נראה לי, שהמקרא אינו "מתבייש לקרוא לדברים בשמם". דווקא בתקופת התלמוד ולאחריה החלה (לעניין זה) "התקופה הוויקטוריאנית".
ב-16 מקומות במקרא ישנה "הוראה" לקרוא מילה אחרת במקום הכתיב שנאמר, כביכול, בלשון לא נקייה:
במקום "עפלים" = הקרי "טחורים" (דב' כח 27; שמ"א ה 6, 9, 12; ו 4, 5)
במקום מילים מן השורש "שגל" = יבואו מילים מן השורש "שכב" (דב' כח 30; ישע' יג 16, ירמ' ג 2, זכר' יד 2)
במקום "חרי יונים" = הקרי "דיב יונים" (מל"ב ו 25)
במקום "למחראות" = הקרי "למוצאות" (מל"ב י 27)
במקום "חריהם", "חראיהם" = הקרי "צואתם" (מל"ב יח 27; ישע' לו 12)
במקום "שיניהם" = הקרי "מימי רגליהם" (מל"ב יח 27; ישע' לו 12)
כלומר, בימים שלאחר המקרא, מילים שנחשבו "לגיטימיות", היה צורך לשנותן ל"לשון נקייה".