קוד: מידע אנושי 13 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (13)
ואעשך לגוי גדול: גוי גדול... אומה... עם... אדיר, עצום, גדול... אינך יותר ישות אינדיבידואלית, אתה ישות גדולה, בסדר גודל של אומה, של גוי – ולא כל גוי, כי-אם גוי גדול, רב מימדים ורב עוצמה. המסגרת האינדיבידואלית שלך תהפוך (תיעשה) למסגרת של עם שלם – אדיר ועצום, על כל הכוחות שמייצר עם שכזה. זו התכונה הראשונה של המסגרת החדשה.
תכונה שניה : ואברכך – המילה הזאת באה מלשון רך, רכות. והיפוכה של המילה הוא קשיחות, קושי...
בספר התורה (התיעוד) אנחנו עתידים לפגוש תדירות בשני מונחים מנוגדים שהמתעד עשה בם שימוש : ברכה וקללה, או לחילופין – מבורך וארור : ברכה – מי שמאחל לחברו שיהיה מבורך, וקללה – מי שמאחל לאויבו שיהיה ארור.
מי הוא המבורך איפוא, ולהבדיל מי הוא הארור. הגדרת מונחים...
ושוב... צריך אני "לחזור" אל העמודים הבאים שנכתבו בהמשך, לפני הפירצה... שם התחקתי אחר המונח "ארור", והיגעתי למסקנה חד משמעית – אסתפק הפעם לציין אותה ללא שום הסבר נלווה, כי שום הסבר – אין בכוחו לסכם את הדיון המלא בסוגיה.
אל המסקנה איפוא, הישירה... ואל משמעות המונח "ארור" – במילה אחת : מבולבל.
ארור = מבולבל; למסקנה הזו היגעתי. ומכאן היגעתי אל עוד מסקנה משנית : אין המדובר בקללה, מדובר בתיאור מצב. במילים אחרות, וכאשר המתעד מציין : ארור האדם... אין הכוונה "לקלל" אותו כי אין מונח כזה בנמצא... הכוונה היא לתאר את מצבו ברגע נתון : מבולבל האדם הזה...
ארור מקלה אביו ואמו; – מבולבל האיש הזה...
ארור מסיג גבול רעהו; – מבולבל מי שמסיג את גבול רעיהו; מעשהו זה מעיד על בילבולו.
ארור משגה עור בדרך; – מבולבל מי שמטעה את העיוור ומכשילו... ברגע זה הוא נמצא בסטטוס של מבולבל.
אני מקלל את אוייבי : אני מאחל לאוייבי שיכנס למצב של בילבול, שלא ישלוט בעצמו, שלא ידע ימינו משמאלו... קללה איפוא הינה סל גדול בה נכנסים כל סוגי הבילבול : גם מסיג גבול רעיהו, גם מטעה עיוור, גם שוכב עם בהמה... מקולל הוא ארור כללי... הוא המועמד להיות מבולבל בכל מקום ומצב; היכן שיגיע יתבלבל ויתפרע... ללא שום ריסון.
אם כן, המבולבל, הארור, הוא אדם שקשה לו הדרך... הוא לא מגיע אל מקום חפצו כי הוא לא יכול לעשות זאת : דרך של קילומטר אחד יכול לעבור אותה תוך שנה, שנתיים, ואולי לא יגיע לעולם, כי הוא פוסע מטר וטועה, מנסה שוב וחוזר אחורה שלוש מטרים, או אז הולך ימינה, ללא שום קשר עם מפת הדרך המקורית. וכך דרך של ק"מ אחד תהפוך לשלושים לשבעים, ללא שום קשר לאורך הטבעי... מי שנמצא על הדרך הזו הוא המבולבל (הארור), והמצב הנתון בו – נקרא "בילבול" (קללה).
