פירוש שד"ל על שמות פרק ל

קוד: שד"ל שמות ל בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: אלמונית

אל: מימון: אלמוני

[ד] על צלעותיו תעשה על שני צדיו: היום (כ"ה בתמוז תרי"ט) נראה לי שהכוונה שתיים שהן ארבע, שתי טבעות על שתי צלעותיו, אך לא שתיים בין הכל, אלא שתיים מכל צד, כמו שהיה בארון ובשולחן ובמזבח העולה, כי ודאי בטבעת אחת מכאן ואחת מכאן (כמו שפירש ר"י בכור שור) לא היה נכון לשאת אותו, כי יהיה מתמוטט ומזדעזע.
ומה שלא נכתב בהדיא ארבע טבעות, אינו אלא לאהבת החילוף, על-דרך מנהג לשון הקודש לכפול העניין במילות שונות. הלא תראה כי בכל אחד משלושה כלים שנזכרו בהם בדים הלשון משונה תמיד:

• בארון כתוב (כה יב) "ויצקת לו... ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות...",
• ובשולחן כתוב (כה כו) "ועשית לו ארבע טבעות זהב ונתת את הטבעות על ארבע הפאות..."
• ובמזבח העולה (כז ד) "ועשית על הרשת ארבע טבעות נחושת על ארבע קצותיו",
• ואחר-כך (פסוק ז) כתוב "והיו הבדים על שתי צלעות המזבח".

וכאן במזבח הקטורת שינה ג " כ בלשונו ואמר שתי טבעות ולא אמר ארבע טבעות, אבל פירש שתהיינה על שתי צלעותיו כלשון הנאמר במזבח העולה, ושם היו הטבעות ו ' ולא ב ', וחזר ופירש על שני צדיו, כלו ' ב ' מכל צד. אח " כ מצאתי שכן היא ג " כ דעת דון יצחק שהיו שם ד ' טבעות, אלא שהוא אומר שהיו על הזויות, וזה אפשר, אבל אין ספק כי צלעותיו איננו זויותיו, ואולי אנקלוס בחר לתרגם " זיוייתיה ". כי היה הענין מתמיה וזר להזכיר הצדדים שתי פעמים תכופות, אך באמת אין מילת צלע מורה כלל על הזוית.

פרשת כי תשא

[ יא ] כי תשא וגו ': כשאדם מונה את כספו ואת זהבו או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו ובריבוי חייליו ויתגאה בלבו ויאמר בכוחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואתו שואה לא ידע ( כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה ' לבטל האמונה הזאת מכול וכול, יען יסודתה על אמונת ההשגחה והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כולה. לפיכך מה עשה? ציוה שימנו בעת ההיא, בתחילת היותם לגוי אחד, ושייתנו כופר בקע לגולגולת, ויינתן הכסף ההוא על עבודת אוהל מועד לזכרון לפני ה ' לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להימנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכיפורים הוא יכפר עליהם. והנה אמר כי תשא וגו ' ונתנו איש כופר נפשו וכו ' וכו ', ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוגה גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא ייתנו כופר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה ' לכפר על נפשותיכם, הורה בזה שהכסף ההוא יעמוד ליזכרון לפני ה ' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכופר, כי אעפ " י שהנמנים צריכים לכופר, הנה המשכן העשוי בכסף הכיפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה כי תשא אינה מצווה אלא לאותה שעה בלבד. כדעת דון יצחק: רק בזאת לא אסכים עמו במה שאמר שהיה עיקר הצווי הזה למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן. כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ומכל שאר המינים ( למטה ל " ו ח '), אבל עיקר המכוון במצווה הזאת היה, כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים, שעליהן המשכן והפרכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני: חלקי גדול במקדש יותר ממך ( כמו שכתבו חכמי התוספות בס ' דעת זקנים); וזאת שנית כדי להחליש אימת העין הרע כשיימנו לצורך, כי המשכן העומד על אותו הכסף שנתנו איש כופר נפשו יכפר עליהם; וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ואל נזכר שנתנו כופר ולא היה בהם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאוות המושל, אז ייתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאווה ולפי דרכי ההשגחה העליונה; וכן אמרו במדרש תנחומא ( כי תשא ט ') כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו; והנה דוד בסוף ימיו התאווה תאווה לדעת מספר מפקד העם ( ש " ב כ " ד) ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאווה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה ', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה ' שלח נגף בעם. ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה ' שיהיה מכפר על ישראל והתנדב והכין בכל כוחו זהב וכסף ונחושת וברזל ועצים ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל ג " כ מהקהל כולו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה ( דה " י א ' כ " ט ב ' - ט '), והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים ¹. ואבואה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב " ג ביקשו לפרשו על דרך הטבע ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכול לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים לאמונת העין הרע ולדברים אחרים רבם הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חוקות הטבע החומרי לבדן, אבל יש עוד חוקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחילת הבריאה, על פיהן תסובינה מסיבות המאורעות להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם; ויביט אליהן ההמון, ויאמר מעשה נסים המה: ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסיבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסיבותיהם כולם מסודרים מתחילת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית ' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע " ג, למען הפיל מלך עריץ ולהשקיט ארץ ומלואה. היא חקקה בתהלוכות קורות הציבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה יימשך כי כשאדם ( או הגוי כולו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל ותבואתו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלקים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסיבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר, כי הצווי הזה קדם למעשה העגל.

