קוד: מידע אנושי 9 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (9)
באופן זה, אני מגיע למסקנה זו : כל הפרק הראשון של בראשית נועד להדרכה; היינו להדריך את אדם הראשון ואותנו – איך להפעיל את הרצון שלנו, בצמוד למוחינו האנושי – באופן תקני.
השאלה הנדרשת היא : מדוע אם כן השתמשה התורה בשני הפסוקים הראשונים – גם במילה "אלוקים", אם שני הפסוקים האלו נועדו לשרוד עבורינו את עשיית השם יתברך בפועל, שהבריאה במלואה תועדה דרכם, ולמעשה, אין לכאורה כאן שום "הדרכה" – כי-אם שרידה לתיעוד הבריאה...
א בראשית, ברא אלקים, את השמים, ואת הארץ. ב והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים, מרחפת על-פני המים. (בראשית, פרק א)
ע"פ ההדרכה שקיבלנו לעיל, אני אמור למצוא את התשובה לשאלה הזאת – עוד באותו הפרק! או "לכל המאוחר" בפרק שלאחריו – זאת כי אין פרק לפניו...
וכן הוא הדבר : התשובה במלואה נמצאת בצמוד, בפרק ב' של בראשית; וזהו נוסח התשובה :
בשני הפסוקים הראשונים שרדתי לכם את תיעוד הבריאה במלואה, בשביל ללמד אותכם, שהנותר מ-"התיעוד" שתמצאו באותו הפרק – נועד להדרכה בלבד (שתדעו ותלמדו איך להשתמש ולהפעיל את "הכלי" הזה הנקרא "רצון" בצמוד ל-"מוח"). ברם, אותה השיטה במדויק, ממשיכה התורה, אני הולכת לחזור עליה ולהעתיקה, כבר בפרק הבא שלאחריו, פרק ב' של בראשית; לכן בא השימוש במילה "אלוקים" בשני הפסוקים הראשונים - בשביל להדריכנו ולהפנות את תשומת ליבנו לשיטה החוזרת, שעתידה לחזור על עצמה בפרק א' ו ב'.
השיטה בשנית:
כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה, ברא אתם. כח ויברך אתם, אלקים, ויאמר להם אלקם פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה, הרמשת על-הארץ. (בראשית, פרק א)
ובזאת תיעד הכתוב באופן מלא את בריאת אדם וחווה.
...לחזור לאחר מכאן בפרק ב' בתיעוד דומה לכאורה :
כא ויפל ה' אלקים תרדמה על-האדם, ויישן; ויקח, אחת מצלעתיו, ויסגר בשר, תחתנה. כב ויבן ה' אלקים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם, לאשה; ויבאה, אל-האדם. כג ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמי, ובשר מבשרי; לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה-זאת. (בראשית, פרק ב)
ובזאת ביקש המתעד להפנות את תשומת ליבנו ולהדריכנו : אין זה תיעוד בריאת חווה – כי את זאת כבר עשיתי לעיל בפרק א. בתיעוד חוזר זה, באתי ללמדכם אודות נושא אחר, שאין לו קשר עם בריאת חווה; הגם ויש לו קשר עימה ועם בן-זוגה.
על הנושא "האחר" נעמוד בהרחבה להלן.
- ומדוע השתמשה התורה בשם ההווייה בקטע הזה – אם מלכתחילה הוא נועד להדרכה...
- בשביל להודיע לנו, כי עלינו לצאת רחוק מאוד מכאן, בשביל לרדת לעומק המסר שבשלושת הפסוקים.
ובכן, מן הראוי להתחיל ולסמן את הנושאים באופן מסודר – כך שלא יברח לנו שום נושא, בין הכיסאות הרבים והשונים הפזורים ברחבה...
"הנושא האחר" הנמצא בקטע "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם..." – נסמן אותו במילים : "נושא ההתאמה הסימטרית", וכאשר נגיע אליו – נבין את סוד העניין והמילים. זהו אם כן "הנושא האחר" הראשון שאני חייב לכם.
אולם, ובשביל להגיע אל "הנושא האחר", עלינו לעבור קודם דרך "עוד נושא"; נקרא לו וסיבותינו עימנו – "נושא ההנאה הטבעית", הנמצא בחבילת שלושת הפסוקים האלו:
יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו. יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יּקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. (בראשית, פרק ב)
לא במקרה, שלושת הפסוקים הללו, (יח, יט, כ) מקדימים את שלושת הפסוקים (כא, כב, כג) של החבילה הראשונה המייצגת את הנושא האחר.
שני הנושאים הללו, יפתחו בפנינו את השער הראשי לחטא אדם הראשון וחווה אישתו, ואנחנו ניכנס בשער הזה ללא חשש וללא פחד! נושא רחב זה מיוצג באמצעות פרק ג' בשלמותו של בראשית, ואנחנו נתעכב על כל מילה כל אות וכל פסוק – 24 פסוקים במספר. נקרא לנושא השלישי הזה "חטא אדם וחוה".
הנושא השלישי המרתק של "חטא אדם וחוה" יחזיר אותנו למציאות, ונחזור איתו אל נושא ישן נושן שנפתח לפני מספר עמודים ונותר על כנו פתוח...
לפני מספר עמודים ביקשתי לדעת אודות הכוחות הפועלים ביקום ומוצאם. מדוע, שאלתי, הכוח האלקטרו-מגנטי גורם למשיכה בין שני מטענים שסימנם החשמלי הפוך? מדוע כל גוף מושך גוף אחר ביחס ישר למסתם של שני הגופים, וביחס הפוך לריבוע המרחק שביניהם? מהיכן נוצר כוח הכבידה האחראי על תופעת הגאות? ומדוע נוצר דווקא מהערכים האלו?
את התשובה לשאלות הללו פטרתי במסקנה הזאת: כל התופעות והכוחות והערכים הנמצאים ביקום – מוצאם אחד: כוח הרצון.