וכך אני מתחבר עם הפינה שלנו : ארור הוא אדם שקשה לו, שלא הולך לו... אילולא אחריותו האישית למצב ביש שלו – הייתי אומר שהגורל התאכזר לו... הוא אדם אומלל שכל חייו מעבד ברזל קשוח ונוקשה... הוא בא לעולם לפגוש את הפן הקשוח, הקשה, הנוקשה, הוא ארור : מבולבל.
היפוכו הגמור של ידידנו המקולל – הוא המבורך. הכל הולך לו ברכות. אפילו דרך של מאה קילומטר – עובר ברכות, בלי בעיות מיוחדות, וכאילו הולך לטיול... יוצא לו לעבוד גם עם ברזל, חם קשוח... אולם גם הברזל מתעבד לו ברכות, בקלות... שאלתי אותו פעם – מהו הסוד שלך?! והוא ענה לי בלי להתבלבל :
- אני יודע בדיוק מה אני רוצה, איפה אני עומד, ולאן אני נוסע... תכונות אלו עוזרות לי להישיר מבט עם המהות שלי המיוצגת ע"י רצוני – ולא לאבד קשר עין עם הרצון הזה; עצם הידיעה היא סוד הרכות שבברכה... לדעת למה, מתי, איפה... לא להשאיר שום דבר למזל ולגורל ולא לצפות לשום חסד מהם.
וכאשר "הידיעה" בכיס שלך – אתה מנהל את הדברים על פי הקצב שלך, בזמנך החופשי, בסיגנונך האישי, אתה אדון לעצמך ולזמנך ולטעמך ולסיגנונך... זהו מקור הרגשת הרכות, ההתנהלות הרכה... זוהי הברכה.
כולנו מכירים את שני המושגים האלו מקרוב, הקלות מצד, כאשר הכל זורם כמים... או הקושי כאשר הכל מתעכב ולא זורם... בעבודה, בבית, במסחר, ביחסים האישים, ביחסינו החברתיים, בכל דבר אשר עושים, החל מהברגת בורג קטן, ועד לסגירת עסקת חיים... כל עשייה שלנו – מלווה באחת מאלו : או הולך בקלות או בעצלתיים... או עשייה מקוללת או מבורכת.
ואברכך: זו התכונה השניה במסגרת החדשה... הכל יילך לך... העשייה שלך תיעשה במתכונת רכה, קלה, נוחה, נעימה... היא תזרום כמים.
ואגדלה שמך – זו התכונה השלישית שפוגשים בכניסה למרחב חוק ההתאמה הסימטרית.
כל עשייה נעשית בתוך שלבים : מתחילים מ-אלף, מגיעים עד בית, עוצרים וחושבים בגימל, ממשיכים לדלת...
א', ב', ג', ד' הם נקודות הציון שנותנים לשלבים האלה שבלעדיהם, עלול האדם לאבד קשר עם תכונת העקביות, שכה חשובה להמשך עשייתו. יש לשים איפוא "תג" או "שם" לכל שלב ושלב אליו מגיעים.
המתעד היה ער לחשיבות "תיוג השלבים", וכבר בשיעור הראשון העיר את תשומת ליבנו לצורך הזה; כי בלעדי ציון נקודות ושמות – לא ניתן להמשיך אל הנקודה הבאה; כפי שבא לידי ביטוי בדוגמה הראשונה שנתקלנו בה וביארנו אותה כאמור בשיעור הראשון :
ה ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה (בראשית, א) : הוא תייג את הרצון הגולמי הראשון, או בעצם את השלב הראשוני – ע"י השם "אור"...
בשלב השני עובדו ממצאי "הרצון הגולמי", והיגענו דרכם אל היקום, אל ההנאה, אל החושך... גם התג הזה ניתן ע"י השם יתברך כדוגמא לתג של ממצא...
אם כן, ולסיכום, השמות שאנו נותנים לחפצים או למקומות – אינם אלא נקודות ציון שנעזרים בהן בשביל לנהל את תכונת העקביות שבאמצעותה מטפסים אל עבר השלבים הבאים.
