האמת והשלום

מאת: מיכאל עזרא

אל:

"אֵלּה הַדְבָרִים אֲשֶר תַעֲשׂוּ דַבְרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְפּט שָלוֹם שִפְטוּ בּשַעֲרֵיכֶם.

וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַחְשְבוּ בִלְבַבְכֶם וּשְבֻעַת שֶקֶר אַל תּאֱהָבוּ כִי אֶת כָל אֵלֶה אֲשֶר שָנֵאתִי נְאֻם יְהוָה.

וַיְהִי דְבַר יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמר.

כּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִי וְצוֹם הַשְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי

יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָשׂוֹן וּלְשִמְחָה וּלְמעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ."

(זכריה ח19)

הנביא זכריה מתנה את הפיכת ימי החורבן והצומות לימי ששון ושמחה דרך עשות ואהבת האמת והשלום.

מהו הקריטריון לכך? האם האמת והשלום הם שני הפכים או שיש השלמה ביניהם?

הדבר ברור שגם אם שלום איננו שקר, פעמים רבות הוא עומד בסתירה לאמת- שהרי בקשת השלום גורמת לאדם להעלים עין מפגמים מסויימים.

ולהתפשר בדברים אחרים,דהיינו לחפש את השלום ולא בהכרח את הצדק.

האם אין בכך ויתור על האמת??? ביחוד כאשר האמת והשלום מתנגשים...

הר' מקוצק אומר "כשזורקים את האמת נעשה ממילא שלום" ומדוע? מפני שהאמת נעדרת", האם יש הכרח לוותר על האמת כדי להשיג שלום? האם זו כוונת דברי המדרש "השליך אמת ארצה" בבריאת העולם?

שאלה זאת, האם האמת קודמת לשלום או שמא השלום קודם לאמת, מהווה יסוד במחלוקות בית שמאי ובית הלל. דעתם של בית הלל מעורבת עם הבריות. הם מנסים לאפשר חיים יום יומיים בהתאם להלכה ולפיכך מוכנים לעתים לחיות עם ויתור,ואפילו על עקרונות, מאשר לגזור גזרות הנוגדות את טבעו של האדם. לפיכך לדעתם השלום קודם לאמת.

לעומתם רואים בית שמאי את ענייני שמים כעיקר ומעדיפים את האמת על פני השלום. ההלכה נקבעה כבית הלל. אמנם לעתיד לבוא תהה הלכה כבית שמאי.

יש להדגיש שקביעת ההלכה כבית הלל אינה מורה כי דבריהם התבררו כצודקים ונכונים יותר, אלא שלמעשה יש לנהוג כדבריהם היות שנוחים יותר לקבלן מצד התחשבותם במגבלות המציאות וברוב העם.

ננסה להרחיב על כך מתוך התבוננות במקורות אחדים.

"אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל". (בבלי עירובין יג:).

מחלוקת בתי הלל ושמאי בשאלת האמת והשלום מוצגת בגמרא כמחלוקת הקדומה שבין הנהגת משה לאהרון

"וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר 'תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא-נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' " (בבלי סנהדרין ו:)

הלל נוהג בעצמו ומדריך לאחרים להיות מתלמידיו של אהרון הכהן-

"הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

(משנה אבות א' יב)

"כיצד היה אהרן אוהב שלום ורודף שלום?

כשראה שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מה הוא אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי! היאך אשא את עיני ואראה את חברי?! בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי וכעסתי עליו, והוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר ואומר לו גם כן כדברים הללו עד שמסיר קנאה גם מלבו, ומתוך כך כשהיו נפגשים, היו מחבקים ומנשקים זה את זה ". (אבות דרבי נתן)

למרות שמעשהו של אהרון נראה מבחינה אוביקטיבית כהונאה, משבחו הלל ומורה לנהוג כן.

במסכת כתובות דף טז: מובאת מחלוקת נוספת הקשורה בבעיית האמת מול ערך אחר-

"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה?

בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא,

ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.

אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה, כלה נאה וחסודה?

והרי התורה אמרה: מדבר שקר תרחק! (שמות כ"ג, ו)

אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו

בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו.

מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".

ובתוספות שם ד"ה 'כלה כמות שהיא' -

"ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות,

וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי."

ובד"ה 'ישבחנו בעינו או יגננו בעיניו' כתבו -

"וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה

'מדבר שקר תרחק'".

בית שמאי עומדים על עיקרון האמת. הם מצטטים את מצוות התורה. אסור לשקר ולומר

על כלה שהיא נאה וחסודה אם באמת אינה כזאת. לעומתם טוענים בית הלל שהואיל שהקניין כבר נעשה,

האמת לא תשנה את המציאות. וכשם שלא יעלה על דעתנו לגנות חפץ לבעליו אחרי קנייתו, כך גם מן הראוי

לשנות מן האמת ולרקד ולומר 'כלה נאה וחסודה' לכל הכלות.

מחלוקת בית הלל ובית שמאי המתוארת בברייתא במסכת חגיגה דף יב.

מלמדת אותנו מהו הבסיס הראשוני להסתכלות השונה שבין בית הלל לבית שמאי-

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר:

'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ' (בראשית א' א),

ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: 'ביום עשות ה' א-להים

ארץ ושמים' (בראשית ב' א).

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?

שנאמר: 'הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על-ארץ יסדה' (עמוס ט' ו).

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא?

שנאמר: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי' (ישעיה ס"ו א).

לדעת בית שמאי שמים קודמים-השמים מסמלים את האמת, את מידת הדין המקורית בה רצה הקב'ה לברוא

את העולם "בראשית ברא א-להים", בשם א-להים=מידת דין.

המחשבה הראשונית לברוא את העולם במידת הדין, באה דווקא מתוך הכרה במעלתה הנשגבה.

מידה זו מביאה את האדם למעלות גבוהות ,שכן דווקא על-ידי הקשיים ועל-ידי העמידה בנסיונות וללא פשרות,

מגיעים לדבקות גבוהה יותר בקב"ה.
בשיר השירים "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" -
על-ידי ה'שמאל'' שהוא מידת הדין, מגיעים לחיבוק הראש' ואילו דרך ה'ימין' שהיא מידת החסד' מגיעים לחיבוק הגוף בלבד.

אלא שהעולם, במצבו הנוכחי, אינו מסוגל לעמוד בדרישותיה המוחלטות של מידת הדין.

בית-שמאי מייצגים דבקות עליונה ביותר בקב"ה, לנגד עיניהם עומדת האמת האלוקית השלמה והצרופה,

והם דורשים מן האדם ליישמה במלואה. ממילא יוצא שהם מחמירים יותר מבית-הלל.

במצבו הנוכחי של העולם, עשויה שיטתם להעמיד את האדם בעימותים קשים עם המציאות ולכן נפסקה ההלכה כבית-הלל.

אמנם בזוהר חלק א' יז נאמר כי לעתיד-לבוא העולם יתעלה לדרגה גבוהה יותר שבה לא יהיה צורך להתאיםאת האמת האלוקית למגבלותיו ותוכל להאיר בו במלוא עוצמתה ותהיה ההלכה כבית-שמאי דווקא.

יחוס האבהות "כי אבינו אתה"- ייאמר אז ליצחק דווקא, כפי שרמוז בשמו 'יצחק' - בלשון עתיד! משום שדווקא אז ,לעתיד-לבוא, תאיר בעולם מידתו- מידת הדין והגבורה.

לדעת בית הלל כך הייתה המחשבה הראשונית אך בכדי להוריד את מחשבת הבריאה לעולם העשיה שיתף הקב'ה את מידת הרחמים בשם הויה ולפיכך הארץ נבראת תחילה.

