להקשיב לעצת ה' בלב

מאת: אראל

→יט 20— משלי יט 21 — יט 22←

משלי יט21 : "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם."

 סגולות

רבות הן המחשבות והתוכניות העוברות בליבו של כל איש, אולם רק העצה (התוכנית) שה' נותן לו היא תתקיים ותצליח, אם יפעל לפיה.

 מצודות

לפעמים יחשוב האדם מחשבות רבות שונות זו מזו, ואין אחד בהם מתקיים;    אך הדבר אשר יעץ ה' - היא תקום, ועם [כי] לא היתה מן המחשבות שחשב הוא.


 עצות

עצה היא תכנית-פעולה שנועדה למתכנן עצמו או לאחרים. ניתן לפרש את הפסוק לפי שתי המשמעויות:

א. עצת ה' = תוכנית-פעולה שה' מתכוון לעשות בעצמו. כך פירשו רוב המפרשים על-דרך הפשט:

1. לפי זה, הפסוק בא ללמדנו ענוה - כל המחשבות, התוכניות הרבות שלנו עלולות להתבטל, אם לה' יש תוכניות אחרות עבורנו. וכמו הפתגם היידישאי: "מענטש טראכט און גאט לאכט" = "האדם חושב ואלהים צוחק" (שמעתי מאברהם טורקובסקי ז"ל). רעיון זה נזכר במקומות רבים בתנ"ך (ראו "הקבלות").

2. וייתכן שהפסוק בא להדגיש, בפרט, שהאדם איננו יודע מתי ימות, מתי ה' יחליט שהוא סיים את תפקידו בעולם, ולכן צריך תמיד לעשות תשובה, כדברי חז"ל "שוב יום אחד לפני מיתתך" (ר' יונה)

3. על דרך הדרש, המילה עצה מזכירה עץ ומזכירה נעץ - עצת ה' יכולה להיות כעץ-חיים לאדם שמבין אותה ומקבל את הדין באהבה - העצה מתיישבת בליבו, והוא חושב איך ליישם אותה. אולם העצה יכולה גם להידמות כנעץ דוקר ומכאיב, כאשר האדם אינו מבין אותה ומנסה להילחם בה (ע"פ גליה).

ב. עצת ה' = תוכנית-פעולה שה' מייעץ לאדם לעשות. פירוש זה מתאים לפסוק הקודם, הממליץ לאדם לקבל עצות מאחרים, משלי יט20: "שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר, לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ" (פירוט). איזו עצה בדיוק?

4. רעיון שה' שם בתוך ליבו של האדם, רעיון שאדם יכול לשמוע כאשר הוא מתרכז. כשאדם מוצף במחשבות ואינו יודע מה להחליט, הוא יכול, באופן זמני, לשים בצד את חכמתו ואת תבונתו ואת העצות שקיבל מעצמו או מאחרים, משלי כא30: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (פירוט), לכוון את ליבו לגלות ולעשות את רצון ה', ואז יצליח לדלות מתוך ליבו את העצה שה' נותן לו, משלי כ5: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ - וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה" (פירוט), משלי ח14: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה" (פירוט). עצה זו היא תקום = תתקיים ותצליח.

5. רבות מחשבות בלב איש: אדם עסוק וטרוד במחשבות על הלך חייו - ענין זה מייגע את לב האדם. עצת ה' היא - תקום: העצה שה' נותן לאדם היא: קום! השכם! ועשה! ומכלל הפסוק משתמע: התעסק פחות עם מחשבות לבך המיגעות את לבך לשווא, הקב"ה מוליכנו אל הקימה והעשייה שהיא מרפא לכל יגע מחשבה ("מלב אל לב" oron423 @ hotmail.com, 25.11.04).

ג. חכמי התלמוד פירשו: עצת ה' = תוכנית-פעולה של האדם עצמו, המכוונת לשם ה': "אמר עולא: מחשבה (דאגת הלב על מזונותיו של אדם) מועלת (מלשון מעילה, גורמת לאדם לשכח תלמודו) אפילו לדברי תורה, שנאמר (איוב ה יב) "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה" (מפר מחשבות ערומים - נותן להם מזונות ומבטל מחשבות מלבם, שלא היו מניחין אותן לעשות תושיה)". "(לשון אחר: מחשבה שאדם מחשב: "כך וכך אעשה כך וכך תעלה בידי" - מועלת להשבית הדבר: שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדבר תורה, כגון האומר "עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא. מפר מחשבות ערומים שאין מחשבותיו עולה בידו ואפילו לתושיה)". "אמר רבה: אם עסוקין לשמה - אינה מועלת, שנאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום - עצה שיש בה דבר ה' - היא תקום לעולם!" (בבלי סנהדרין כו ב). "כי עצם ההתעמקות בלימוד מכניס אותו לעולם מחשבה אחרת" (דברי יעקב).

 הקבלות

הרעיון שעצת ה' מבטלת, לפעמים, את מחשבות האדם, נזכר בסיפורים רבים בתנ"ך, חלקם נזכרו במדרש: "אמר רבי יוסי הגלילׂי: כנגד מי אמר שלמה מקרא זה?

לא אמרו אלא כנגד אבשלום אחיו, שהיה מחשב בליבו ואמר 'אם הורג אני דוד אבי, אני נוטל המלוכה לנפשי', והוא אינו יודע שמחשבתו של המקום קודם לשלו, שנאמר ועצת ה' היא תקום.   

ד"א: זה אדניה בן חגית, שהיה מתייעץ ואומר 'אני גדול משלמה, ואני נאה למלכות', והוא אינו יודע שעצת הקב"ה קודמת לשלו, דכתיב ועצת ה' היא תקום.    

ד"א: זה המן הרשע, שהיה מחשב בליבו ואומר 'למחר אני משכים ואומר למלך מעשה מרדכי, והוא משלימו בידי', והוא אינו יודע שמחשבתו של הקב"ה קודמת לשלו, שנאמר ועצת ה' היא תקום.     

ד"א: "רבות מחשבות בלב איש" זה פרעה הרשע, שהיה מתייעץ ואומר 'אני מאבד כל זכורי ישראל, כדי שלא ירבו ויעמדו עליו', שנאמר (שמות א כב): "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ולא היה יודע שעצת הקב"ה קודמת לשלו, דכתיב (שמות א ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (מדרש משלי).

כך גם בנבואות ובדברי חכמה, למשל:

ישעיהו יד24: "נִשְׁבַּע ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם" (מסתבר שישעיהו התכוון לרמוז לפסוק מספר משלי, ולכן השתמש בביטוי "היא תקום", בלשון נקבה, למרות שלא הזכיר את המילה "עצה"; ראו מבוא דעת מקרא).

שמואל א ב3: "אֵל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם, כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא[וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת".

תהלים ב1-4: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק... יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ".

איוב ה12: "מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים, וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה".

ואולי גם במשלי טז9: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ" (פירוט).

אולם מעבר לכך, "כל הסיפורים שנכתבו בכ"ד ספרי הקודש, כולם באים להעיד על האמת הזה" (רמ"ד ואלי).

הביטוי "היא תקום" נזכר בפסוק שלישי, דניאל ב44: "וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא"
  • משלי טו26: "תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת רָע, וּטְהֹרִים אִמְרֵי נֹעַם" (פירוט)
  • משלי טז3: "גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ, וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (פירוט)

 לעיון נוסף

→יט 20— משלי יט 21 — יט 22←

תגובות