שיטת תיוג זו, או בשמה התנכי "קריאת שם" – נעשה בה שימוש רחב בספר התיעוד ע"י הרבה אנשים שהוזכרו בתורה, כמו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, כמו משה רבינו... אביא להלן שתי דוגמאות משלל הדוגמאות ההן, ראשונה של אברהם :
יד ויקרא אברהם שם-המקום ההוא, ה' יראה, אשר יאמר היום, בהר ה' יראה (בראשית, כב)
פרק כב' של בראשית הוא פרק העקדה, בו התנסה אברהם אבינו... פרק העקדה יחתום למעשה את הפירצה שאנו נמצאים בתחומה כרגע : היא נפתחה עקב המזבח של נוח, וננעל אותה עם המזבח של אברהם אבינו שהתבקש להעלות עליו את יצחק בנו.
ע"פ המידע החדש שבידנו אודות המונח "מזבח", נסיון אברהם אבינו אינו "העלאת יצחק" על המזבח ככתבו וכלשונו – היינו שחיטתו... כי-אם משהו אחר לגמרי, שילבש את המשמעות החדשה של המונח הטרי שבידינו אודות "העלאת עולה".
לרענן את זיכרוננו, אשנן להלן את עיקר המסקנה שהגיע אליה נח – עקב המסר החוזר שנשלח ונקלט על ידו, לאחר שנשלח לאדם הראשון – והחטיא את הכתובת...
"להזכירכם...
נוסח המסר לאדם הראשון היה בנושא ההנאה הטבעית... : ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו... (בראשית, ב)
נוסח התזכורת השניה שנשלח אל נוח :
ב מכל הבהמה הטהורה, תקח-לך שבעה שבעה – איש ואשתו; ומן-הבהמה אשר לא טהרה הוא, שנים – איש ואשתו. (בראשית, ז)
עקב תזכורת זו, נוח הגיע למסקנה זו :
כל החיות והבהמות והעופות כאחד, בין הטהורים בין הטמאים, הן בעלי נפש חיה מוגדרת ומוגבלת, שאת הגדרתן והגבלתן יונקים מעצם תכלית החיים שסומנה מראש עבורם.
מהמסקנה הזו ניתן להבין כי נוח קיבל את המסר של השם יתברך במלואו; הבין אותו והפנימו... ואת אישרורו למסר הזה – עשה בדרך יחודית משלו... דרך, שיעתיקוה בני ישראל בכל הדורות...
כ ויבן נח מזבח, לה'; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור, ויעל עלת, במזבח. (בראשית, ח) – תרגום מילולי :
ויאמר נוח אל השם יתברך : כן הפנמתי והבנתי את המסר שלך : אני זוכר מי אני ומה טבעי. אני זוכר את נשמת החיים שנפחת באפי ואת מהותי האין-סופית הנגזרת ממנה. אני מזהה את ההבדל בין החיה המוגבלת בעלת "הנפש חיה" לבין האדם הבלתי מוגבל בעל "נשמת החיים". אני מזהה את ההבדל בין החיה בעלת הקיום הסופי והתלות המוחלטת הנגזרת מהתכלית שהוגדרה עבורה מראש, לבין האדם בעל הקיום האין-סופי שהגדרתו נגזרת מהתכונה הזו. אני מזהה את תכונת הבחירה החופשית שלי, ומנגד מזהה אני את מוגבלותה ותלותה של החיה בבחירתו החופשית של האדם. לראיה על כל זאת, הינה החיה הטהורה הזו העומדת לפנינו כאן, אשר תכונת החיים שהוקצו עבורה, סומנה מראש ומיום היוולדה כטהורה עבור האדם, היינו כתלותית בבחירת האדם.