הארץ מסמלת את מערכת היחסים בין בני האדם ושאר הברואים ,את הפשרה! בה השלום קודם לאמת הראשונית באופן שלפנים משורת הדין עדיף על מידת הדין וזו אמת שצומחת ועולה מן הארץ, אשר יש בה נקודה פנימית הנקראת 'אמת לאמיתה' בה המציאות היא זו שמבררת ומעלה מתוכה את רצון התורה, דוגמת סיפור הפרשה שנתחדשה ע"י בנות צלופחד בבחינת "אמת מארץ תצמח"(תהילים פה')

במסכת שבת (דף לא.) מובא סיפור נודע העוסק בהלל ושמאי עצמם -

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי

אמר לו "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". דחפו באמת הבניין שבידו.

בא לפני הלל וגיירו, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך פרושה הוא זיל גמור"

הנכרי ביקש לקבל עקרון יסוד, שעליו נשענת התורה כולה.
שמאי שהקפיד על קבלת התורה על כל פרטיה ודקדוקיה לא יכול להיענות לבקשה מעין זו, משום שלדעתו רק לימוד התורה כולה מאפשר להכירה.
הלל לעומתו הציע עקרון יסודי הנשען על הכלל כי 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' שמשמעותו כי התורה בעצם כבר טבועה באדם ולימודה העתידי הוא רק בבחינת הוצאה אל הפועל.
חובה להעיר ולהאיר כי קפדנותו של שמאי בהוראת ההלכה לא הביאה לקפדנות חברתית!

דווקא שמאי הוא האומר במסכת אבות (פרק א)

"עשה תורתך קבע .אמור מעט ועשה הרבה,

והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות."

בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף יד: נאמר-

"אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות, ובאחיות, בגט ישן,

ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל, ולא ב"ה

מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר:

'והאמת והשלום אהבו'." (זכריה ח19)

הרב שג"ר ז"ל, נהג לומר כי האמת מטפטפת לאדם באופן שמוכרח הוא לאחוז וללכת בשיטתו שהרי שכנגדו אחוז בדרכם של שקר...
לפעמים התחושה כי אם האמת שלי סותרת את האמת שלו מובילה לכך שאסור לי לנהוג בו רֵעות ולהתחבר עמו! (אסור לי לשאת מבנותיו...) , ברגע שיש אמת יש גם מחלוקת, ולפעמים עד כדי שנאה אידיאולוגית.
ובכל זאת אומרת הגמרא שלא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולהפך. לכל אחד היתה האמת האלוקית שלו, ובכל זאת השלום התגבר!
זוהי האמת שמובילה לשלום אותו חוזה הנביא. מדובר כאן על שלום של אמת, שלום אידיאולוגי.
חוסר השלום הזה הוא שהחריב את בית המקדש. המחלוקות האידיאולוגיות, הסתירות שבָּאמת, הביאו לחוסר השלום, הביאו לשמחה לאיד.
כל אחד חושב שאם השני נכשל, הרי זה מוכיח את צדקתו שלו, ועל זה אומר הכתוב: "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (משלי יז5).
האמת והשלום צריכים להשלים זה עם זה, אף שהם ניגודים. הפער האידיאולוגי, הפער בשיטות, לא צריך להפריע, ואולי אף להוביל לאמת שלמה וגדולה יותר המהווה כלי מחזיק ברכה-
"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט).
דווקא מתוך המחלוקת והחידוד השונה היו בית שמאי ובית הלל נוהגים חיבה רעות וכבוד זה בזה.

מרן הרב קוק זצ"ל ,מציג דעה משוכללת ומדוייקת מזו שהנהיג הר' מקוצק בה פתחנו-
"מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור,
אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה והרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור.
וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים, עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי,
והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה." (אורות הקודש א', עמ' יג)
זו האמת וזהו השלום והשלמות של בית המקדש, שנחרב משנאת חינם ושיבנה במהרה בימינו באהבת חינם!
אז יתבטל הצום והאבל ויהפוך לששון ולשמחה...
כּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִי וְצוֹם הַשְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי

יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְששון ושמחה והאמת והשלום אהבו"