ביקורת על הספר "בעיני אלוהים ואדם"

קוד: ביקורת על הספר "בעיני אלוהים ואדם" בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

בעיני אלוהים ואדם/ ביקורת מאת חגי הופר

"בעיני אלוהים ואדם – האדם המאמין ומחקר המקרא" (מורשה, 2015), 487 עמ', הוא ספר חדש המעמיד בפני עצמו אתגר מרתק – התמודדות הציבור הדתי עם ממצאי ביקורת המקרא. הנושא עניין אותי מאוד ולכן מיהרתי לרכוש את הספר. להלן סיכום קצר ולגמרי לא ממצה שלו, ולאחריו התרשמותי הכללית (לממהר – אחרי הקווקוו השני).

 

---

 

הספר פותח ברשימת מקורות מוערת מאת יושי פרג'ון, רשימה ארוכה מאוד של מקורות יהודיים עתיקים שיש בהם מן ביקורת המקרא במובן המודרני. למשל, ידועה המחלוקת בגמרא האם את שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, המספרים על מות משה, משה כתב, או יהושע. כמו כן, מצויה הדעה הפחות מקובלת, כי את ספר דברים כולו "משה מדעת עצמו אמרו". מעניין במיוחד הוא מאמר הגמרא כי התורה "מגילות מגילות ניתנה", מה שנראה תואם לגמרי את ממצאי הביקורת החדשה, אלא שהכוונה שם אחרת. במבואות כלליים של חקר המקרא לרוב פותחים בסקירה מעין זאת – ובייחוד מזכירים את דברי האבן עזרא ו"סוד ה-12" שלו, אך היא לרוב קצרה מאוד, שכן בתקופה העתיקה ניתן לראות רק ניצנים של ביקורת. ובכל אופן, הקורא הדתי ודאי יימצא בסקירה זו עניין רב. מבין הרבנים המאוחרים כדאי להזכיר את הרב קוק, שהרבה יחסית לדבר באופן כללי על מחקר המקרא והיחס למדע בכלל, ושגם רבים מכותבי המאמרים בהמשך ציטטו ממנו.

 

סדרת המאמרים הבאה מספרת מבט כללי.

שון זליג אסטר מדבר על מרחב אינטלקטואלי חופשי שנותר למעיין בתנ"ך, אך אינו מבסס את דבריו, לטעמי. הוא מזכיר, למשל, את ההתיישבות בישראל המתוארכת למאה ה-12 לפה"ס וטוען להתאמה לזמן יציאת מצרים, אלא שזו התייחסות שטחית וכללית ביותר, מה גם שהיא באה מתחום הארכיאולוגיה ולא חקר המקרא.

 

יהודה ברנדס מדבר, שוב, על חז"ל כמבקרי המקרא. הוא טוען שאפשר למצוא אצלם הן ביקורת נמוכה (רמת הטקסט) והן ביקורת גבוהה (כותביו וכו'), אך כאמור אצל חז"ל ניתן למצוא רק ניצנים של ביקורת. כמו כן, הוא מתייחס ישירות להשערת התעודות (עמ' 202-205) ומביא מדבריו של אלכסנדר רופא הטוען לאיתנות הטיעונים (וראו ביקורתי על ספרו [i]). אלא שלדעתו חלקו על נתוניה מבחוץ ומבפנים. מבפנים הוא מביא (בהערה) רק הפנייה למ.צ. סגל, וזוהי הסתמכות דלה ביותר, ודבריו של רופא נאמנים עליי יותר.

 

משה צבי ברטלר טוען כי המקרא אינו היסטוריה וכי יש בו גרעין פנימי נסתר שצריך לחשוף. כן, אבל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

 

עדיאל כהן מדבר על שני הוגים שראו בקבלה "תריס בפני פורענות הביקורת" – הרב בן אמוזג, שטען שהקבלה עתיקה ולכן מקבילות שאנו מוצאים בעמים אחרים ודאי מקורן הוא בה. זוהי גישה שאין להוכיח ומחקר הקבלה עצמו לא תומך בה; והרב ברויר, אבי תורת הבחינות, שקיבל את מובחנותן של התעודות השונות, רק שטען כי זהו טקסט שלם אחד ובו בחינות אלוהים שונות, ה' ואלוהים, דין ורחמים, כדברי הקבלה והמדרש עוד לפניה. הבעיה בגישתו, שהיא לא עומדת בפני מבחן הביקורת, וכבר עמדו על כך.