ויעל עולות במזבח – ויעל נוח : מלשון עלייה בדרגה; הוא סימן בזאת כי הוא מודע לסטטוס שלו הנוכחי – שבניגוד לנפש חיה, הוא, בעל נשמת חיים; זהו אקט העליה בדרגה; היינו הוא עולה דרך העולה (הבהמה) הזו שעל המזבח אל המדרגה הרמה שלו כאדם בעל נשמה; או בלשון אחרת – בעל אפשרויות אין-סוף. הבהמה נקראת עולה – כי האדם עולה דרכה אל המדרגה שלו; היא משמשת ברגע זה עבורו מדרגה / עולה... היא מסייגת עבור האדם את הסטטוס שלו, את ההגדרה האמיתית שלו – המנוגדת בתכלית הניגוד להגדרתה שלה."
זה המקום לחזור אל אברהם אבינו ואל הנסיון שלו...
ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך אל-ארץ המריה; והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים, אשר אמר אליך. (בראשית, כב)
לא אעמוד כאן על כל המילים והמונחים שבמקרא הזה, כי עוד לא היגענו אליו, והדרך אליו עוד ארוכה, ויש לסלול אותה קודם...
אסתפק איפוא במונח המרכזי שלנו : והעלהו שם לעלה – מונח שיקשר אותנו עם נושאינו אודות התג והשם...
והעלהו שם לעלה – על פי ההגדרה שהגיע אליה נח, משמעות "והעלהו לעולה" היא : עלה דרך העולה הזו אל המדרגה הרמה שלך כאדם בעל נשמה, בעל אפשרויות אין-סוף...
ומי זאת "העולה" שאברהם התבקש לעלות דרכה אל הרמה שלו ושאמורה לשמש לו כמדרגה שיעלה עליה... מי זאת "העולה" הזו?
יצחק, בנו, יחידו.
מכאן למדנו שגם אדם בשר ודם, יכול לרדת ברמתו האנושית, עד להגיע אל רמת החיה או הבהמה שאין לאל ידה, בעלת הנפש חיה... או אז יעמוד האדם בעל נשמת החיים על ידה, היינו על יד "האדם בעל הנפש חיה", יעמוד זקוף ויכריז בפני השם יתברך, את הכרזת נח אבינו :
אני זוכר את נשמת החיים שנפחת באפי ואת מהותי האין-סופית הנגזרת ממנה.
אני מזהה את ההבדל בין האדם המוגבל בעל "הנפש חיה", לבין האדם הבלתי מוגבל בעל "נשמת החיים". אני מזהה את ההבדל בין האדם בעל הקיום הסופי והתלות המוחלטת, לבין האדם בעל הקיום האין-סופי שתכליתו נגזרת מהגדרה זו. אני מזהה את תכונת הבחירה החופשית שלי, ומנגד מזהה אני את המוגבלות והתלות של האדם הזה שעומד לידי. לראיה על כל זאת, הינני כאן עומד זקוף לפניך, ולידי האדם המוגבל התלותי הזה, שירד עד לנפש חיה.
אברהם אבינו התבקש "להוריד" את יצחק בנו עד לרמת אדם בעל נפש חיה... לאחר שעמל על חינוכו והביאו אל רמה אנושית היאה לבנו יחידו אהובו... עתה הוא מתבקש לעלות עליו דרגה, לעמוד על ידו ולהכריז את הכרזת נח... הוא מתבקש להורידו עד להגיע אל רמת אדם תלותי וטרוד... בעל נפש חיה ומוגבלת.
השאלה המתבקשת היא : ומדוע הניסיון המר הזה דווקא? ומדוע יצחק דווקא? ומדוע אברהם דווקא? ומהו השיעור הלימודי שלנו – הטמון בפרק הזה?
