קוד: הערה לעניין הספרים האבודים בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
הערה לעניין הספרים האבודים
לעניין הספרים האבודים: עתה הזכרנו את ספרו של אריסטו על הקומדיה, שנכתב ואבד. קודם לכן הזכרנו את שריפת הספרים של קפקא, שלא יצאה לבסוף אל הפועל, ואת כתביו האחרונים של ניטשה, שנגנזו ורק בדרך נס הגיע לידינו עותק של ספרו האחרון. מה גורם לספרים אלו ואחרים להיעלם? אין זאת, כי אם עיסוקם במה שאין לדעת אותו, בחינת טאבו. ישנה שאלה ידועה – דומני, כי היא מופיעה באחד הסרטים של וודי אלן – מה היית עושה אם אדם אחד וכל כתבי שיקספיר היו נמצאים בבית העולה באש והיית יכול להציל רק אחד מהם – במי היית בוחר להינצל מן הלהבות? אם נזכור במה עוסקים כתבי שייקספיר - המלט, למשל, המתכנן לרצוח את אביו החורג כנקמת-דם לאביו, אך גם בקנאתו לאימו שנשאה בשנית – נוכל להבין מניין צמחה שאלה זו. כך אנו מוצאים גם במסורת היהודית ספרי צדיקים שנכתבו ואבדו ואבדנם מוסבר בסיבת עיסוקם בחכמת הנסתר (ספרות קודש ברגיל נגנזת ולא מושמדת). עתה נותר לנו רק לברר אילו עוד ספרים היו בה בספריה הגדולה באלכסנדריה, כמו גם בספריות במקומות נוספים.
"במקום שבו שורפים ספרים – בו ישרפו גם בני אדם" התנבא היינריך היינה – ואת התגשמות נבואתו מצאנו בגרמניה הנאצית, כשתחילה שרפו הם ספרים, שהיו מבחינתם 'ספרות דקדנטית', ולבסוף הכניסו אנשים חיים אל המשרפות. כך גם בספר ובסרט של טריפו – "פרנקהייט 451" מתואר איסור לקרוא ספרים ושריפת אלה הקיימים, כפי שמתרחש במשטר פאשיסטי עתידני ועתיר מסכי-טלוויזיה. ובאותו האופן, בספרו של ג'ורג' אורוול "1984" – שכה מיטיב לתאר את המתרחש היום בישראל, ובייחוד בדברו ב-'שפת השקר' – 'מלחמה זה שלום', שמקדימה ומטרימה, למעשה, את דברינו כאן, ואת הזיכרון הקצר של האזרחים המתלווה לכך – גם שם חל איסור על קריאה, כמו האיסור הכללי להיות אדם חופשי. וביהדות אנו מכירים את האיסור בקריאת 'הספרים החיצוניים' מחד וספרות הקבלה מאידך – וכך בכל חינוך פוריטאני. ולבסוף, מה נאמר ומה נדבר, אף ספרנו האחרון על הצלם, המתאר את כל אלה – אף הוא נכתב ואבד ואיננו עמנו עוד.
ובתנ"ך – תחילה מוצאים אנו את לוחות הברית הראשונים, שנשברו היות והעם אליו אמורים היו להימסר בחר בדרך ההפוכה להוראתם – אם עשרת הדיברות מורות, כפי שראינו, על שמירת הצלם, כאן עושה העם צלם מסכה בעגל הזהב. הלוחות נשברים, אך תחתיהם נכתבים לוחות חדשים ונאמר – "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". האם הלוחות השניים הם בדיוק כלוחות הראשונים? שאלה היא. ולמשל, רק בראשונים נאמר כי כתובים הם באצבע אלוהים (שמות, לא, יח'). ועוד נשים לב, כי עשרת הדיברות מופיעים פעמיים בתנ"ך, בכל פעם באופן שונה מעט, אף בסדר המסירה. באופן דומה, מוצאים אנו את ירמיה הכותב איגרת למלך ואגרתו זו מושמדת, אלא שירמיה כותב אגרת זו בשנית ועוד נוספים בה "דברים רבים כהמה" (ירמיה, לו', לב'). ואילו המלך נענש ביד ה' על שהשמיד את האיגרת. ובמקום אחר בירמיה – אגרת נזרקת למים, אך כאן זה חלק מהתכנון המקורי שבכתיבתה. באופן כללי מוצאים אנו בירמיה עיסוק רב בספרים ובכתיבתם – כך גם על-ידי ברוך בן-נריה הסופר, עוזרו של ירמיה. בעזרא ונחמיה מדובר במציאת ספר תורה וממילא מבינים אנו על רבים כמותו שאבדו, כנראה עם חורבנה של ירושלים. וכן נזכיר שוב את הספר שהוא "ספר תולדות אדם" (בראשית, ה', א') – ואולי גם בו נעשתה מחיקה רבה בדור המבול, או כשם שאומר המדרש על בריאת העולם, שתחילה ברא הקב"ה עולמות והחריבן, בחינת טיוטה, אם נרצה. לבסוף, מוצאים אנו בקהלת, עם קשר לעניינינו – "הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" (קהלת, יב', יב').
