ירושלים שלי - סיפור

קוד: ירושלים שלי בתנ"ך

סוג: סיפור

מאת: דוד ע.

אל:

/ דוד ע.

"מהי ירושלים בשבילי, בת שבע? איך אוכל לתאר לך במילים את אותה אהבה נפלאה? בשבילי, ירושלים היא לא רק עיר, היא דרך חיים! את ישראלית, בת שבע. אולי לא תביני. את נולדת כאן, ובשבילך ירושלים היא דבר מובן מאליו. אך בשבילי.. זה התחיל כשהייתי בערך בן שמונה, רציתי לעלות לארץ ישראל, ולפגוש את עיר דוד המלך, האיש שעליו אני נקרא … "

"מה לך נרדם, דוד, קום! כבר זרחה השמש! היום נוסעים לארץ ישראל!" קפצתי ממטתי. ארץ ישראל! ירושלים! "אמא, נגיע לשם על כנפי נשרים? לא? נלך במדבר כמו בני ישראל כשיצאו ממצרים? יהיו לנו גם כן עמוד ענן, עמוד אש, ומן שיורד כל יום? למה לא, אמא? היתי ילד רע?"

היה לילה חם,ומים היו רק במשורה. התהפכתי במשכבי, לא מצליח להרדם. בדמיוני אני רואה את דוד המלך, עלם אדמוני, כובש את מצודת ציון, וקורא לה בשמו, עיר דוד. ודאי מסכן היה כשלעגו לו החרשים והפסחים. אני, אנני אוהב כשלועגים לי. כמה מרחם אני על דוד שרצה לבנות שם בית לאל-לוקי השמים, ולא יכל.

אני רוצה להיות עכשיו בירושלים! לראות את בית המקדש! לפסוע במקום שבו חזקיה התפלל לה', וה' אמר לו- "וגנותי על העיר הזאת להושיעה.."- וגרש את חיל אשור במהלומה פתאומית. אילו היתי עכשיו בבית המקדש, היתי מתפלל לה', והוא היה מגרש את כל הזאבים, כדי שלא יפחידו את אחי הקטן.

את ירמיהו איני מבין. כיצד יכל לצוות על צדקיהו למסור את ירושלים לבבלים?!?

בעוד כחודשיים יחול חג הפסח. אני מקוה שנוכל לחוג אותו בארץ ישראל. נקנה לנו שם פרה, ונעלה ביחד עם כל בני ישראל לעיר הקודש, להקריב קורבן במקום אשר יבחר ה'.

כתוב בזכריה שלירושלים יש חומת אש סביב. אני מקוה שלא אכוה. שנה שעברה נכוותי ברגלי, והיא עדין כואבת לי מעט, כשאני הולך. אבל אני גיבור, אני לא מתלונן! כשנגיע לירושלים, יניף אליהו הנביא את ידו, וארפא.

"כל כך התרגשתי, בת שבע, לעלות לירושלים, לבית המקדש. רציתי לשבת בבית ה' כל ימי חיי. כמו שמואל ששכב בהיכל ה'. כמו יואש המלך שהתחנך שם על ידי יהוידע הכהן. ציפיתי לראות את ירושלים מוקפת אור ואש, כשעמוד הקטורת עולה מקודש קודשים.

את ודאי יכולה לתאר לעצמך את אכזבתי כשנודע לי שבית המקדש עומד בחורבנו כבר אלפים שנה! בכיתי ללא הפסק כשבוע ימים. סרבתי לפקוח את עיני ולא לראות שם תהילה ותפארת. כל אותן צפיות נשגבות התנפצו לנוכח המציאות האפורה.

לקח לי זמן להבין שאומנם, בית המקדש חרב, אך רסיסי אורו פזורים בכל ירושלים. הם טמונים בכל אבן, בכל איש. הם ממשיכים להפיק את אותו אור של עמוד האש, את אותם הגנה ובטחון של עמוד הענן. יודע אני שכשם ש"ירושלים הרים סביב לה", כך "ה' סביב לעמו".

מאז, אני מסרב לצאת מירושלים, עיר הנצח. אני מרגיש צורך להשלים אלפים שנות גלות. הליכה בנתיבי ירושלים לעולם אינה מלאה אותי. אני הולך ברחובותיה, ורחובותיה מוליכים אותי. היא עדין אותה ירושלים שהגיתי בה בתמימות באתו כפר אתיופי מרוחק, אך כעת היא גם ירושלים של הורדוס, של רבן גמליאל ושל צנחנים בוכים. כל אותם אנשים שנלחמו עליה בגבורה, מסרבים לותר עליה.

אל תהי עצובה, בת שבע. אני כבר לא בוכה. בת שבע, כמו שהתקים בי הפסוק-"אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יאספך ה' ומשם יקחך", כך אני בטוח, שאם נתאמץ, נוכל לגרום לתקומת ירושלים. את לא רואה? הרי ירושלים כבר יושבת "פרזות מרוב אדם ובהמה בתוכה"- ירושלים מחכה רק לנו, שנגאל אותה!

בת שבע, כשיולד לנו בן, נקרא לו שלמה, והוא יבנה את בית המקדש."

הערות

המאמר (כנראה) מבוסס על סיפור אמיתי.

אלכס: פשוט ענק!! אני לא יודע איך לכתוב את מה שהרגשתי כשקראתי את הקטע אבל אני כאילו באמת חוויתי יחד איתם את החורבן שוב.

תגובות