על כל השאלות הענייניות האלו – התייחסות עניינית ותשובה עניינית בפרק כא' שקדם לפרק העקדה, ונקשר בו ע"פ הנחיית המתעד שקבע אותה כבר בהתחלת פרק העקדה- כב':
ויהי אחר הדברים האלה, והאלקים נסה את-אברהם (בראשית כב) – רש"י ז"ל, ציינתי לעיל, עמד כאן על אבחנה דקה וקבע, מתוך ניסוח המשפט הפותח " ויהי אחר הדברים האלה " – כי " הדברים האלה " קראו בסמיכות לדברים אחרים שקדמו להם; וציון "הסמיכות" הזו קושרת את הדברים בהכרח...
אנו נעמוד איפוא על הקשר הזה כאשר נגיע אל פרק כא', ועימוו נבחן את השאלה המתבקשת : מדוע הניסיון הזה דווקא? מדוע אברהם? ויצחק? ומהו השיעור שעלינו ללמוד מהפרק הזה?
על השאלה האחרונה עניתי בנתיים לפני מספר שורות, ולהלן נוסח התשובה בשנית :
מכאן אנו לומדים, שגם אדם בשר ודם, יכול לרדת ברמתו האנושית, עד להגיע אל רמת החיה או הבהמה שאין לאל ידה, בעלת הנפש חיה...
לציין ולהדגיש, גם את זאת :
אין אדם, גם בדורינו, שלא הגיע אל רמת האדם בעל נפש החיה. יצחק אבינו ירד, במאמצי אביו, אל הרמה הזו; וגם אנחנו היגענו אל הרמה הזו "בזכות" הורינו... ההבדל ביני לבין יצחק הוא שאבי לא התאמץ בשביל להביאני אל הרמה הזו, ואברהם אבי יצחק התאמץ מאוד...
מהי משמעות "רמת נפש חיה"? מתי מגיע האדם לרמה הזו? מתי ניתן להחתים את כרטיסו האישי בחותמת האדומה של "נפש חיה"?
אתחיל מהשאלה האחרונה : החותמת האדומה מוטבעת ברגע נפיחת הנשמה; עם מות האדם. האדם מגיע אל מותו, ברגליו שלו, הגם ונעזר במשימה הזו בהוריו באחיו ובכל רובדי החברה המנוי עליה, אולם ובסופו של תהליך, הוא יורד אל רמת "נפש חיה" באופן עצמאי; במילים אחרות, הוא מצליח למות בכוחות עצמו.
מהאמור לעיל אני מסיק כי המדובר בתהליך שרק בסופו נוגע האדם ברמת "נפש חיה"; מכאן, וכל עוד האדם חי ונושם וליבו פועם – הוא אינו נמצא ברמת "נפש חיה" כי-אם מתקרב אליה... הוא הולך ויורד כל הזמן במדרון ארוך עד שמגיע אל מקום ממנו אין מוצא... תארו לכם אדם מבולבל שאיבד את הדרך חזרה אל ביתו, אל עבודתו אל מכריו... מרוב בילבולו הוא גם איבד את עצמו לדעת... פשוט משוטט ברחובות ללא שום כיוון או מטרה. בין לבין הוא יעבור על יד מקום שיזכיר לו משהו מהוויתו, מעברו, מביתו, אך חיש מהר יאבד בו עניין ויחזור אל השדרה הארוכה לשוטט בה.
בשלב מסוים הוא גם לא יידע מה הוא מחפש ומדוע הוא נמצא כאן; וזהו השלב האחרון – או אם לדייק, זהו השלב המקדים את הסופי, בו האדם מגיע אל שיא תלותו ומוגבלותו, ומוחתם בדרכונו חותם "אדם בעל נפש חיה גמורה"... מכאן והלאה הוא יסמוך על שולחן היקום, יאכל ממנו וישן עליו ויעשה צרכיו עליו – אין בינו לבין החיה מאומה, מלבד צורת האדם שעל פניו. האדם נכנס לשלב הזה כעני מרוד, ויכול להיות אף עשיר מופלג; וגם אוסיף לסיבור האוזן – הוא יכול להיות אינטלקטואל מכובד, מדען דגול, נשיא כריזמתי, או אישיות משלהבת...
