פרשת "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת": האם בת פרעה רומזת לימינו? / מוטי לקסמן, תשס"ט [1].
אני ידעתי שהילד המקסים הזה ששוכב ובוכה חרישית בתוך "תֵּבַת גֹּמֶא" הוא לא מצרי. הרי אמרתי זאת באופן מפורש: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" [2].
איך ידעתי? איך זיהיתי?
נו באמת, אין לי עיניים בראש?
אינך מאמינה? הקשיבי, כשהגעתי "לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" הבחנתי קודם-כל בעלמה, כמו שכתוב: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" [3]. היא לא הבחינה בי, אבל צורת עמידתה עוררה את סקרנותי. אותה עלמה לא נראתה כמו אחת שיצאה לטייל לאורך הנהר. ראיתי שהיא אינה צופה בנהר, גם לא בשמיים, מבטה היה ממוקד בַּסּוּף. היא לא הניעה את ראשה לאף כוון אחר, כאילו עיניה קפאו. מבטה הממוקד הזה עורר את סקרנותי, הפניתי ראשי ומה אני רואה שם? "אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף" [4].
מיד, כמו שכתוב: "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" [5]. עוד שפחתי ניגשת אל הַסּוּף ואני צופה באותה עלמה. ראיתי שהיא עוקבת בדריכות רבה אחרי שפחתי וניכר היה שהעלמה נרגשת ואף חרדה.
לאחר שפתחתי את התיבה וראיתי "אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה" [6], נכמרו רחמי עליו ואז אמרתי בקול שגם אותה עלמה תשמע: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" [7]. אם להיות כנה, עדיין לא הייתי בטוחה בכך, למרות מה שנאמר: "מנין הכירה אותו? אמר ר' יוסי בר חנינא: שראתה אותו מהול"[8]. באמת לא ראיתי, כי איך יכולתי לראות הרי התינוק המקסים היה מחותל היטב. אבל שיערתי שאם אמנם ילד עברי הוא ואותה עלמה תשמע את אמירתי היא וודאי תגיב באיזה שהוא אופן. ואמנם כך היה, העלמה התקרבה אלינו ובלי כל היסוס או מעצור, ויש לומר אפילו בחוצפה רבה, הרי אני בתו של פרעה, המלך הגדול, היא שאלה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?" [9]. נו, באמת, איך היא יודעת שהילד הזה צריך מינקת עבריה??? החלפנו מבטים מלאי משמעות ואז אמרתי לה: "הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ" [10].
אתם וודאי תמהים למה עשיתי זאת.
ובכן, אני יודעת מה שאומרים עלי: "בת פרעה מצורעת היתה לכך ירדה לרחוץ, וכיון שנגעה בתיבה נתרפאת. לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתירה" [11]. איני יודעת מאיפה הם המציאו את זה, מה, אני לא אישה? אין לי רגשות כלפי תינוק קטן בוכה? באמת ריחמתי עליו, הוא נראה כה חסר סיכוי!
ולמה הסכמתי שאותה אישה עבריה, שהבנתי מיד שהיא אמו הביולוגית, תיניק אותו?
משתי סיבות: א. רציתי להכיר את אותה אמא שהעזה, ונקטה בדרך מאוד מקורית, להמרות את פי אבי האכזר: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" [12]. גם אני ביקרתי צו זה של אבי, אבל מה יכולתי לעשות? ב. האמת, לא סמכתי על המיניקות המצריות בחצר המלוכה. חששתי שהן תספרנה לאבי והוא יפגע בילד. שפחותי היו "שפוטות שלי" והן לא תאמרנה דבר.
עבר זמן סביר "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" [13].
נכון, אני קראתי לו בשם מֹשֶׁה. אני באמת לא מבינה מדוע הוריו, יוכבד ועמרם, לא פרסמו את השם שהם העניקו לו למרות ש"רבי מאיר אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו" [14]. למען האמת השם הזה, "טוב" די התאים למשה שלי, אבל כדי שלא תהיה טעות, אני חוזרת ומדגישה את השם מֹשֶׁה אני קבעתי. נכון, אז לא ידעתי את שפת עבר, אבל היום אני כבר שולטת בה. בכל-אופן השם שנתתי לו הוא מצרי, זה מה שהכרתי. ואפילו אבן עזרא שלכם טוען כך: "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בס' עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון" [15]. אמנם אברבנאל, גם הוא מחכמיכם בספרד, דוחה השערה זו מכל וכל [16]. אבל, הרי במקרא כתוב באופן מפורש שאני הענקתי לו את השם, אז למה לערער על כך?
ובכן מה מקור השם?
מקור השם באמת אינו עברי אלא מצרי, שפה אחרת לא ידעתי אז. יש המזהים את השם עם MS' ומקורו בשורש MS'Y, משמעות 'בנו של פלוני', ילד.
