קוד: על עקרון המנוחה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על עיקרון המנוחה
כמעט ושכחנו עיקרון אחד חשוב והוא – עיקרון המנוחה – 'הנח לי לנפשי!' יאמר בו. לכאורה, הדבר פשוט, אך עד כמה שהוא פשוט – כך גם נדיר למצוא אותו. מה אומר עיקרון זה? הוא אומר, שבשיג-ושיח בין אנשים תמיד נקודת האיפוס היא נקודת המנוחה. ולכן, אפשורה של מנוחה זו, של הפסקת הפעילות והמלל, היא נקודת המוצא של כל שיג-ושיח הגון. ומה עומד מאחורי זה? עומדת מאחוריו ההכרה, כי לכל אדם יש הנטייה לשכנע את זולתו בצדקתו, אך משעה שהוא אינו מאפשר את המנוחה לזולתו – הוא אינו מאפשר לו בעצם לחוות ולהחליט בעצמו – כי אז אין כל טעם וערך בדבריו וכאילו לעצמו הוא מדבר. וכמובן, הדברים אמורים כל עוד אין גורם אחר, המפר את השוויון, כמו למשל חפץ של אדם א' המצוי בידיו של אדם ב' ואדם א' מבקש להשיבו לו. כך גם בקנה מידה גדול יותר, ועל כך אומר הנביא – "זאת המנוחה הניחו לעייף וזאת המרגעה ולא אבו לשמוע" (ישעיה, כח', יב'). מי הם אלה? – אלו הם ש-"והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו, קו לקו קו לקו" (ישעיה, כח', יג'), ואילו המאפשר מנוחה לאחרים כמו גם לעצמו הוא זה שכשקם הוא לבסוף, כי אז 'באור אשו' הוא הולך. באופן אחר, זהו גם היגיון השבת, המנוחה מכל עבודה. וזהו גם ההיגיון שבשביתה, המשמרת את זכויות העובד. ישיבה בלתי מופרעת – הרי אין זה הרבה מדי לבקש. רק היגיון העושק הוא זה העומד ממולה. אלו הם מי שמכנים 'בטלנים' את כל מי שאינו עובד, אף-על-פי שמבנה שוק העבודה אינו מציע לאוכלוסייה זו דבר חוץ מעבדות, ולא שמעודדים אנו חדילה ממעש, אלא שחלוקת העבודה צריכה להיות הוגנת.
כאן עלינו להיזכר בעיקרון נוסף – הזכות לחיות בכבוד. ומהם חיים בכבוד? מלבד הגדרות של שכר מינימום וכיוצא באלה, הרי הגדרה ממצא יכולה להיות זו: להיות ראוי לאהבה. וכיצד הופך אתה ראוי לאהבה? זאת באה לך על-ידי תפקוד כחלק מהכלל, מן החברה האנושית, וכאן נוסיף – בסטאטוס ההולם את כישורייך. מדובר פה בראש ובראשונה בעניין של התאמה. והרי האדם נוצר עם צורך פנימי לעשות משהו, לעבוד, לבטא את עצמו. אך כאן צריך שנוסיף – בצורה יצירתית ולא מכאנית, וכן – איש-איש על פי דרכו. ועל כן, מבחינה תיאורטית, כל שנחוץ הוא ההתאמה בין זה לזה – בין דחף האדם הקיים ממילא ובין סיפוקו בשטח. ועוד נאמר, כי כדי לאפשר למרב האנשים להשתייך לכלל, אל לנו להוציא אותם מן השורה מלכתחילה – כך במקרה של הבעיה הנפשית וכך במקרה של הפשע. הרי ידועה השאלה בדבר התנאים שהשפיעו על הפושע לפשוע וכיצד ניתן לשופטו בהתייחס לכך? על אף אלמנט האחריות האישית שדברנו עליו, הרי אין להתעלם גם מן ההשפעה הסביבתית. וכן העברות של 'הצווארון הלבן' – הרי אין אדם פושע, אלא אם כן משהו משובש בנפשו, במקרים כאלה. כשיושם הדגש על צמצום הפער ושיקום כללי של אוכלוסייה מועדת, כמו גם על חינוך ולא על ענישה, כי אז גם יפחת אחוז הפשע באופן ניכר. בן גוריון רצה גנב יהודי אחד במדינה המתוקנת – אני שואף להחזירו למוטב. וכן מוצאים אנו בכתובים – "והחוטא בן מאה שנה יקולל" (ישעיה, סה', כ') – אכן, סבלנות רבה יש כאן – והסבלנות מביאה לפירות ההצלחה.