השאלה היא, איך מדען דגול ופעיל, מגיע אל מוגבלות שיא ואל תלות מוחלטת בשולחן היקום... הרי הוא פעיל, יוצר, מלא חיים...
כולנו מכירים את המונח "שיגרה", וכולנו מעדיפים שמונח כזה לא ידבק בנו ולא ישתלט עלינו, כי יצירה שעושים אותה מתוך שיגרה – היא כיצירת המים שנטחנת ע"י מנוע משוכלל...
למעשה, האדם מעביר את רוב חייו במסגרת שיגרתית, כל אחד והמסגרת האישית שלו שהתרגל אליה, זוהי בעינה תכונת השיגרה שהאדם הרכין את ראשו בפניה – לא מתוך יראת כבוד כי-אם מתוך פחד וחשש... אנו חוששים לצאת מהשיגרה, וכל סממן הכי קטן שמראה על יציאה כזו – ילווה במיחושים בלתי נעימים ויצביע על החשש של בעליו. ראיתם פעם את רמת עליית החשש של מישהו שעומד לעבור דירה? או להחליף תפקיד בעבודה? אנו משועבדים מתוך רצון או לא – לשיגרה שלנו; ושוב כל אדם והשיגרה שלו...
עם זאת משהו בנו, באדם שבנו סולד מהתכונה הזו, דוחה אותה, מנסה להתרחק ממנה... אנו מאבחנים את הצד השלילי שבשיגרה, ואל האבחנה הזו אנו מגיעים – דווקא ברגעי ההתמסרות המוחלטת, כאשר האדם מחפש את המסגרת השיגרתית שאבדה לו ונעלמה מעיניו לרגע, והינה מוצא אותה ותופס אותה בכוח לבל תברח ממנו שוב... דווקא ברגעים האלה אנו מבחינים בחולשתינו שהגיעה לשיאה, ושנותנת את ביטויה העז ביותר בהשתעבדות המבישה לשיגרה...
יש בנו איפוא שני קטבים פעילים, כל אחד מנוגד לשני בתכלית הניגוד, ושניהם מתחרים ללא לאות במשך כל החיים על תשומת ליבנו :
1- קוטב השיגרה שמושך אותנו לכיוונו, ואנו נוטים להתמסר אליו ולהכנס לשדה שלו במשך כל החיים כמעט, פעם פחות ופעם יותר...
2- קוטב הסלידה מהשדה המגנטי המאוס הזה, ששיעבד אותנו והשבית את מנוע שאיפותינו – את רצונינו, עד לכדי שיתוק...
הקרב הבלתי אפשרי הזה מתרחש בקרבינו במשך כל החיים, עם ירידות ועליות בשני המחנות – שני הקוטבים :
כאשר רצון האדם גובר, קול ענות חלשה נשמע במחנה השיגרה; היא דועכת, והאדם חולף עליה ומתקדם...
וכאשר יד השיגרה על העליונה, רצון האדם דועך ונרדם, עד שמשתתק.
נשמת האדם מייצגת את רצונו... היא יכולה להלחם בשיגרה, ויכולה מאידך להתמסר לה; אולם ובנוסף לזאת, היא משמשת במגרש גם בתפקיד של משקיף; השם יתברך מסר בידה את התפקיד הזה. היא משקיפה על משחק החיים, על אף והיא צד בו... הרי היא צד באדם שמשחק על המגרש.
...וכאשר יד השיגרה על העליונה, ומאיימת לשתק בפועל את רצון האדם, או אז הנשמה מתעוררת מתרדמתה ודוחה את המשחק הזה; היא מקיאה את עצמה ממנו...
