פרשת שמות- רמז לגאולה העתידית- כיצד?/ אהובה קליין

מאת: אהובה קליין

פרשת שמות- רמז לגאולה העתידית- כיצד?
מאמר מאת: אהובה קליין
פרשת שמות- היא הפרשה הראשונה הפותחת את חומש שמות ומתארת את משה מתחילת דרכו ועלייתו ההדרגתית- לקראת מנהיגות ברוכה וגדושה במעשים וציוויים- ובשליחות מופלאה ונשגבה מאת ה':
וכך התורה מתארת את שובו של משה אל מצרים יחד עם ציפורה אשתו וילדיו:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם: כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם. וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת".
[שמות ד, י"ט-כ"ו]
השאלות הן:
א] מדוע הגיע העת לשובו של משה למצרים?
ב] באיזה אופן שב משה למצרים?
ג] מה הטעם לרצון ה' להרוג את משה בדרך לשליחותו החשובה?
תשובות.
משה שב מצרימה.
רש"י מסביר: הרי משה גדל במצרים, אך כאשר ראה שני עברים נצים הוא ברח ממצרים- למדיין, כפי שמתואר :
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי? וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר".[שמות ד, י"א-ט"ז]
ומי היו אותם אנשים נצים? התשובה: דתן ואבירם הם היו חיים, אלא שירדו מנכסיהם- והעני חשוב כמת.
לגבי העני- ההוכחה היא בפרשה זו, לפי שנאמר:
"כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים"[ נדרים ס"ד]
רש"י מסתמך על דברי חז"ל: "תניא: ארבעה חשובים כמת, עני ,מצורע, סומא ומי שאין לו בנים.
לכן ,משה יכול לשוב כעת למצרים- לפי ציווי ה' .
הרמב"ן מסביר: כי בהיות משה עדיין במדיין –ציווה אותו ה' לשוב למצרים ואל יפחד שם - כי מתו כל מבקשי רעתו.
ספורנו סובר: משה יכול לחזור למצרים- לפי שמתו המלך ועבדיו- אשר בקשו להרגו כפי שנאמר:
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹקים, מִן-הָעֲבֹדָה". [בראשית ,ב, כ"ג]
האופן- בו שב משה למצרים.
הכתוב מתאר:
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ".
משה שב מצריימה ,לוקח את אשתו- צפורה ושני בניו הקטנים ,כשהם רכובים על החמור.
רש"ר מסביר : כנראה שלמשה הייתה בהמת משא אחת בלבד שעליה חשב לרכב, אלא שעתה הרכיב את אשתו ואת ילדיו "על החמור" והוא עצמו היה הולך ברגל עם המטה בידו.
רש"י מבהיר: כי החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק - עליו עתיד להתגלות גם מלך המשיח שנאמר:
"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ‍ִים הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר [זכריה ט', ט']
רש"י מבסס את פירושו זה על פי "פרקי דר' אליעזר"
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו.."
[בראשית כ"ב, ג'] הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר:
ו"ַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו.." – הוא החמור שעתיד בו דוד לרכוב עליו" [כפי שנאמר בספר זכריה]
מוסיף רש"י ואומר: הליכתו של משה למצרים מתוך מסירות נפש ,מקורה באברהם אבינו וזוהי גם המסירות נפש שתביא את הגאולה העתידה.
רעיון מסירות הנפש המוליך והמביא את הגאולה- נמשל לחמור שנושא על גבו את המשיח.
הכתוב מציין שמשה לקח אתו את המטה האלוקים.
שמות רבה מסביר את הציווי אל משה: "רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה" מהם מופתים אלה?- זה המטה שהיו כתובים עליו המכות- ראשי תיבות: דצ"ך, עד"ש, באח"ב "
"חזקוני" סבור: שהמטה נקרא בשם:" מַטֵּה הָאֱלֹהִים"- מהטעם- שעדיין לא נקרא המטה על שמו של משה- מפני שעד אותו זמן לא עשה בו נס.
בנוגע ללקיחת אשתו צפורה ושני בניו הקטנים-
מסביר "חיזקוני": היות והבנים עדיין היו קטנים הושיב משה את האם- ציפורה-תחילה ואחר כך את הקטנים בחיקה, אבל לגבי יעקב כאשר ירד למצרים, ובניו היו גדולים -לקח את בניו תחילה ואחר כך את הנשים ,שנאמר:
"וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים". [בראשית ל"א, י"ז]
,משה המשיך לבדו למצרים שהרי מיד כאשר ה' פגש במשה, אז נימול בנו- אליעזר ובאותו מקום משה הניח אותם והלך לבדו למצרים, ואילו כאשר נתרפא אליעזר ממילתו שבה ציפורה אל בית אביה עם שני בניה, כמו שכתוב:
"וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה--אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".[ שמות י"ח, ב-ג]
רצון ה' להמית את משה בדרך.
רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש ] שואל: כיצד יתכן שאחרי שהוטלה על משה משימת השליחות בהוצאת בני ישראל ממצרים- שליחות כה נעלה, רצון ה' לפתע להמיתו?
הטעם לכך: היות ומשה התרשל מלמול את בנו, הרי משה יוצא למצרים כדי להיות שליח בהבאת הגאולה לעם ישראל- עם שייחודו שעבר ברית מילה וכעת משה בעצמו עומד להכניס לתוך עם ישראל במצרים- את בנו הערל? לכן היה ה' סבור: שעדיף שמשה ימות מאשר יישם את שליחותו עם דוגמא כה רעה.
גם רש"י סבור שהקצף של ה' כלפי משה – נבע מהכעס עליו שהתרשל למול את בנו.
חז"ל [ במסכת נדרים ל"א] סבורים: משה לא התרשל בקיום במצוות המילה לבנו, אלא הוא ראה את עצמו מחויב לגאולת ישראל, אילו היה מל את בנו היה חייב להמתין שלושה ימים - עד שהקטן יצא מכלל סכנה ורק בתום זמן זה, היה יכול עם שפחתו- לצאת לדרך. הוא הזדרז לקראת מילוי שליחות קודש זו.
אבל לאחר שה' ראה שמשה השתהה בבית המלון ומנגד לא חשש משה לעקב את גאולת ישראל- אז נענש בעקבות שלא מל כעת בנו.
ועדיין הוא צריך ללכת למצרים קיימת סכנה לילד.
רבי אליהו מזרחי :סובר שהמרחק ממלון זה עד מצרים – היה יום אחד ובדרך כה קצרה – לא היה קיים חשש לנזק לילד הקטן.
אבן עזרא מסביר: שהיה הצורך למול את אליעזר בדרך, אלא שאין למול את הילד במקום סכנה .
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק :כי משה היה נחוש ברמ"ח אבריו ללכת למצרים לגאול את עם ישראל- ויש בכך גם רמז לגאולה העתידית לעם ישראל.
יהי רצון שנזכה במהרה לבוא גואל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
[כדברי זכריה הנביא ח,י"ט]



תגובות