תהילים פרק סב מתחיל בכותרת, שאחריה שני חלקים מקבילים, וסיכום. הטבלה הבאה מציגה את שני החלקים המקבילים, וההבדלים מסומנים בקו:
פסוק 1:
לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד:
גוף ראשון
|
פסוק 2:
אַךְ אֶל אֱלֹהִים
דּוּמִיָּה נַפְשִׁי, מִמֶּנּוּ
יְשׁוּעָתִי.
פסוק 3:
אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי, מִשְׂגַּבִּי,
לֹא אֶמּוֹט רַבָּה.
|
פסוק 6:
אַךְ לֵאלֹהִים
דּוֹמִּי נַפְשִׁי, כִּי מִמֶּנּוּ
תִּקְוָתִי.
פסוק 7:
אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי, מִשְׂגַּבִּי,
לֹא אֶמּוֹט.
פסוק 8:
עַל אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי, צוּר עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים.
|
גוף שני
|
פסוק 4:
עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ, תְּרָצְּחוּ כֻלְּכֶם, כְּקִיר נָטוּי, גָּדֵר הַדְּחוּיָה. |
פסוק 9:
בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת עָם, שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם; אֱלֹהִים מַחֲסֶה לָּנוּ, סֶלָה.
פסוק 11:
אַל תִּבְטְחוּ בְעֹשֶׁק, וּבְגָזֵל אַל תֶּהְבָּלוּ; חַיִל כִּי יָנוּב, אַל תָּשִׁיתוּ לֵב. |
גוף שלישי
|
פסוק 5:
אַךְ מִשְּׂאֵתוֹ יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ, יִרְצוּ כָזָב; בְּפִיו יְבָרֵכוּ, וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ; סֶלָה. |
פסוק 10:
אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם, כָּזָב בְּנֵי אִישׁ; בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת, הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד. |
פסוק 12:
אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי, כִּי עֹז לֵאלֹהִים.
פסוק 13:
וּלְךָ ד' חָסֶד, כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ.
בחצי הראשון פונה המשורר אל אויביו:
- בפסוקים 2-3 הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון:
אך אל אלהים דומיה נפשי, ממנו ישועתי - אני מכניע את נפשי רק בפני ה', ורק הוא יושיע אותי
(פירוט). אתם לא תצליחו להכניע אותי.
אך הוא צורי וישועתי, משגבי - רק הוא המבצר המגן עליי,
לא אמוט רבה - ה' לא ייתן לי להתמוטט וליפול נפילה גדולה.
- בפסוק 4 הוא מדבר אל אויביו בגוף שני:
עד אנה תהותתו על איש - עד מתי תנסו להביא
הוות, אסון, על איש אחד קטן? עד מתי
תרצחו כולכם? כולכם כמו
קיר נטוי, העלול כל רגע ליפול ולהרוג את מי שעובר תחתיו, ולכן תהיו כמו
גדר הדחויה, שדוחים והורסים אותה; כך גם אתכם ה' יפיל ויהרוס.
- בפסוק 5 הוא מדבר על אויביו בגוף שלישי:
אך משאתו יעצו להדיח, ירצו כזב; בפיו יברכו, ובליבם יקללו.
בחצי השני פונה המשורר אל עצמו ואל ידידיו בני עמו (אולי אלה 600 האנשים שהיו עמו כשברח מפני שאול):
- בפסוקים 6-8 הוא מדבר אל עצמו בגוף ראשון:
אך לאלהים דומי נפשי - את, נפשי, הכניעי את עצמך בפני ה', כי רק
ממנו תקוותי
(פירוט).
אך הוא צורי וישועתי, משגבי - רק הוא המבצר המגן עליי,
לא אמוט - ה' לא ייתן לי ליפול ולהתמוטט כלל, אפילו לא נפילה קטנה (כאן הבטחון שלו גדול יותר).
על אלהים ישעי וכבודי - ה' יושיע לא רק אותי אלא גם את הכבוד שלי, יציל אותי מהשפלה;
צורי עוזי מחסי באלהים - ה' ייתן לי לא רק ישועה אלא גם מחסה, מקום מוגן לנוח בו.
- בפסוקים 9-11 הוא מדבר אל ידידיו בגוף שני, ואומר גם להם לבטוח בה':
בטחו בו בכל עת, עם! שפכו לפניו לבבכם! אלהים מחסה לנו!
אל תבטחו בעושק, ובגזל אל תהבלו! חיל כי ינוב - כשעושרם של הרשעים גדל ונותן פירות -
אל תשיתו לב - אל תתרשמו מזה, כי העושר לא יושיע אותם.
- ובפסוק 10 הוא מדבר בגוף שלישי:
אך הבל בני אדם, כזב בני איש; במאזניים לעלות, המה מהבל יחד - כמו במאזניים, שבהם הדבר הקל עולה למעלה, כך גם בחברת בני אדם, מי שהוא קל וחסר-ערך כמו הבל, הוא שעולה למעלה...
המשורר מדגיש, ששני הרעיונות שהביע בשני חצאי המזמור הם בעצם רעיון אחד:
אחת דיבר אלהים, שתיים זו שמעתי -
מדבר אחד שה' אמר, שמעתי שני רעיונות - אחד מכוון לרשעים (פסוקים 2-5), ואחד מכוון לצדיקים (פסוקים 6-11), ושניהם מסתמכים על הרעיון
כי עוז לאלהים - כי העוז (
= כוח להתקפה או להגנה) שייך לה', והוא נלחם ברשעים ומגן על הצדיקים.
לסיום, המשורר פונה אל ה' עצמו, בתודה ובתפילה:
ולך ד' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.