ואולם, לא רק ספרים נשרפים, אף סופרים מומתים או נכלאים. כך ירמיה – נזרק לבור, כיוסף בעל החלומות, וכך זכריה מומת, כך עמוס מגורש, כי "לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו" (עמוס, ז', י'). ואליהו נאלץ לברוח אף הוא, כששאר הנביאים, למעט מאה המוצלים, נהרגים ביד המלך. לאחר מכן, בימי הביניים, ספרים נשרפים וסופרים, כמו גם אנשי מדע, נהרגים, נכלאים, או מוחרמים כצו הכנסייה. יש מי מהם שמרכינים ראש לעומת צו זה – "ואף על פי כן נוע תנוע" אומר גלילאו גלילי, קדוש המדע. בתקופה המודרנית – שארל בודלר, אוסקר ויילד, המרקיז דה-סאד, ז'אן ז'נה, דוסטוייבסקי ועד ל-סלמן רושדי – הם רק חלק מרשימת הכלואים הארוכה, בבחינת פרומתיאוס הכבול. האם ניתן להיות סופר טוב מבלי להיכלא או להיות מוצא להורג? ואיזו ספרות תישאר ללא כל אלה? התנ"ך? – גם את כותביו כלאו, כפי שראינו, וגם הוא, אלמלא היה מקודש, היה נחתך ברובו על-ידי הצנזור. כל שיישאר הוא כמה אגדות ילדים – ואף זאת בספק; נזכור נא את סיפורי האחים גרים המחרידים, המלמדים משהו גם על התקופה בה נכתבו. כמה מ-"סיפורי אלף לילה ולילה" ישרדו אולי. וכן – סיפורי קרבות, על אף הדם שבהם. ראש וראשון להם – האיליאדה של הומרוס – מלחמת טרויה – וגם האודיסיאה מקבלת את חותם האישור – הגיבור שב הביתה. פאר קרבותיהם – זהו אכן מה שלב השליטים ברגיל רוצה לשמוע. אך זוהי אינה האמת, או לפחות לא כל האמת. מול הומרוס אנו מוצאים את אובידיוס – ובו אכן נמצאים גם כל המיתוסים המחרידים, המערבים, למשל, רצח אב וסירוסו בידי בנו ועוד כיוצא באלה. ואף שדווקא על סיפורים אלה נוכל לומר – זוהי לא האמת. אך הסופר נכלא ונהרג משום שדובר אמת הוא ומציב כנגד החברה מראה, שהיא אינה רוצה להביט בה. הוא חוקר את מה שברגיל מניחים בצד ונכנס עד לפני ולפנים של הדברים.
ושב אנו בשאלת הצנזורה. הדוגמא המובהקת ביותר, שעשויה לשמש כנגד מלאכת הסופר, היא המקרה של המרקיז דה-סאד, אשר משמו נגזרה המילה – סאדיזם. אך נשאל – האם הספרות גרמה למעשים, או שאלה היו גם בלעדיה? וכן – האם הספרות באה כתחליף למעשים או כממריצה אותם? וכן – האם הקורא עשוי להידבק בנגע זה, או ללמוד אודותיו וכך להתקדם לעבר ריפויו? ונזכיר – המרקיז דה-סאד עולה רבות במחקרים מודרניים יותר אודות טבע האדם. וראוי גם לקרוא מה כתב הוא עצמו על מלאכת כתיבתו. ומנגד – כליאת סופרים בברית-המועצות הקומוניסטית ועד הוצאתם להורג, כשזו שנותרה היא ספרות מגויסת, שככזו אף היא חסרת כל תוקף איכותי, ברוב המקרים – זוהי תוצאתה של הצנזורה המגמתית, ששיאה, כמובן וכרגיל – בגרמניה הנאצית, כפי שכבר ציינו. ועוד נזכיר את סוקרטס, השותה מכוס התרעלה באשמת השחתת הנוער, ומנגד את הדמוקרטיה האתונאית עצמה, שזו דווקא אפשרה את פריחת המדעים והספרות בתקופתה. זהו, אם כן, גורלו המר ולא הבלתי-נמנע של הסופר.
וכך אנו מוצאים בתנ"ך את אלדד ומידד המתנבאים במחנה. את דרישת הצנזורה אנו שומעים מאישיות נכבדת עד מאוד – יהושע בן-נון – האומר למשה "כלאם!" (במדבר, יא', כח'), אך משה, אישיות נכבדת עוד יותר, עונה – "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים!" (שם, כט'). הנה כי כן הוכרעה הכף נגד הצנזורה. אך אין דבר בלי היפוכו, המסייג אותו – וכך מיד לאחר דברים אלה באה פרשת מרים ואהרן, המדברים אודות האישה הכושית שלקח משה, עד שאלוהים קורא לכולם ושואל – "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?" (שם, יב', ח') – ומעניש את מרים בצרעת ובהסתגרות שבעה ימים מחוץ למחנה – אף זה מעין כלא. הנה כי כן זה הסייג – הצנזורה אינה נחוצה בהתערות הרוח, אך נחוצה היא ביותר במקרים של רכילות, לשון הרע והוצאת דיבה, המכוונים כלפי אדם מסוים