 

תמר רוס סוקרת מספר אישים מהאורתודוקסיה ויחסם לביקורת המקרא. החשובים והמעניינים שבהם הם הרב סולובצ'יק, שבספרו "איש האמונה" הבחין, כמו הביקורת, בין בראשית א' וב', אלא שטען שהם מתארים שני סוגי אישיות שבאדם. זה יפה, אך כדרש בלבד; וישעיהו לייבוביץ, שכמעט לא התייחס לביקורת המקרא, אך רוס מחלצת מתוך מה שכבר כן אמר את גישתו, המקבלת את עיקרי הממצאים, אך טוענת שהיהודי המאמין מקבל את החיוב שלו מהתורה שבעל-פה ועל כן אין חשיבות לדברים. אלא שקשה לקבל זאת, משום שהתורה שבעל-פה נסמכת על זו שבכתב. עוד היא מציגה תפיסה ליברלית מעניינת, לפיה אנו מקיימים את מצוות הדת מתוך עמדה של "כביכול" - שכביכול ניתן לתקף אותן, אך לא נראה לי שאנשי האורתודוכסיה יקבלו גישה זו, מה גם שהיא מותירה על כנה את השאלה – אם כך, לשם מה? יש לציין כי מאמרה של רוס מעניין במיוחד, על אף יתר-אריכותו.

 

יובל שרלו עונה לשואל המפקפק באמונה מתוך פגישה עם ביקורת המקרא ואומר, כי כבר חז"ל ביקרו את הטקסט המקראי (בצורה ראשונית בלבד, כפי שאמרנו) וכי ניתן לענות על השאלות עם מחקר מעמיק. הוא מציג כמה דוגמאות מרפרפות, אך העיקר נותר קשה. המעניין במאמרו הוא, שהוא מזכיר את רתיעת רוב הציבור הדתי מעצם העיסוק בנושא, אך מעודד את השואל – מכיוון שכבר נתקל בנושא – להעמיק ולחקור בו.

 

החלק הבא עוסק במעמד הר סיני ופרשות ההתגלות.

דוד ביגמן מזכיר כי את עשרת הדיברות אסרו ביהדות להדגיש "מפני תרעומת המינין", כלומר מפני שהנוצרים טוענים שרק הן מחייבות. יותר מזה, תסלחו לי, אינני זוכר כרגע. כן הוא מקבל בסיכום סגנונות שונים בכתיבת התורה.

 

בנימין זומר מנתח את מעמד הר סיני שבספר שמות ואומר שמהכתוב ניתן להבין כאילו ישראל לא שמעו כלל את עשרת הדיברות, רק משה. רק בתיאור בדברים מפורש לנו שכל הקהל שמע את הדברים – "דיבר ה' אל כל קהלכם" ועוד. אם כך, ניתן לראות את ספר דברים כספר הראשון של התורה שבעל-פה. ובהמשך הוא מרחיב אמירה זו על התורה כולה. ההוגים שהוא מזכיר אם השל ורוזנצוויג בעיקר.

 

חזי כהן – וגם כאן אני זוכר מעט – מדבר על הכלל "דיברה תורה כלשון בני אדם" ודרכו מנסה להסביר אנכרוניזמים וסתירות.

 

אברהם שמאע מדבר על שני המושגים המרכזיים בהתגלות – ראייה ושמיעה. אני חושש שבגלל שמו, שמאע, הוא מדבר על שמע... גם הרב הנזיר, אגב התייחס למונחים אלו.

 

החלק הבא מדבר על האתגר המוסרי.

חיותה דויטש סוקרת דוברים שונים, מתוך האורתודוכסיה ומחוץ לה, המתמודדים עם הבעיות המוסרית העצומה שבפרשת העקדה. ידועים דבריו של קירגקור, שכאן הדתי גבר על המוסרי, ושל לייבוביץ די בעקבותיו, שטוען שניצוץ מהעקדה יש בכל שומר תורה לשמה, כי כך צווה, ולא מפני שהדבר נראה בעיניו. אציין, כי אחרי קריאת הדברים עדיין העניין נותר קשה.

 

חננאל מאק מדבר על "מנשה מלך יהודה של חז"ל – מבקר מקרא משכיל, פרוע ומפרה", שכן לפי חז"ל מנשה שאל כמה שאלות מתחכמות. דרשה יפה, אבל לא ממש רלוונטית.

 

עמית קולא מוצא שלושה מודלים תיאולוגיים ופרשניים: הצדקה, הכחשה והארצה. למשל, בבן סורר ומורה, האשמתו בזלילה וסביאה בכמות מסוימת היא הצדקה, והאמירה שהוא לא היה ולא נברא היא הכחשה. הארצה היא התאמה של הסיפור המקראי לתנאי חייו של המפרש, כמו למשל הטענה שנמצאת בזוהר על אסתר – כיצד ייתכן שנבעלה למלך גוי? אלא שדה החליפה אותה (ממש כך). אני יכול לחשוב על עוד כמה דרכי מחקר, אחת מהן, למשל, היא נאמנות עד כמה שאפשר למקור.

