מרוחקים מבניין המשפחה הישן בלא אפשרות של יצירת בניין חדש תחתיו30.

לא כן הדברים בעונש הגלות. ההורג נפש בשגגה עוקר למקום הגלות יחד עם משפחתו, אם רצונה בכך. ואף שאסור לו לצאת מתחומי עיר המקלט עד מות הכוהן הגדול, הרי שבתוך העיר חייו נמשכים כרגיל: הוא עובד לפרנסתו ואינו נידון לחיי ניוון ובטלה31. יתר על כן, בערי המקלט גרים לויים, שהם מן העילית הרוחנית של העם, והגולה עשוי ללמוד מדרכיהם הטובות.

נמצא שהגלות אינה דומה לשילוח העבריין אל ארץ זרה, כדרך שנהגו האנגלים לשלוח פושעים לאוסטרליה. הגולה נשלח לגלות בארץ של חברה הגונה, ארץ "מבחר השבטים". רעיון חינוכי זה עומד גם ביסוד מכירת גנב שאינו יכול לפצות את מי שגזל לעבדות (שמות כב, ב), משום שבתקופת עבדותו הוא זוכה להתחנך בחברת מי שקנהו.

בעונש המאסר בימינו, לא די שמנתקים את האסיר ממשפחתו, אלא אף מעבירים אותו מסביבה הגונה לחברה מקולקלת, חברת עבריינים הגרועים לעתים קרובות אף ממנו. מן המפורסמות הוא שרמתם המוסרית של רבים מבין האסירים נשחתה דווקא בין כותלי בית הסוהר.

עונש המאסר אף מונע מן האסיר חיי אישות סדירים שהוא חייב בהם מדין תורה32, ואף נגרם סבל רב לשאר משפחתו33.

ועוד יתרון לגלות. העבריין עובד למחייתו וחלק משכרו יכול להיות מופרש כפיצוי לקרבן העברה, בין שהנפגע הוא יחיד ובין שהוא הציבור או רכוש הציבור. לעומת זאת, עבריין פלילי בימינו המרצה את עונשו בבית הסוהר פטור בדרך כלל מן הדאגה לפצות את מי שנפגע ממעשיו, אם משום שאינו נתבע בהליך אזרחי נפרד אם משום שאין לו ממה לפצות את קרבנותיו.

ערי מקלט כחלופת מאסר
לאור הדברים שאמרנו לעיל, יש מקום לשקול לחדש את הענישה באמצעות הגליית עבריין למקום מגורים אחר, רחוק ממקום מגוריו הקודמים, שיתפקדו כמעין "ערי מקלט" לצד העונשים הקיימים בימינו, ובראשם המאסר.

הקרימינולוגים מתחבטים בבעיות הכרוכות בעונש המאסר שדיברנו עליהן ומחפשים דרכי ענישה חדשות34. מבלי להיכנס לפירוט מעשי, אתיר לעצמי להעלות על השולחן את שיטת הענישה של ערי המקלט כמודל ראוי לחיקוי.

ראוי להקים מעין 'ערי מקלט' או להכריז על מקומות קיימים כערי מקלט, מעין כפרי עבודה, להקיפן בגדר ולהושיב בהן אסירים עם בני משפחותיהם שיהיו מעוניינים בכך בחברת אנשים אחרים35. מי שנשלח לערים אלה כעונש, לא יהא רשאי לעזוב את מקום מושבו בלא אישור מיוחד עד סוף תקופת מאסרו או עד שיחון אותו נשיא המדינה.

אפשרות החנינה היא יסוד חיוני בתכנית זו, תחליף למות הכוהן הגדול, שמותו היה מביא לשחרור כל הגולים שגלו לעיר המקלט בתקופת כהונתו. האפשרות לחנינה מעניקה לגולה פתח תקווה להקדמת צאתו מעיר המקלט36. תקווה זו מפיחה בו רוח חיים, מגבירה את המשמעת הפנימית שלו ובולמת את הדחף שלו לברוח. ואם ניסה האסיר לברוח, יהא דינו כדין מי שברח ממשמורת, וראוי להענישו ולהאריך את תקופת גלותו או אף להעבירו לכלא. יש להקים בערי המקלט מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, כדי לאפשר לאסירים להשתכר לפרנסתם, ולו רק במעט, ולמצוא אפיקי יצירה לכישוריהם כדי שלא יפלו למעמסה על הציבור.

ברור שאי אפשר לבצע רעיון מהפכני מעין זה בבת אחת וגם אינו מתאים לכל האסירים, כיוון שיש אסירים מסוכנים העלולים לנצל כל אפשרות לברוח מעיר המקלט ויש מי שאינם מסוגלים להשתלב בחיי הקהילה בלא הכשרה מתאימה. לכן, רצוי לבחור למיזם הניסיוני אסירים המתאימים מבחינת אישיותם ומבחינת העברה37.