אחרים רואים בכינוי "מֹשֶׁה" את השם MS' שהוא שם עצם מקוצר משם תיאופורי המכיל שני אלמנטים, שבהם הראשון הוא שם של אל: כמו בן הירח – I'-'H-MS'. במלים אחרות, הכינוי "מֹשֶׁה" הוא "בן" ללא תוספת שם של אל כלשהו כי אתם, כמונו המצרים, מאמינים שקיים אל אחד, או כפי שאתם מכנים זאת: מונותיאיזם.
אחרים מבינים את הכינוי "מֹשֶׁה" כמשקף את הביטוי המצרי MW- ŠE שמשמעותו היא "בן הנילוס". מכאן, ההנמקה עם הפועל מ, ש, ה היא אינטרפרטציה משנית, או מדרש עברי שלכם לשם שאני קבעתי [17].
אם-כן, כך ממש כך התחיל הסיפור, וההמשך כמו שכתוב: "היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו [...] והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנה בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן. אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת - אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב - יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו [האמת, אם מותר לי, גם אני עזרתי למשה הקטן שלי, פשוט קשרתי לידו חוט זהב דק, ומשכתי את החוט לכוון הנכון] ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון" [18]. זה קצת שרף לו, אבל הכאב חלף מהר בזכות הטיפול המסור שהוא קיבל ממני.
ותדעי משה גדל והיה ממש נסיך, כולם אהבו אותו.
אז את לא מבינה איך נסיך מצרי הופך למנהיג של העברים?
ובכן זו באמת שאלה מעניינת.
מה, את שוכחת שאת הנקת אותו חדשים רבים? הלא עם חלב-האם הנפלא שלך, את גם סיפרת לו סיפורים על אברהם ועל יצחק ועל יעקב וגם על אלוהים שלכם.
איך אני יודעת?
משה שלי, כן גם שלך, לא הפסיק לשאול אותי, מידי פעם, על אלוהים ועל שאר הדברים שאת סיפרת לו.
ואני, אני לא לעגתי לשאלות, להיפך חיזקתי את אמונתו וחינכתי אותו להיות אדם ישר וצנוע. ובדרך-כלל הוא באמת היה כזה.
אמנם פה ושם הוא התנהג אחרת, דבר שוודאי מבטא את השפעת הארמון ונוהגיו הנלוזים. כוונתי, למשל, לתגובתו הראשונה, בצאתו מחוץ לארמון. תגובה מהירה אך גם מאוד אלימה, כמו שכתוב: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" [19]. זו באמת לא תגובה מתאימה למשה, שהיה צנוע ועדין, כמו שכתוב אצלכם:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" [20]. אבל במקרה הזה הוא כנראה איבד את עשתונותיו. מה משה לא היה יכול לאסור את המכה, הרי הוא היה ממש נסיך!
חבל, אני מסבירה את זה כדוגמה למה שהיה קורה כל הזמן בארמון.
אבל אחרי זה משה נעלם, הוא לא מתקשר, רק שמועות מגיעות אלי.
לך יש קשר איתו? אז אני מאוד מבקשת, תעבירי לו את דאגתי ואת אהבתי. את הרי מבינה מה זו אהבת אם. הלא שתינו נשים ואנחנו מבינות היטב מהו רגש ואהבה מהי. ובכלל, למרות שהשליט הוא אבי פרעה הגבר, הרי רוב הדמויות הנוטלות יוזמה ומשפיעות הן נשים: המיילדות, את יוכבד, בתך מרים וגם אני, עם כל הצניעות.
את יודעת מה? פתאום עוברת בי מחשבה, אם נשים היו ממש שולטות גם בחברה, אולי היו יותר חמלה, יותר אהבה ויותר רגש ופחות אלימות, פחות כוחניות ופחות מלחמות?
מה את אומרת, יוכבד, זה אפשרי?
אולי בעוד אלפיים שנה?
מי יודע?
הארות ומראה מקום
[1] נוסח קודם של דברים אלה פורסם לפני שנתיים, נראה לי שהוא מתאים גם היום.
[2] שמות ב, ו.
[3] שמות ב, ד.
[4] שמות ב, ה.
[5] שם, שם.
[6] שם, ו.
[7] שם, שם.
[8] שמות רבה א, כד.
[9] שם, ז.
[10] שם, ט.
[11] שמות רבה א, כג.
[12] שמות א, כב.
[13] שמות ב, י.
[14] בבלי, סוטה יב, א.
[15] ראב"ע בפירושו לשמות ב, י.
[16] "לפי ששמות העצם הפרטיים לא יועתקו מלשון ללשון ואחר שהדבר כן איך נאמר אנחנו בשם אדוננו מרע"ה [משה רבנו עליו השלום] שהעתיקה התורה שמו המפורסם שנקרא בו מלידתו" (אברבנאל לשמות ב).
[17] הדיון האחרון מבוסס על המאמר של רבקה נגה, "מדרש שמות ספר שמות" מהלכים בחינוך, בהוראה ובהכשרת מורים אב תשמ"ג, עמ' 60–65.
[18] שמות רבה א, כו.
[19] שמות ב, יא–יב.
[20] במדבר יב, ג.