 

החלק הבא דן במקרא בהקשרו ההיסטורי, וזהו גם החלק היותר מחקרי.

יואל אליצור פותח בהתקפה על ביקורת המקרא, למשל שנמצא שסיפור המבול הבבלי מתאים דווקא לסיפור התנ"כי המלא ולא זה המחולק לתעודות, או עבודתו של אבי הורביץ (שגם רופא מביאו בספרו), שמראה שלשון שמות-ויקרא-דברים שונה מלשון יחזקאל-עזרא-דברי הימים ועל כן פחות סביר שהם בני אותו הזמן, כסברת המחקר. אך בגוף המאמר הוא מעלה תזה חדשה, אותה הוא מסכם יפה בעצמו:

"ארבעה היבטים הקשורים בשמות האל מגלים התפתחות פנימית ברורה בתוך תקופת המקרא: א. אל שדי שימש בדיבור החי רק עד יציאת מצרים. בתקופות מאוחרות יותר קיים השם 'שדי' כמילה מן המאגר הארכאי של השפה המשמש לעתים נדירות נביאים ומשוררים; ב. הכינוי ה' צבאות נולד רק בתקופתו של ספר שמואל והתמיד מכאן ועד חגי, זכריה ומלאכי; ג. הרכיב יהו/יו/יה בשמות פרטיים ראשיתו בדוגמה אחת לפני משה ואחת בימי משה. מכאן ואילך הלך והתרבה בהדרגה עד לתקופת המלוכה המאוחרת שבה יותר ממחצית השמות מכילים אותו; ד. שם אדנות – אדני – היה בראשיתו מילת פנייה של תחינה ונעשה שם אלוהי במאה השמינית לפסה"נ.

כל ההתפתחויות האלה מוסברות ומובנות היטב לפי זרימת זמנים התואמת את האופן שבו המקרא מציג את עצמו – חמישה חומשי תורה ואחריהם לפי הסדר יהושע, שופטים, שמואל ומלכים כספרים שלמים ואחידים שנכתבו בזה אחר זה. ההשקפה הביקורתית הרווחת שאינה מקבלת את הסדר הזה תתקשה מאוד להסביר את הנתונים שהוצגו כאן" (עמ' 408).

ובכן, קודם כל, אליצור מציג תזה מעניינת מאוד (ועל כן הבאתי אותה בהרחבה יחסית), ששווה לדון בה. כבר הוא עצמו מציג בהערה מאמר של רופא שדן בשם צבאות וטוען, כי העדרו מהספרים הראשונים היא פעולת עורך. פעולת עורך ניתן לייחס גם לנתונים נוספים. ובקשר לשמות, סברתי שלי היא שבכל תקופה יש נטייה אחרת לשמות, למשל בתקופת המשנה היה השם הישראלי ישמעאל, והיום אין אותו כלל. ובכל אופן, מאמר זה ראוי להתייחסות ביקורתית הולמת. לזו יש לחכות. אך לטעון כאילו הדבר מפריך מאות שנים של ביקורת מקרא, הרי זה דבר מופרך מיסודו. מה גם שהכותב מעלה תזה חדשה, אך הוא אינו מתייחס לכל אותם בעיות וכשלים, כפילויות וסתירות, שהביקורת מצאה ופתרה באלגנטיות.

 

יהושע ברמן מתייחס לסתירות בחוק המקראי, כשלדעתו ניתן להבינן דרך הבנת המושג חוק בחברה העתיקה – זהו אינו חוק סטטוטורי אלא חוק מקובל. גם חוקי חמורבי הם כאלה, לשיטתו. וחוק מקובל יכול להשתנות. אך הרי טענה זו, בעצם, מתאימה יותר לממצאי הביקורת מלסברת האמונה. וגם אותה שווה לבחון בכלים מדעיים.

 

טובה גנזל מראה כי מקדש יחזקאל מתאים למקדשים בבליים בני התקופה.

 

אביה הכהן מעיין בתורה אחת של ר' צדוק הכהן מלובלין. אם הבנתי נכון, נראה שהוא טוען כי משה לקח מספרים ומסורות קדומות לו, ואם זה כך הרי הדבר מפליא. אך אין זו הדעה המקובלת, כמובן. ובכל אופן זו אפשרות לפתיחת אפשרויות פרשנית.

 

יעקב מדן מדבר על שלושה כתובות, המתאימות ומפרשות כתובים במקרא, ובכך הוא עונה לרב טאו, שהזהיר מפני לימוד דתי של מחקרי המקרא.