מלבד התועלת שבהצעה זו, יש גם יתרון בחידוש משפטנו כקדם. וכיוון שקשה היום להחיות את משפט התורה, שהוא אחד מסימני הגאולה38, יש בידנו הזדמנות להתקרב לדין התורה בתחום הענישה, אף אם אין מדובר בדין תורה ממש. וכחלק מן ההכנה לחידוש ימינו כקדם, יש להכיר את המוסדות התורניים ואת חוקי התורה ולהפנימם. על דרך המליצה, ניתן לומר שמצוות "תכין לך הדרך"39, שנאמרה בתורה לעניין עיר מקלט, כוללת גם את ההוראה המחייבת הכנה נפשית לקראת חידוש משפט התורה.

הערות:



* ד"ר איתמר ורהפטיג, מרצה למשפט עברי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.
1. במדבר לה, י.
2. בראשית ד, יג.
3. למטרות הענישה בדין העברי, ראה גם א' טננבוים, "על מה ולמה מענישים", פרשת השבוע, וארא, תשס"א, גיליון מס' 11.
4. במדבר לה, יא.
5. דברים יט, ו-ז.
6. לדינו של גואל הדם שהרג את הרוצח בשגגה בדרכו לעיר המקלט נאמר בתלמוד: "אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו, פטור" (מכות י ע"ב). וכן פסק הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה, הלכה ט. אך אסור לגואל הדם להרגו לכתחילה. ראה חידושי הריטב"א מכות שם. יתר על כן, יש מי שאומר שיש לאו מן התורה האוסר על גואל הדם מלרדוף אחריו להרגו. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, עמ' רכה, ערך גואל הדם. וראה מאמרי "גואל הדם", תחומין יא (תש"ן), עמ' 331.
7. ספר החינוך, מצווה תי.
8. שם.
9. ספר החינוך, מצווה תח.
10. ראה מכות ב ע"ב. ומעין זה: "ניתנת לכפרה" (מכות ח ע"ב). וראה: ספר החינוך, מצווה תח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' קכב, ערך גלות.
11. ספר החינוך, שם.
12. טור, חושן משפט, סימן תכה.
13. סנהדרין מו ע"א.
14. בראשית לט, כ. וראה בהרחבה לגבי עונש המאסר בכלל: מ' אלון, "המאסר במשפט העברי", ספר היובל לפינחס רוזן (ירושלים תשכ"ב), עמ' 201-171. וראה עוד להלן, הערה 33.
15. שמות כא, א.
16. מועד קטן טז ע"א, רש"י, ד"ה ואסרינן ליה.
17. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ט.
18. הרמב"ם מונה שם את המאסר כאחת מדרכי הענישה אך בלא לפרט את מהותו. יתר דרכי הענישה המובאים שם הם בעיקרם קצרים המביאים לתוצאות מיידיות, ועיקרם אמצעי מניעה למיניהם.
העברה היחידה שניתן לומר עליה בוודאות שהרמב"ם כורכה במאסר ממושך היא רצח במזיד בעקיפין, שאינו חייב מיתת בית דין, כיוון שלא הרג בידיים. הרמב"ם אומר שאם אינו נהרג על ידי המלך או בידי בית דין מכוח הוראת שעה, "בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערו בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ה).
ממקום אחר עולה לכאורה שהרמב"ם מעלה אפשרות של הטלת עונש מאסר עם עבודת פרך (רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכה ח), אלא שדבריו אינם ברורים, ונראה על כל פנים שמדובר בעבריינות קשה דווקא. ולא באתי לשלול עונשים כבדים מסוג זה בנסיבות מסוימות אלא להציע חלופה למאסר כשהדבר אפשרי.
19. סנהדרין פא ע"ב.
20. אף עונש זה, הקרוב למיתה, אינו מוטל אלא על עבריינים שביצעו עברות קשות במיוחד, כגון מי שרצח שלא בהתראה וכיוצא בזה. ראה: רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכות ח-ט; שם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ד.
21. ש' אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב.
22. ויש גם "מעצר" לעבריינים הנאשמים בעברות חמורות המצפים לבירור דינם. ראה פרשת המקלל (ויקרא כד, יב) ופרשת המקושש (במדבר טו, לד). וראה גם לעניין מכה רעהו (שמות כא, יט) ודרשת חז"ל (כתובות לג ע"ב), שחובשים אותו עד שיתברר אם מת המוכה אם לאו.
ויש גם מאסר לכפיית האדם לקיים צו בית דין, כגון מתן גט או ביצוע פסק דין וכיוצא בזה. ראה פסחים צא ע"א; רש"י, שם; רמב"ם, הלכות סנהדרין, סוף פרק כד.