כוח הרצון של השם יתברך, וכוח הרצון האנושי.
ביקשתי להתחקות אחר כוח הרצון האנושי; שמה, הירהרתי, מקור רוב הכוחות הפועלים ביקום, והסיבה פשוטה: רוב הכוחות המוכרים לנו, מוגבלים הם במהותם, או אם תרצה – מגבילים הם אותנו, את המין האנושי... כוח הכבידה למשל, מוגבל הוא בערכיו, וגם מגביל אותנו בעצם קיומו. אין כוח הפועל ביקום שאינו דומה בעצם מהותו לכוח הכבידה... הוא כוח מגביל ומוגבל; ומכאן היסקתי שרוב הכוחות הפועלים ביקום – מוצאם הוא כוח הרצון האנושי המבולבל, המוגבל והמעוות... חטא אדם הראשון פתח את שרשרת ההגבלות והעיוותים ומאז – השרשרת הזו התארכה והתעבתה וילדה בנים ובנות בצלמה ובדמותה; בצורת כוחות מוגבלים ומגבילים...
קשה איפא להתחקות אחר הכוחות האלו – ללא הבנת חטא אדם וחוה, ומהטעם הזה, נושא החטא קדם את הנושא האחרון שייקרא "הכוחות הפועלים ביקום". נושא הזה מיוצג ע"י חמשת הפסוקים האלו:
י ונהר יצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, יפרד, והיה, לארבעה ראשים. יא שם האחד, פישון--הוא הסבב, את כל-ארץ החוילה, אשר-שם, הזהב. יב וזהב הארץ ההוא, טוב; שם הבדלח, ואבן השהם. יג ושם-הנהר השני, גיחון--הוא הסובב, את כל-ארץ כוש. יד וְשם הנהר השלישי חדקל, הוא ההלך קדמת אשור; והנהר הרביעי, הוא פרת. (בראשית, פרק ב)
לאחר סקירת הכוחות הפועלים ביקום, ניכנס לכספת המידע המעודכן שלנו, נעשה ספירת מלאי ונראה אם הצטבר לנו די מידע בשביל להחזיר חובות מצטברים לספקים... שני חובות לשני ספקים יש לנו:
"החוב הראשון":
באחת הפינות של המאמר הזה, זרקתי שאלה לחלל ולא עניתי עליה. השאלה עקרונית היא, וזה תוכנה:
- ברצוני לעוף, להגיע לאבולעאפיה ולחזור בהרף עין עם פיתה וזעתר; ברצוני להגיע אל מקורי כאדם, ברצוני להגיע אל הרצון האנושי המקורי שלי; מה עלי לעשות?
על זאת עניתי באותו המעמד:
- יש לנטרל את כל העכבות שהצטברו בדרך.
- איך מנטרלים את העכבות המצטברות? ובעצם – מה הן אותן העכבות?
- "עכבות": כל כוח שלילי הנמצא ביקום – נקרא עכבה, כולל כוח הכבידה... יש אם כן להצביע על כוח הכבידה בשביל לסמן אותו – לפני שחושבים על השיטה לניטרולו...
שאלת "החוב הראשון" איפא היא: האם לאור סקירת ערוצי הכוחות העיקריים הפועלים ביקום – ניתן להצביע על "שיטה" לניטרול אותם הכוחות? האם ניתן להגיע אל ערוץ הרצון האנושי המקורי?
"החוב השני":
וגם כאן הינחתי באחת הפינות החמות חבילת שאלות, שעניתי עליהן דווקא במלואן. אחת השאלות היתה בנוסח זה:
- אנחנו יודעים שמתוקף חוק "התאמה-סימטרית" – אדם יכול להוציא את "רצונו" מהכוח אל הפועל, יהא הרצון אשר יהיה... ובכן הבה נניח שהמדובר רק ברצון מקורי, מהסוג ההוא שהלכנו והתרחקנו ממנו מאז חטא אדם הראשון... בואו נניח שאנו מדברים באדם הראשון ובחווה אישתו עם "רצונם" המקורי הטהור, מתקופת טרום החטא, לפני שעוד "גילו" את הרע והטוב... רק הטוב היה ביקום: אדם רוצה ללכת לנקודה א' וגם גב' חווה שמה עיין על אותה נקודה!
ובכן נניח, לצורך שאלתינו העקרונית, שנוצר כאן ניגוד בין שני הרצונות: חווה "רצתה" להגיע לנקודה א' בת 300 מטר מרובע, ואדם "רצה" את אותה הנקודה אך בגודל של 500 מטר מרובע, והיקום נמצא בבעיה! לאן יתכופף, לרצונו של אדם או לרצונה של חווה?
התשובה לשאלה מקורית זו היתה:
- יש ליקום מכונת חישוב קטנה שמשתמש בה במקרים מביכים מעין אלה... הוא פשוט עושה פעולת חישוב פשוטה: מהו המכנה המשותף הגדול של שני הרצונות; והתשובה המופיעה על מצג מכונת החישוב – היא אשר תצא לפועל.
"מכנה משותף גדול" – היינו שיכלול בתוכו את כל הרצונות הנפגשים בנקודה משותפת אחת עם פרמטר שונה או פרמטרים שונים, כי סביר ויתגלע פרמטר שונה אחר – מלבד הפרמטר של גודל השטח...
עד כאן התנהלה התהייה שלי באופן משביע רצון, והיקום אכן עזר לי ותרם לי תרומה אצילה ומעניינת: במצב של ניגודי רצונות – אמר היקום, אני מפעיל את מכונת החישוב שלי, ומחשב עבורכם את המכנה המשותף הגדול. זה המוצא; וזה מוצא יפה ומכובד.
נא לזכור, שאנו מדברים על רצונות טהורים – כמו של אדם וחווה, בתקופת טרום החטא... כלומר אנו נמצאים במרחב שהמונח "אינטרס" עוד לא היה דומיננטי בו... שלא יתכן ויימצאו במרחב כזה "רצונות רעים מנוגדים" – או מה שנקרא בעגה המדויקת העכשוית: "אינטרסים"... לכן השתמשתי לעיל במונח "ניגודי רצונות" ללא חשש שביעית...
אולם עכשיו ולאחר סקירת הערוצים העיקריים של הכוחות הפועלים ביקום, האם יש מקום לשאלה יצירתית כזו: "ואם נזמין את אדם הראשון אלינו היום בשנת 2006, עם מערכת רצונותיו של תקופת טרום החטא, איך המנגנון של "ניגודי רצונות" יעבוד? מצד אחד רצונות אדם הראשון, ומצד שני רצונות אדם תרבותי בן ימינו..."
השאלה היא מה קורה כאשר שני אנשים חולקים את אותה פיסת האדמה: אחד עם מערכת הרצון המקורית של אדם הראשון, והשני עם המנגנון התרבותי המפותח (המפותל) של הרצון האנושי הנוכחי!
"החוב השני" ישולם כאשר נענה על השאלה האחרונה זו; ומי שיעזור לנו בפרוייקט "החוב השני" יהיה משה בן-עמרם.
בשלב זה נהיה כבר מוכנים ומזומנים לחזור אל השיעור הראשון של היום הראשון שאנו עדיין בתחום שניותיו האחרונות, שנראה שלא יגמרו לעולם... בסיום השיעור הראשון – נמשיך אל מרחב יתר השיעורים, ונסיים בשיעור השביעי החביב עלי מכולם:
א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם. ב ויכל אלקים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. ג ויברך אלקים את-יום השביעי, ויקדש אתו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלקים לעשות. (בראשית, פרק ב)
השיעור האחרון יסכם את ידיעותינו אודות השבת, היקום, רצון השם יתברך, רצונינו האנושי, עמדת השם יתברך אודות רצונינו האנושי והעיוות שעשינו בו... ואף המנורה העשויה ממקשה אחת תיכנס לסיכום... כל זה רק לפתוח את התיאבון שתמשיכו איתי – טרוק שלמדתי מהטלוויזיה...
הינה כי כן מפת העבודה שלפנינו:
1- "נושא ההנאה הטבעית": ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו...
2- "נושא ההתאמה הסימטרית": ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם...
3- "חטא אדם וחוה": והנחש, היה ערום, מכל חית השדה...
4- "הכוחות הפועלים ביקום": ונהר יצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, יפרד...
5- "החוב הראשון": האם ניתן להגיע אל ערוץ הרצון האנושי המקורי...?
6- "החוב השני": האם אדם הראשון יכול לחיות איתנו בשלום? משה רבינו יענה...
7- המשך 7 השיעורים, עד... ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם...
1- נושא ההנאה הטבעית:
יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו. יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יּקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. (בראשית, פרק ב)
הנושא הזה מחזיר אותנו לראש מצעד הפזמונים... אני חוזר איתכם אל ראש המאמר הזה, לסיבה המסבבת של המאמר.
פתחתי את דברי בשרידת שמות שלושת הספרים שכתבתי לאחרונה, אודות המידע שאנו מקבלים מיישות העל. אנו באים לעולם, טענתי, בשביל לאתר את המידע האין-סופי, לעבדו ולהנות ממנו...
בשביל לקבל את המידע – יש לקשור קשר עם מקור המידע... " פענוח רוח הקוד "
ניתן להחשף למידע עצמו בשלבים... " שאלה עקרונית "
וכך קוראים את המידע : " גוף ונשמה ".
גברותי ורבותי, נא הדקו את החגורות, אנחנו נוחתים בגן-עדן. לאחר כתיבת המאמר "גוף ונשמה" הרגשתי את ההרגשה הזאת : אני נמצא בגן-עדן. קשרתי את הקשר הנכון, ירדתי לעומק תורת השלבים, ונחשפתי הלכה למעשה למידע ואף כתבתי אותו בסיגנוני האישי. היגעתי בהמשך למסקנה הזאת : גן-עדן הוא היקום שלנו, שאנו חיים בתוכו, זה הבית והרחוב והים והעצים והכוכבים והגלקסיות וכל מה שנמצא סביבנו.
- ומדוע אין אנו מרגישים בגן-עדן?
- כי אין אנו יודעים שנמצאים בגן-עדן; אין אנו יודעים לאכול את פירותיה. כמו תינוק שאתה שם בידו שטר של מאה דולר... מקסימו הוא יקרע אותו לגזרים, ואולי ימצוץ אותו...
אבל אני גיליתי את הפטנט, ונחתתי בגן עדן; אכלתי קצת פירות ומצאתי מספר שטרות של מאה דולר! ניצלתי אותם, קניתי סחורה, ונהנתי ממנה; כתבתי את הספר "גוף ונשמה"; וכן – הרגשתי שאני מטייל בגן-עדן; מידע אין סופי היה שרוע לפני ופשוט הושטתי את היד וקטפתי; לקחתי מהגן מה שבא ליד, כאוות נפשי; הרגשתי הנאה שקשה לי לתארה במילים, גם העט יתקשה במשימה הזאת... רק מי שטייל בפועל וחווה את הרגעים הללו – יכול להבין את סוג ההנאה שאני מדבר עליה.
לאחר מכאן, ובאיזשהו שלב עצרתי. סיימתי את הטיול, והלכתי לעיסוקי. בשלב הזה הרגשתי במשהו שנקרא על ידינו כרייקנות, ואני הייתי קורא לו "רייקנות מבורכת", כי בזכות רגע הרייקנות הזה – הבחנתי בתופעה יוצאת-דופן האחראית על שאלה עקרונית שעתיד אני לדוש בה.
מה עושים לאחר טיול ארוך מהנה?
נכון!! נחים... וגם אני נחתי; יותר מדי נחתי, והשתעממתי; הלכתי להפג את שיעמומי בשיטוט באינטרנט. ותוך כדי גלישה, היגעתי למנוע החיפוש הגדול ברשת – "גוגל" שמו. דרך המנוע הזה נחשפתי לאין-סוף מידע מכל הסוגים... היגעתי בקיצור למידע רב ומגוון עד מאוד. מידע טוב ובינוני ורע, ארוך וקצר ובינוני, מעניין ופחות מעניין ומשעמם, מסקרן ובלתי מסקרן...
בשלב הזה הבחנתי "בשאלה העקרונית", וכך ניסחתי אותה:
האדם נמצא בגן של מידע – כולל המידע הנמצא בגוגל ובספרים ובכל האתרים שביקום; ואת המידע הזה הוזמן האדם לעבד ולהפיק מעצם עיבודו – הנאה מבית היוצר של גן עדן...
המידע הגולמי האין-סופי הניצב בגן, כולל המידע המעובד שעתיד להפיק בעצמו – חבילת מידע זו מהווה את הפלטפורמה של החיים המהנים האין-סופיים שהאדם הוזמן לצרוך אותם עד אין-סוף בגן-עדן... הובטחה לו ההנאה הזו; הובטחו לו החיים האלה; הובטח לו היצמדות ערך האין-סוף לשניהם כאחת: הנאה אין-סופית, וחיים אין-סופיים.
כל ההבטחות הללו נכתבו ותועדו כהווייתם בבראשית פרק ב', ורק נותר דבר אחד: להביא את האדם אל הגן הזה, ולתת לו לקטוף, להנות, ולחיות. תיעדתי את זאת לעיל בהרחבה.
וכן היה: הוא הכין את הגן כפי שכתוב בתיעודו, הביא אל תוכו את האדם, ואמר לו: קטוף בני, תהנה ותחיה.
אולם עליתי היום על "תקלה" שמונעת ממני לכאורה "לקבל" את מלוא רשימת ההבטחות של השם יתברך, כפי שנרשמה במקור ותועדה על ידו: הבטחת לי מידע אין-סופי ואכן ראיתי את המידע האין-סופי הזה לנגד עיני והפנמתי את ההכרה הזאת: החומר נישא על גל המידע האין-סופי, והיקום שמייצג את החומר מסביבנו - אין לו סוף; כמובטח...
אולם מצאתי סדק בסעיף ההנאה... הובטחה הנאה אין-סופית מעיבוד המידע, ואני מוצא דווקא קושי אין-סופי בעיבוד המידע הזה! רק עכשיו יצאתי מגוגל ואני יכול לאשרר את התחושה הזו... אם כן אני מגיע למסקנה הפוכה ומהופכת: עיבוד המידע אינו תהליך מהנה דווקא – כי-אם מפרך וקשה!
מעבר לזאת, אינני מוצא את עצמי בים המידע השרוע לפני: מהיכן להתחיל? איזה מידע לתפוס? מה לעבד? אני הולך לאיבוד... אתה אומר "קטוף" – ואני קוטף ומעבד ללא שום כיוון ולא שום הנאה... מה פשר הדברים? זאת שאלתי.
נעניתי בנוסח הזה:
חסר לך, את קוד העיבוד של המידע – היינו אופן העיבוד, סדר העיבוד, תנאי העיבוד, שיטת העיבוד...
זאת ועוד: חסר לך הידע והתבונה להרכבת שרשרת המידע התקנית והמסודרת הטעונה עיבוד "מהנה"; אתה תופס את השרשרת הזו באופן מוטעה – פעם מהראש פעם מהזנב ופעם באמצע או מהצדדים... אינך תופס את שרשרת המידע לפי סדר הווייתה; כל זה חסר לך ונעדר מתבונתך; זאת הסיבה שאינך נהנה מעיבוד המידע כפי שהבטחתי לך; ובשביל לעמוד על אם-הדרך ולחזור אל המסלול – הינה לך המרשם:
חפש את ההנאה הטבעית בהוויית הטבע כפי שקיימתי אותו – וזהה את ההנאה הזו; בזיהוי הזה טמונים שני הנעלמים שלך: קוד העיבוד ושרשרת המידע המסודרת.
עשיתי מה שנאמר לי; הלכתי לחפש את "ההנאה הטבעית" בטבע, הלכתי לחפש את המונח התיאורטי הזה; ובדרך עברתי דרך הטקסט של המתעד, אולי אמצא איזשהו רמז שייקל עלי...
ואכן מצאתי הרבה מאוד דברים ומסרים שיש להם קשר עם משימתי; הרחתי אותם אם נכון לציין, אך לא הצלחתי להפיק מהם שום רמז, מסיבה פשוטה : המסרים האלה היו מבולבלים ובלתי רציפים, לא הצלחתי לעמוד על מסר אחד ברור ורציף – הגם ולא היה לי ספק בקשר שלו לענייני – להנאה הטבעית... לא הצלחתי לתפוס שום כיוון קונקרטי, הגם והרחתי טוב את הכיוון הזה, את הקשר הזה...
את "המשחק" הזה של התופסת והרמז (לגנוב את הרמז) עברתי אותו מספר פעמים ואף גזל ממני הרבה זמן אבוד... אני מתעד את זה כי אכן חשבתי, באחד מרגעי היאוש שלי, על משחק התופסת ששיחקתי אותו בילדותי : אני יושב בפינה עם עיניים עצומות סופר עד ארבעים, בעוד החברים מחפשים להם את המחבוא ונכנסים אליו בפועל... ובנתיים אני צריך לספור ולספור עד אין-סוף – במקום לפתוח את העיניים ולמצוא את מחבואם! הרגשתי מסכן ברגעי הספירה, ושיחזרתי את הרגעים האלה עכשיו : מסכנות... וכמעט שאלתי את השם יתברך : מדוע אתה חוסם ממני את הרמז שאני מחפש?! הרי הוא נמצא כאן בטקסט לידי, אני מרגיש בו, מריח אותו... ידעתי מהתחלה למשל, שבקטע של " ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו..." נמצא כל העניין של נושא "ההנאה הטבעית" שמעסיק אותי... אך סדר הדברים היה נעדר מהתמונה הכוללת, היה צורך לפענח את הסדר הזה; היה צורך לאתר את כל הגורמים הנוגעים בדבר, ובעזרתם לסדר את התמונה הכוללת, אך הגורמים הללו כאמור היו חבויים בפינות נסתרות... ואני סופר בייאוש עד ארבעים ומנסה מפעם לפעם לפתוח את העיניים כנגד חוקי המשחק ולהציץ – אולי אמצא רמז כלשהו שיקצר לי את הדרך...
ובמשחק כמו במשחק : השחקן השני שאמור להיות על-פי חוק עם עיניים פתוחות – תפס אותי לא פעם על חם והזהיר אותי : חוקי המשחק אומרים שאתה לבד צריך למצוא את כל הגורמים הנוגעים בנושא "ההנאה הטבעית", ודרכם להגיע אל שני הנעלמים שלך ולזהות אותם : קוד עיבוד המידע, והשרשרת הסדירה שמרכיבה אותו.
משחק המחבואים והתופסת הזה הסתיים עם סיום מסעי האישי, כאשר סיימתי בכוחות עצמי ובלית ברירה – להגיע אל כל הגורמים ואל כל המרכיבים של "ההנאה הטבעית"; רק אז יכלתי לפתוח את העיניים ולקרוא את הטקסט הנוגע בדבר – כטקסט מוכן ומובן מאליו, המדבר על ההנאה הטבעית בטבע.
...רק עכשיו אני יודע מהו מקור התעקשות השחקן השני... מדוע לא נתן לי להציץ ולקרוא את הטקסט שלו – לפני שהיגעתי אל הנתונים בכוחות עצמי...
זאת, כי לאחר שהיגעתי אל הנתונים בכוחות עצמי, היינו לאחר שפענחתי את ששת מרכיבי ההנאה הטבעית – ( אינטימיות, סיפוק, התבודדות, כנות, רצינות, מועקה של סיום ) – היגעתי אל נוסח חוק ההתאמה הסימטרית :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור : על המוח האנושי מוטלת המשימה להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת המידע ועיבודו – תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק. השחקן השני התעקש איפוא ללכת לפי כללי החוק ולקיים אותו כלשונו וכהלכתו. היה לי הפעם עסק עם שחקן טוב ועקשן.
ברם, הוא לא הסתפק בחוק... מעשה שהיה כך היה :
בינאור 2003 נפטרה אימא זכרונה לברכה; ומאותו יום התחלתי ללכת באופן סדיר לבית הכנסת בשביל לאמר קדיש. גם במקום עבודתי באזור הסוחר החופשי של קולון-פנמה – יכלתי לגנוב עשר דקות באמצע היום, בשביל ללכת למנחה ולאמר קדיש; יהודי טוב ושמו רמון אזראק החליט מזה עשרות השנים להקצות חדר יפה ורחב בחברה שלו לתפילת מנחה. כל יום בחמישה לאחת מתחילה תפילת מנחה, הנקראת "מנחה גדולה".
על אחד מקירות החדר הרחב של מנחה, תלויה מנורה גדולה ומהודרת, שמתוכה קוראים את "למנצח בנגינות מזמור שיר, אלוקים יחוננו ויברכנו..." – וכאשר קוראים את המזמור הזה, סוקרים במבט את שבע הקנים היוצאים מהמנורה שהמזמור כתוב מתוכם. המזמור עצמו מחולק לשבע פסוקים, כל פסוק והקנה שלו...
זאת המנורה; ומסביב לה, היינו המלבן של ארבע קירותיה – מקושט אף הוא בפסוקים מהתורה (במדבר ח', שמות כה') העוסקים במעשה המנורה – באופן הזה:
1. דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מה' הקב"ה [הצלע העליונה של המלבן / צפונית]
2. וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה [הצלע הימנית / מזרחית]
3. הוא כמראה אשר הראה ה' את משה [הצלע התחתונה / דרומית]
4. כן עשה את המנורה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ומחבי [הצלע השמאלית / מערבית]
כפי שרואים, המילה האחרונה בה הסתיימו הפסוקים שבקירות מלבן המנורה – היתה בעייתית... המילה היא " ומחבי ", והיא ממוקמת בפינה העליונה הקיצונית של הקיר השמאלי של מלבן המנורה; כלומר בה מסתיימת השורה והפסוק המצוטט. מהיום הראשון שמתי לב למילה המוזרה הזאת שאין לה שום קשר עם שום פסוק... כך כתוב על הקיר השמאלי: " כן עשה את המנורה ומלקחיה ומחתתיה, זהב טהור ומחבי"
מהיום הראשון שאלתי אנשים שנראו לי כיודעי-דבר אודות המילה הזאת ומיקומה המוזר בסיפא, אך אף אחד לא ידע לתת תשובה ואף לא השערה... העניין נשכח למספר ימים ושב ועלה כאשר נתקל שוב במנחה באחד הרבנים השליחים שבאו לאסוף תרומות מפנמה... ותמיד נעניתי בנוסח: "צריך להיות לה איזשהי משמעות – שאיני זוכר כרגע...", והיו גם כאלה שידעו לענות נכונה: "איני יודע".
זה סיפור האובססיה שלי עם המילה הזאת: אין יום שלא נעצתי בה מבט – מזה ארבע שנים; בדרך, כאשר קראתי את "למנצח בנגינות מזמור שיר, אלוקים יחוננו ויברכנו..." שמסיים את תפילת מנחה – לפני עלינו לשבח. ובכל יום ניסיתי לתהות על קנקנה, או על קנקן הסופר שהחליט על מיקומה במלבן המנורה: מה עלה בראשו...? מהי מסמלת? ולמה דווקא...
ומחבי. מהו סוד המילה? יום אחד לקחתי את המילה לידידי גוגל שבאינטרנט... ומצאתי שמה הרבה מטמונים כתמיד: ומחבי – זה ראשי תיבות "ונח מצא חן בעיני יהו-ה"; או ישנה גירסה בגוגל שאומרת: חופר בור ומחבי את הטרף בסיחים... – מלשון מסתיר; גירסה מעניינת בפני עצמה, אך מה יש כאן להסתיר... וגם ראשי התיבות של המילה אינם מתאקלמים בהכרח עם רוח המנורה...
לפני כשבועיים, כאשר הייתי בשיאו של משחק המחבואים והתופסת עם השחקן השני שהאריך אפו עימי והסתפק בנזיפה קלה – כל אשר תפס אותי מציץ בטקסט שלו ומנסה להעתיק ולקצר את הדרך... באותו יום נעצתי שוב את מבטי במילה שלי שבמנורה, והורדתי מיד את המבט מחומרת הנזיפה שהוטחה בי : ומח בי!
מול המילה של הנזיפה, ניצנצה לפתע חתימת הנוזף בשמו המלא: הקב"ה. המילה האחרונה של הצלע העליונה הצפונית, עמדה מול המילה האחרונה של הצלע המערבית: הקב"ה, מול, ומח בי!
הקב"ה עמד בפינה השמאלית של המנורה, וחתם על הנזיפה : אני הוא הנוזף ולא אחר : חוקי המשחק אומרים שאתה לבד צריך למצוא את כל הגורמים הנוגעים בנושא "ההנאה הטבעית", ודרכם להגיע אל שני הנעלמים שלך ולזהות אותם : קוד עיבוד המידע, והשרשרת הסדירה שמרכיבה אותו.
או אם תרצה : ניתן להגיע אלי גם ניתן; מוחך האנושי הוא הוא אמצעי התחבורה היחיד שבכוחו להובילך אלי.
בעצם אותו היום, היגעתי בכוחות עצמי אל נוסחת חוק הטבע הראשון שביקום, ואל הסיפא המודגשת שלו :
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
דרך ההנאה הטבעית ניתן לפצח את קוד עיבוד המידע התקני, ואת סדר המידע עצמו.
הלכתי איפא בעקבות ההנאה הטבעית; ופגשתי אותה בטבע.
פגשתי ראשונה את הסיפוק . חשתי בסיפוק כאשר קראתי מאמר או ספר מסויים שנושאו קרוב לליבי, אך בסיפוק האישי חשתי כאשר כתבתי בעצמי את המאמר ואת הספר, וכאשר ציירתי בעצמי את הציור הנפלא, וכך הבחנתי ש רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל שטביעות אצבעותי באובייקט ניכרות יותר. אובייקט כזה פגשתי כאמור במאמר שכתבתי ובציור שציירתי, ואף הבן שלי יכל למלא את המשבצת הזאת ולהביא אותי אל שיא הסיפוק, במעמד קבלת תעודת ההצטיינות ממנהל בית הספר – ואני עם דמעות בעיניים ממלמל לעצמי: זה מעשה ידי... שווה היה להשקיע בילד הזה! זה שיא הסיפוק – שיאה של ההנאה הטבעית. היום צועדת ביתי שרה בבית הספר עם עוד שתי חברות, וכולן מחזיקות את דגל בית הספר – כשלושת הנציגות המצטיינות של כל החטיבות. לפני חמש דקות – ואני מדייק, קיבלתי טלפון מאישתי מבית הספר, וביקשה לתאר לי את המעמד היישר מהרחבה... הינה זה עכשיו עוברת שרה עם הדגל ובכלל לא מתרגשת... שאלתי אותה: ואת, איך את מרגישה? ענתה לי: אני מים אלברט – לא מחום, מדמעות. אנחנו באמצע היום, יום רביעי 01 נובמבר 2006; מקרה.
היגעתי איפא להבחנה הזאת: " רמת הסיפוק הולכת ומתעצמת - ככל שטביעות האצבעות ניכרות יותר".
דרך ההבחנה הזו היגעתי לתכונת האינטימיות – האחראית למעשה לתכונת הסיפוק, כי בלעדי האינטימיות הזו ששררה ביני לבין "האובייקט" – לא הייתי מגיע אל רמת הסיפוק שחשתי בה עמוק בתוכי... לכן תפסה האינטימיות את הבכורה ברשימת מרכיבי "ההנאה הטבעית" שבטבע, והקדימה את אחיה - הסיפוק.
ביקשתי לחתור אל עומק המונח "אינטימיות" ולעמוד על מרכיביו ותכונותיו, ובעומק מסויים פגשתי את המרכיב השלישי ברשימה – ההתבודדות. אינטימיות מייצרת את הרצון להתבודדות. המבקש להיות במצב אינטימי עם האובייקט שלו – מבקש למעשה להתבודד עימו, או במילים אחרות – לבודד את האובייקט שלו מכל הגורמים סביבו; והשאלה היא, מדוע? מדוע הוא רואה לבודד את האובייקט שלו מהסביבה? מהו מקור החלטתו זו?
וזו התשובה שמצאתי : כי הסביבה מפריעה לו בתהליך שהוא חותר אליו, ולכן הוא מנטרל הפרעה זו על ידי בידוד הסביבה מהתהליך שלו. במילים אחרות, ההתבודדות נוצרת כאשר האדם מבקש לקיים מהלך כנה ואמיתי, שאוהב וחפץ מאוד בקיומו ואף מוצא בו, מלבד הצורך – הנאה אישית, אך הוא חושש מהפרעת הסביבה למהלך שעתיד לנקוט בו.
דרך התשובה הזו היגעתי לזיהוי אחת הבעיות התפקודיות של החברה, והמדובר למעשה במחלה הגורמת לתחלואה חברתית שבכוחה לרוקן את החברה מכל תוכן. וזהו סימפטום המחלה: סביבה "מפריעה" הדוחה, ברמה זו או אחרת, את הכנות שבתוכה. תופעה זו המאפיינת את המחלה, הביאה אותי לזהות את הביישן - כחיישן חברתי לתופעה חברתית זו.
הביישן הוא אדם שביקש לקיים מהלך אישי רצוי באופן כנה – בתוך סביבה "מפריעה"; סביבה הסובלת מסימפטום המחלה שהוגדרה לעיל. הוא ביקש להציג ציור שצייר או לקרוא שיר שכתב, או ביקש לאמר דעה מאוד כנה – בתוך סביבה מפריעה, שדוחה ברמה זו או אחרת את הכנות שלו. רמת דחייתה לכנות בכלל ולכנות ידידנו בפרט, היא אשר תקבע את רמת הביישנות של הביישן. לכן "ביישן" הוא פחות ביישן בסביבה קרובה – שפחות או יותר מקבלת את כנותו; יותר ביישן בסביבה רחוקה – שמפריעה לכנותו; וביישנותו נעלמת כליל בסביבה שמקבלת את כנותו – כדבר מובן מאליו.
שאלתי בשיחת ההכרות שקיימתי עם הביישן את השאלה הזו:.יודע אני שישנן רמות לביישן... ואם אני "מתבייש" לעשות את צרכי ברבים או לקיים ייחסי-מין ברבים – האם אני נקרא ביישן?
כן! עניתי ללא התלבטות לעצמי; בדירוג האנושי אני תופס אולי את הרמה הנמוכה ביותר של ביישנות; כי "היחס" של הסביבה למהלכו של הביישן – הוא אשר קובע את רמת ביישנות הביישן – לא הביישן בעצמו גם לא מהלכו. למסקנה זו היגעתי לפני מספר שבועות – כאשר חתרתי בכוחות עצמי אל מרכיבי ההנאה הטבעית, והיגעתי – בדרך לא דרך אל ההכרות עם הביישן...
רגע אחד לפני תיעוד חטא אדם וחוה, ממש בפסוק האחרון לפני התחלת הפרק של החטא, ראה המתעד לנכון לשלוח מסר של רגיעה ושלווה : דרכך נכונה אל מרכיבי ההנאה הטבעית...
וכתמיד, השכלתי לעמוד על המסר רק בשלב הנכון וע"פ כללי המשחק הנוקשים : רק כאשר סיימתי את מסעי אל הביישן וסיכמתי את המסקנות שנקראתי להן בדרך...
כה ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבששו. (בראשית, ב') – ללמדך, שהבושה והביישנות הינם חיישנים אמיתיים למחלה חברתית קשה, הנגזרת מחטא אדם הראשון ואשתו. לפני החטא לא הייתה קיימת סביבה "מפריעה" הדוחה צעד כנה זה או אחר בשום רמה; לפני החטא לא היתה קיימת המחלה החברתית של דחיית הכנות, ולכן גם לא היה מקום לחיישני המחלה... לא היה מקום למונח "בושה" או "ביישן".
אם כן, בדרך להנאה הטבעית עברנו דרך האינטימיות והסיפוק; מתחנת האינטימיות היגענו להתבודדות, ועל ידי פיענוח מרכיבי ההתבודדות היגענו אל הכנות והרצינות; אדם מתבודד כאשר מבקש לחשוב על משהו באופן כנה ורציני. (עיין בערך פגישתי המרתקת עם מר הנדלר, במשרד השידוכים הפועל בארלוזולוב פינת מוגרבי)
הינה כי כן היגעתי אל המנוחה והנחלה, ועמדתי על חמשת מרכיבי ההנאה הטבעית כסידרם : אינטימיות, סיפוק, התבודדות, כנות, רצינות. אני חש את כל אלה – בכל הנאה טבעית אמיתית מבית היוצר של הטבע.
אבל משהו העיק עלי... הבחנתי לקראת סגירת הרשימה, בעוד תכונה אחת בדרך להנאה – היא התכונה האחרונה שנכנסה ברגע האחרון להשלמת הרשימה : מועקה של סיום... של סיום הפרק... מועקה פנימית בלתי מוסברת המבשרת את תום תהליך ההנאה. עוד לא התחלת את התהליך שבהנאה – וכבר אתה מרגיש במועקה כזו... אתה מרגיש את הנגיסה בשלמות השמחה... זה נראה כמס שעליך לשלם עבור עסקה מוצלחת וכדאית...
אבל זה לא פייר... הנגיסה מהשלמות כואבת; זה הטפיל שצץ משום מקום ברגע היפה מכולם, ונועץ את אצבעו המלוכלכת בעוגה היפה השלמה הטעימה שלא חסר בה שום פריט...
מהו מקור התחושה המוזרה הזאת? למה המועקה הזו? מי הכניסה לרשימת ההנאות ועל- מה?! שמא נפלה טעות... ושוב! המדובר ברשימת מרכיבי ההנאה הטבעית שבטבע... מי הכניסה לכאן? מי נתן למועקה זו את הקוד הסודי לשער ההנאה? מי נתן לה את רשות הכניסה? מועקה של סיום?? מועקה עם ההנאה?
וגם כאן הושיטה לי התורה את ידה ברגע הנכון... להגיד לי : ישנה סיבה וסיבה בונה למועקה הזאת – הנראית ממבט ראשון מוזרה על פניה... התייחסות המתעד אודות התחושה המוזרה הזאת, מקורה וייעודה, כל זה תומצת בבראשית פרק ב, תחת שלושת הפסוקים יח, יט, כ שפתחתי בהם את הנושא הראשון שלי – נושא ההנאה הטבעית. אולם לפני כן עלי לתת קפיצה אל מחוז אחר – לא הרחק מכאן, במטרה לעמוד על מונח עקרוני שעתידים לפגוש במהלך נושאינו הנוכחי; מונח זה נקרא : "נפש חיה".