[ טו ] לכפר על נפשותיכם: וכן כסף הכיפורים, הנכון כרמב " ן ענין כופר נפש, וכן ( ויקרא י " ז י " א) כי הדם הוא בנפש יכפר, הוא כופר הנפש, כי הדם הוא הנפש ( דברים י " ב כ " ג) והמקריב קרבנו נותן נפש תחת נפש.

[ כג ] כפי הטעמים, וכדעת הירושלמי שקלים ריש פרק ששי ( הלכה א ').

[ לב ] לא ייסך: ע " ד ( בראשית ג ' כ " ו) ויישם בארון במצרים.

[ לד ] וחלבנה סמים: קח נטף ושחלת וחלבנה מובחרים שיהיו ראויים לכינוי סמים, וזה על דרך שאמר למעלה ( פסוק כ " ג) קנמן בשם וקנה בשם; כך היה נ " ל לפי הפשט, ודעת הטעמים כדעת רז " ל ( כריתות ו ' ע " ב). בד בבד יהיה: חלק כנגד חלק, משקל כנגד משקל, באונקיא של נטף תיתן אונקיא של שחלת. כששני הדברים נשארים מחוברים, או זה אצל זה, אומרים בבי " ת; וכשהם נפרדים זה מזה אומרים בב " ף, חלק כחלק יאכלו ( דברים י " ט ח ') ( אח " ם).

[ לה ] ממולח: ראב " ע, רמב " ן, רמבמ " ן, ואחרים פירשו שיתנו בה מלח; ונ " ל כי אחר שמצאנו ( ויקראר ב י " ג) במלת תמלח בבנין הקל, הפעול ייקרא מלוח ולא ממולח. ואנקלוס תירגם; מערב, ורש " י פירש מן מלחי הים, שמהפכין את המים במשוטות, וכן בקטורת היו טורפין ומערבין יפה סמים שונים. ולדעתי מלחי הים הוא כמו עושה מלאכה במים רבים ( תהלים ק " ז כ " ג), וכמו שמן " הלך " אמרו " שלח ", כן מן מלאכה אמרו מלח. והנה טעם ממלח טהור קדש, שתהיה מלאכתו נעשית בטהרה ובקדושה. ומילות ממלח טהור לשון זכר, חוזרות לא לקטורת אלא לרוקח. ברש " י כ " י שבידי: לערבם חלמון וחלבון באצבעו בבזך.