לא! היא לא רוצה משחק כזה – הוא מאוס עליה. היא באה לעולם בשביל להנות להתפתח ולשגשג... היא באה בשביל לדלות מידע מהיקום ולעבד אותו, להנות ממנו, להתקדם דרכו... זו דרך הנאתה מהעולם. היא הסכימה לשידוך המוזר עם הגוף – בשביל לקדם מטרתה זו...
בתור משקיפה בתפקיד, ובחושיה המיוחדים, הנשמה מבחינה ברגע נתון בזרם המשחק, ורואה מבעוד מועד את מסלולו ולאן הוא עתיד להוביל... היא רואה שהשיגרה עומדת להשתלט על המגרש ולשתק אותה; ובעצם הרגע הזה, היא שורקת את שריקת הסיום, ומסיימת את המשחק. היא מתנתקת מהגוף מרצונה. המשחק נכשל והסתיים.
הסצינה הזו מזכירה לי מאוד את מאמנו של המתאגרף והמגבת הלבנה שבידו... המאמן עומד מחוץ לזירה ומשקיף בעין מקצועית על המשחק. הבחור שלו משתדל בתוך הזירה ומידי פעם מקבל מכה ונופל, והוא מתפלל שבחורו יקום ויתגבר ואף ינצח... עד שבשלב מסויים הוא זורק את המגבת הלבנה שבידו אל תוך הזירה ומפסיק באחת את המשחק; ניתנה לו "הזכות" המקצועית לקבל את ההחלטה הזאת. השחקן שלו משתולל וצועק לו : לא לא... ברצוני להמשיך לשחק, אני יכול לעשות את זאת... אך הוא מחבק אותו חזק ולוחש לו באוזן : ואתה חושב שאני לא רוצה שנמשיך את המשחק? אבל אינני מרוצה מהמשחק שלנו הפעם; המשחק הזה מוביל אותנו לנוק אווט משפיל, ואינני רוצה את ההשפלה הזאת כאן. המשחק הסתיים; זו החלטתי.
כך באופן הזה מסיימת הנשמה את המשחק... ביד כבדה וכואבת זורקת את המגבת, עם דמעות בעיניים... היא מנסה למשוך את המשחק עד כמה שניתן; ולפעמים אף מסיימת אותו לפני הזמן; ההחלטה נתונה בידה המקצועית.
הייתי רוצה להתעכב כאן לרגע, ולבחון יחד איתכם את החלטת הנשמה; את השיקול שלה, את רגע זריקת המגבת...
בחיבור גוף ונשמה הקצתי כחצי המאמר לתיאור הזיווג המוזר הזה : הגוף המגושם האנושי, עם הנשמה העדינה השאפתנית שמייצגת את הרצון האנושי. אנסה לתמצת את מאפייני הזיווג הזה כאן על קצה המזלג.
הסיבה העומדת מאחורי הזיווג הזה הינה טכנית גרידא. הנשמה היתה קיימת לפני הגוף; את זאת ניתן לראות בבירור מהתיעוד הזה :
ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית, ב) – הוא מתאר בפשטות את יצירת הגוף האנושי, ולאחר יצירתו הוא נופח באפו נשמת החיים; יש לשים לב שיצירת הנשמה אינה מתוארת, ומכאן אני מסיק שתי מסקנות :
1- הנשמה היתה קיימת מראש. ויפח באפיו נשמת חיים – "נשמה" שהיתה קיימת מראש.
2- הגוף נוצר בשביל להשלים דבר החסר לנשמה; והראיה לזאת היא זיווג הנשמה עם הגוף לאחר יצירתו. מכאן, הגוף נוצר בשביל הנשמה – לא לשום מטרה אחרת.
מהו סוד הנעלם הזה של הנשמה? מה חסר לה?
לפני שנעמוד על הנעלם הזה, הבה נראה מדוע נמצאת הנשמה? מה היא רוצה מהיקום? מהו תכלית עצם קיומה?
