ערום כאישה, יפה כנחש, בישן כאליל
תמיד עם חבר מרעיו, בסוסים, בזהב
ועכשיו אמרו איפה ערמת נשיו
יפי נחשיו אלילו הבישן
חלומות מלכותו אים?
עץ ביער, זה מה שנשאר מכל אבשלום
ובכיו של האב, המאהב הזקן, איש המלחמות
אפילו רכבו פונה לבכות
ככה לשבור גב של אב
לעשות צחוק מהמוות מהכל!
אבשלום, בני, בני, אבשלום
לא יכלת לחכות
ילד מפונק- עד שנזקין
שהכתר יורידנו ביגון.
ותלתליך מה, תלתליך-
לא ידעת איזו סכנה טמונה בכאלה תלתלים?
ולמה דרך היער דוקא שכחת מה קרה ליונתן?
אינך מכיר את האלות?
אביך אהב בך כל מה שהוא לא
תראו איך הדבר רועד כולו למה
אתה חושב לא נתתי לך מלוכה
מרב דאגה לעם? בגלל גילך?
לו יכולנו לדבר על כך בשקט
היית מבין שאני כבר לא אותו דוד
תוגת אמך, רק מלך בא בימים
שאל מותו הולך בלי שמחה
ועד כמס בליבו מזימה אחרונה
להציל לפחות ילד אחד שלו
מהכתר, מהמלחמות.
רציתי, טפשון שלי, רק אותך, אבשלום.