 

חגי משגב מציג כמה התאמות בין ארכיאולוגיה ומקרא, למשל כתובת שנמצאה המספרת על הנביא בלעם בן בעור. לא התעמקתי כאן.

 

רבקה רביב מדברת על דניאל, שלפי המחקר חלק החזונות שלו נכתב בימי אנטיוכוס. והנה, היא אומרת, גם לפי חז"ל כתבוהו אנשי כנסת הגדולה, כך שההפרש ביניהם אינו כה גדול.

 

---

 

ועתה לביקורת.

אין ספר שמדובר בספר מלומד ורציני מאוד, ויעידו עליו הערות השוליים וההפניות הרבות. אולם האם הוא עמד באתגר שהוא הציב לעצמו? האם הוא סיפק מענה אמוני הולם למסקנות אליהם מוביל חקר המקרא המודרני? להערכתי לא, ואפילו לא מתקרב לזה. נפתולי אלוהים מתפתלים הכותבים מול חקר המקרא ולא יכולים לו. בהתחלה הדבר הרגיז אותי, שכן אני מצפה מאנשים משכילים (כל הכותבים דוקטורים, למעט שני רבנים שאינם כאלה) להודות באמת היכן שהיא ניצבת בגלוי לפניהם, ולא כך נעשה. אך בהמשך התמתנתי מעט, שכן אני מבין את הקושי הגדול בלהודות במשהו שסותר את אמונתך המרכזית, וצריך לשמוח על עצם הנכונות להתמודד בכלל עם הנושא, שבחלקים נרחבים של הציבור הדתי, ובוודאי החרדי, מוקצים מחמת מיאוס.

וזאת עליי לומר – לדעתי ממצאי ביקורת המקרא הם ממצאים חזקים, שאין אדם בר דעת ורציני שקורא אותם שלא יתייחס אליהם ברצינות. זאת כנגד התדמית שאולי יש להם, של משהו ספקולטיבי ולא אמין. אם מקבלים את המפץ הגדול יש לקבל גם אותם. למען האמת ודאותם גדולה אף יותר – כמו הפיזיקה הניוטונית, נאמר. לא שאין מחלוקות על נושאים כאלה ואחרים, אבל הגרעין הקשה, נאמר – של היות התורה מורכבת מתעודות שונות – כבר נמצא ברמת ודאות גדולה. מהספר למדתי, שגם ברויר, מורם של כל הדתיים הניגשים לביקורת, אמר כי כל הלומד את ביקורת המקרא שוב לא יכול להישאר אדיש בפניה ולא יכול להתעלם ממצאיה. אז הוא המציא תיאוריה שמנסה להכיל אותה, אך זו לא עומדת בפני הביקורת. מה שאני מצפה מאנשי אמונה משיכים הוא להכיר, קודם כל, בממצאים, ואחר כך לחשב את צעדיהם מחדש.

בביקורתי על הספר בעל המטרה הדומה "עד היום הזה" מאת אמנון בזק הצעתי (וראו ביקורתי על ספרו [ii]), כי אפשר לומר ש"תורת משה" לא מכילה את חמשת החומשים, אלא את המצוות בלבד, או את "ספר הברית בלבד". בשום מקום אחר בתורה לא נאמר אחרת. ואגב, כך גם אפשר להבין איך היה אפשר לקרוא את כולה במעמד הקהל (אף כי לפי רמב"ם קוראים רק ממנה ולא את כולה). בקיצור, קצת יותר תעוזה לא תזיק פה. ועוד אעיר, כי זניחת האלוהים המקראי אינה זהה לזניחת האלוהים בכלל, אף כי את האדם הדתי זה לא ינחם כלל.

 

לסיום, למקרא הספר נזכרתי בפסוק: ישעיהו כט10: "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החזים כסה". אכן, נראה כי אלוהים סימא את עיניהם, תרתי משמע. צר לי, יש לי סובלנות מלאה ואף הערכה כלפי אורחות חייהם של אנשים, פחות מזה כלפי סילוף האמת שאני חושב שנעשה במקרה זה.

 

לסיכום, ספר מלומד מאוד, אך כזה שאינו עומד באתגר שהציב לעצמו – סיפוק מענה הולם לממצאי מחקר המקרא המודרני. ואף על פי כן, בטוחני כי הקורא הדתי (לפחות) ימצא בו עניין ותועלת רבים.

 



[i] כאן: http://nuritha.co.il/node/31657/critic#internal-31658

[ii] כאן: http://nuritha.co.il/node/25233/critic#internal-25234

תגובות