23. אמנם תיקנו בחלוף הדורות מאסר ללווה סרבן, אף שמעיקר הדין לווה שאין לו במה לשלם פטור אף מלעבוד, אך זאת רק משום שהיו מי שניצלו זאת לרעה, ולכן יש מי שהתיר לאסור לווה שאינו פורע את חובו. ראה רמ"א, חושן משפט, סימן צז, סעיף טו. וראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (ירושלים תש"ס).
24. תענית כג ע"א.
25. ויש לזכור שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) חלה גם על מי שנידון למיתה. ראה סנהדרין נב ע"ב.
26. ראה מהר"ל מפראג, תפארת ישראל, פרק ג, המפתח את הרעיון שהאדם, כמו האדמה, צריך להוציא את הכוח האלוקי הטמון בו מן הכוח אל הפועל.
27. וראה דבריו החריפים של הרמב"ם בעניין זה: "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה ט).
28. ראה בראשית ב, כד. וראה דברי הרמב"ן על אתר: "בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והייתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו, וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם... ורואין את נשותיהן כאילו הן עמם לבשר אחד".
29. וראה עוד תרגום יונתן בן עוזיאל לדברים כד, ו.
30. ראה שמות כב, כג ורש"י שם.
31. אף חייבים לדאוג שם ל"חיותו", כפי שפסק הרמב"ם בעניין זה על פי התלמוד (מכות י ע"א): "תלמיד שגלה לעיר מקלט, מגלין רבו עמו [אולי הכוונה, שעליו לבוא לשם מדי פעם וללמדו תורה], שנאמר: וחי (דברים ד, מב) - עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין" (הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ז, הלכה א).
32. מצוות עונה (שמות כא, י) ואפשר גם מצוות פרייה ורבייה (בראשית א, כב ועוד). לתיקון מסוים של עניין זה, ראה בג"צ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3)477.
33. וראה: הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, עשה לך רב, חלק ג, סימן נז. לעונש המאסר, ראה: הרב א"י ולדינברג, "מאסר כאמצעי וכעונש", התורה והמדינה ב (תש"י), עמ' כח; שו"ת הרב בקשי-דורון, בניין אב, חלק א, סימן עד; הרב ליפא קמינר, "עונש המאסר בישראל", תחומין ט (תשנ"ח), עמ' 134, וברשימת המאמרים הנזכרים בסוף מאמר זה; א' בן יצחק, "על עונש המאסר במשפט העברי", פרשת השבוע, בהעלותך, תשס"ג, גיליון מס' 125; א' הכהן, "כבוד האדם וחירותו בספר בראשית", פרשת השבוע, ויגש, תשס"ד, גיליון מס' 150.
34. לעניין זה, ראה ג' שוהם וג' שביט, עבירות ועונשים מבוא לפנולוגיה (עם עובד, תשנ"ה), עמ' 189 ואילך.
35. אמנם יש להישמר מ"הצפת" המקום באנשים כאלה, שלא נימצא הופכים אותו למעין "גלעד קרית פעלי אָון עקֻבה מדם" (הושע ו, ח), שיש מי שאומר שהפכה לעיר דמים עקב בריחת רוצחים רבים אליה. אמנם ההלכה ערה לחשש זה, והתלמוד קובע בעניין זה שעיר שרובה רוצחים אינה יכולה לשמש כעיר מקלט (מכות י ע"ב), והעיר בעל "מנחת חינוך" שכוונת התלמוד גם לרוצחים בשוגג וגם לרוב שמורכב מן הגולים עצמם (מנחת חינוך, מצווה תי).
36. וראוי להביא את דברי ר' מאיר שמחה מדווינסק. וזה לשונו: "הא דאין ערי מקלט שבעבר הירדן קולטין עד שיופרשו כולן (מכות ט ע"ב)... דרוצח שגולה מקוה תמיד שמא ימות הכהן המשיח ויצא במיתתו, אבל הלא אמר השי"ת שאלעזר יהיה בחלוקת הארץ (במדבר לד, יז), ונמצא דהרוצח המיואש לחזור עד התנחל הארץ. לכן בכי האי גוונא, שלא יהיה לו תקוה לשוב תיכף, לא אמרה תורה לגלות" (משך חכמה, במדבר לה, כח).
37. אין כאן מקום להאריך בעניין זה, אך מי שמעוניין בדבר, ימצא פרטים במאמרי "עיר מקלט בימינו", בתוך: ממלכת כהנים וגוי קדוש, קובץ מאמרים לזכרו של דוד כהן הי"ד, ירושלים תשמ"ט. וראה גם א' ורהפטיג וש' רבינוביץ, "ערי מקלט במערכת הענישה המודרנית - דוגמא יישומית לתורת הענישה של המשפט העברי", שערי משפט ב (תשס"א), עמ' 381-353.
38. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א.
39. דברים יט, יד. וראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ח, הלכה ה.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב