"שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה, ט', 12).
ביטוי מעניין הוא זה "אסירי התקוה", וכי תקווה היא משהו שאוסר אותנו? והוא מזכיר את הביטוי הקרוב לו - "אסיר תודה", גם כאן התודה, דבר חיובי כשלעצמו, נתפש כמשהו שאוסר אותך, שזה נראה כשלילי ביסודו. אבל באמת זה כך, ציפיות זה משהו שכובל אותנו גם אם חיינו לא יהיו חיים בלעדיהם. כי בלי ציפיות כלשהן אין ערך לשום דבר, אבל עם ציפיות אתה יכול להתאכזב. וזה המקח של הסיכוי-סיכון שעל כל שעל בחיים. וכך גם בתודה - בלי להודות הרינו כפויי טובה שלא יודעים להעריך כל דבר טוב, אבל התודה כמו אוסרת אותנו, מעתה אנו חייבים משהו, על אף שאיננו אוהבים להיות חייבים לאף אחד שום דבר. אבל אנחנו חייבים.
מכאן לחלק הראשון של הפסוק המצוטט - "שובו לבצרון". רש"י מפרש לשון מבצר וזה הפשט. ואולם אנו נפרש על דרך הדרש, קרוב לדרש החסידי - שובו לנבצרות שלכם, לחוסר, שרק על רקע החוסר יכולה להופיע תקווה, כי מי שיש לו הכול כבר לא מקווה לכלום. ומעניין, קראתי, כי המילה 'תקווה' היא ייחודית לשפה העברית בשפות העתיקות. ואכן התרבות העברית היא שהביאה את התקווה לעולם בדמות ספר התנ"ך. מבלעדיו אנו חוזרים לבצרון, לחוסר היכולת שבעבודת האלילים, מלשון אל ונואל. אז לשם מורה לנו הכתוב לחזור? אלא אולי הוא מורה לנו לעשות את זה בתודעה כדי שנדע ונרגיש את כל מחסורנו שמולא לנו. והוא שכתוב בפסוק הקודם - "שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". והוא שמופיע בהמשך הפסוק - "גם היום מגיד משנה אשיב לך" - גם היום יסופק כל מחסורך הרוחני.