מהי "נפש חיה"?
בשביל לעמוד על המונח הזה, הבה נלך אל המקום הראשון בו נתקלנו במונח "נפש חיה":
כד ויאמר אלקים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ, למינה; ויהי-כן. כה ויעש אלקים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה, למינהו; וירא אלקים, כי-טוב. (בראשית, פרק א)
שני הפסוקים האלו פותחים את עשיית היום השישי האחרון, ואנו נעמוד בהרחבה על עשיית היום הזה כאשר נגיע אליו, אולם קפצנו לאזור לביקור חפוז, בשביל המונח "נפש חיה" שהופיע לראשונה כאן.
ויאמר אלקים, תוצא הארץ נפש חיה: אנחנו נמצאים בשלב מתקדם של עיבוד הרצון המוגדר והמדוייק. אם זכור לכם, נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק, למסקנה הזו היגענו במהלך השיעור הראשון של היום הראשון, והרצון הראשוני היה האור הגולמי הבלתי מוגדר, וממנו הלכנו אל האור הגשמי ואל החושך, היקום, היום, והלילה... כלומר נוהל הבעת הרצון נשמר בקפידה : מהבלתי מוגדר אל הפחות מוגדר, עד שמגיעים אל המוגדר המוחלט.
אנחנו כאן רחוקים כברת דרך מהיום הראשון... אנו נמצאים ביום השישי, היינו בתחום המוגדר המוחלט; ביום הזה נעשתה חית הארץ והבהמה והרמש, וגם האדם נעשה ביום הזה; כל אלו נמצאים בתחום המוגדר המוחלט כי הם נוצרו כתוצאה מרצון מוגדר ומדוייק; אולם אף בתחום המוגדר והמדוייק הזה – נשמר נוהל הבעת הרצון בקפידה; כלומר גם כאשר הרצון שלך הינו מוגדר ומדוייק – הוא יכול לצאת לפועל רק כאשר מקדים אותו רצון יותר כללי ממנו, או לחילופין פחות מוגדר... כלומר אם הרצון שלי מסתכם בפיתה עם זעתר מאבולעפיה, רצון זה יכול לצאת אל הפועל – רק אם הקדים אותו רצון כללי באכילה; והרצון באכילה ייצא לפועל אם יקדים אותו הרצון להתקיים... עד שמגיעים בסופו של כל מסע אל הרצון הגולמי מכולם : לינוק מהאור...
אם כן גם בתחום יום השישי בו הביע השם יתברך את רצונו במהויות מוגדות – היה מקום לנוהל הבעת הרצון ולהלכתו: נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק, וכן היה :
בשלב האחרון: ויעש אלקים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו. בשלב הזה נעשו בפועל כל החיות, כל הבהמות, וכל רמש האדמה, כל אחד לחוד עם ההגדרותיו יחודיו מאפייניו והקוד הגנטי שלו.
בשלב שקדם לו: תוצא הארץ... בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה. בשלב זה הובע הרצון ליצירת חיה רמש ובהמה; באופן הכללי ביותר... רצון השם יתברך היה ברמש, חיה, בהמה... כמו שאני מביע את רצוני בכסף וזהב ואבני-חן; אך איזה תכשיט ארצה מהכסף? מהזהב... איזה ערך אמור להיות לו? איזה מודל...
ובשלב הראשון: תוצא הארץ נפש חיה למינה. זהו הרצון הגולמי הכוללני המייצג את החבילה הכללית וייעודה. נפש חיה.
זה המקום לבחון את הרצון הזה "נפש חיה" :
נפש – ולא דומם; מכאן אני מריח את הדירוג : נפש ונשמה; מעל לנפש תמוקם הנשמה – המיוחדת לאדם החושב...
האסמכתא התומכת לדירוג הזה תבוא בהמשך, כאשר השם יתברך ייפח באפיו של האדם החושב בעל הבחירה החופשית – נשמת חיים...
חיה – שתחיה באמצעות הנפש, שתתקיים באמצעותה ותשרוד. מכאן אני מסיק את התלות המוחלטת והמוגדרת של כל בעל "נפש חיה".
הנפש החיה תתקיים ותשרוד – אך לזמן מוגדר ומוגבל; עובדה זו נגזרת מטבע התלות בכלל, ומתלותה שלה בפרט.
בשביל לחדד את תכונת התלות שנדבקה למונח " נפש חיה ", הבה נעמיד מנגד את המונח האחר שהודבק ל אדם החושב : ויפח באפיו נשמת חיים. האבחנה המילולית מהמונח הזה היא : הנשמה של החיים... חיים, הבלתי מוגדרים, האין סופיים; לכן השתמש בביטוי " נשמת חיים " בכל הנוגע באדם, ולא השתמש בביטוי " נשמה חיה " המעיד על מהות מוגדרת ומוגבלת בהכרח.
המונח "נפש חיה" מייצג איפוא את תכונת המוגבלות והתלות; הוא מייצג את ההתחלה והסיום המוגדרים מטבעם. אני יודע בדיוק כמה זמן יחיה פיל, איל, אני יודע לאמוד את תוחלת החיים של הנחש, הדג, הסוס... הם נולדים, מתפתחים עד לנקודה מוגדרת וקבועה מראש, ומסיימים את חייהם בנקודה מוגדרת וקבועה מראש. הסוף הוא חלק אינטגרלי ממהותם. אם הייתי מתבקש לבחור בסמל לסיום, סיום החיים, סיום הדרך, הסיום שבאופק, הסיום שבוא יבוא... הייתי לוקח אפרוח קטן שאין לאל ידו, מצייר אותו ומדביק את הציור על טופס השאלון. גם הפיל מהבחינה הזו – אין לאל ידו... כי גם הוא, כחיה, מסמל את התלות המוחלטת בטבע, ואת הסיום המוגדר שבאופק; אולם אני הייתי מעדיף לצייר אפרוח יפה ושובב...