- כל מבוקש הנשמה מסתכם במילה אחת : להנות. ובמשפט אחד : לקטוף את פרות גן-עדן המונחים לפניה. אבל יש כאן "בעיה" טכנית :
אין המדובר "בקטיפה" חד פעמית, כי-אם בסידרה אין-סופית של קטיפות... תאר לעצמך גן וורדים ששלחו אותך לקטוף ממנו פרחים מכל הסוגים, ונאמר לך בפרוש : קטוף כאוות נפשך, כמה שאתה רוצה, כי הגן הזה אין לו סוף.
אתה עומד איפוא בשורת העצים האין-סופית הזאת, ומתחיל לקטוף מהעץ הראשון, ממשיך אל השני והולך אל השלישי; פיתאום קופץ אל העשירי... מכאן אני מסיק את המסקנה הפשוטה הזאת : אתה צריך לזוז בשביל להמשיך ולקטוף, אינך יכול לעמוד במקומך ולקטוף, יש להתקדם וללכת הלאה עם שורת העצים.
מהמסקנה הזאת אני "מתקדם" אל עוד מסקנה : אם ברצוני להמשיך ולקטוף, אני צריך להשתנות; כי בכל צעד שאני צועד – אני משתנה בהכרח; לא הפרחים שאני קוטף משנים אותי, אלא השינוי שלי – הוא זה שמאפשר לי להמשיך ולקטוף; אילולא השינוי שחל בי מצעד לצעד – לא הייתי יכול להתקדם ולהגיע אל העץ השני, וכך אל השלישי והרביעי...
הנשמה אם כן צריכה להשתנות בכל רגע נתון – אם ברצונה להמשיך בפרוייקט שלה של קטיפת פירות גן-עדן. השאלה היא : מהי מהות הפועל "להשתנות"? איך נשמה משתנה? איך דבר או חפץ כלשהו משתנה?
קח למשל את הים... הבה נבנה מצב היפוטתי : עברתי היום על יד חוף הים, והבחנתי כי חתיכת החוף עם החול הנושקת לים – גדלה באופן משמעותי... אני עובר מידי יום על יד חוף הים בשעה הזאת, ורגיל לראות כשני ק"מ של חוף יבש עם חול חום, מקדמים את פני הים... והינה היום אני מבחין בכעשרה ק"מ פנויים! הים קטן במספר קילומטרים! זהו שינוי גדול שהתרחש לנגד עיני...
כידוע, קיימת תופעה בה גובה פני הים עולה או יורד במחזוריות קבועה, ולתופעה הזו קוראים גאות ושפל, אולם השינוי בנסיגת הים שהבחנתי בה היום – הינה דרסטית מידי, ועל כן אני מסופק : האם חל שינוי בכוחות שגורמים לתופעה זו – כמו כוח הכבידה של הירח והשמש, או אולי יד אדם היתה בזאת – פשוט גנבו חלק מהים על ידי ייבושו...
ובכל אופן, התרחש השינוי הזה היום לנגד עיני; ראית אותו; חשתי בו... חשתי אף עצב מסויים – נוכח הנסיגה הפיתאומית זו של הים היפה שלי... אני יכול אפילו להגיד שנרקמה תופעה של יחסי גומלין ביני לבין הים... אני מרגיש בכוחות הטמונים בו, ביופי שלו, אני מבחין בכל שינוי שחל בו, כי הים מעניין אותי, משפיע עלי.
מאידך, מתחוללים הרבה מאוד "שינויים" סביבי שאיני מבחין בהם, החל מהשינוי של מערכת הרמזורים החדשה שהתקינה העירייה, ועד לשינוי של מערכת הכוכבים בגלקסיה שאני מנוי עליה – שביל החלב.
אין לי אוטו – מכאן אני מעריך מקור אי-התעניינותי ברמזורים החדשים ובשינויים שביצעה העירייה... ובמקביל, ניתן להבחין "בדאגתו" של האסטרונאוט שעוקב דרך הטלסקופ שלו, אחר אסטרואיד ששינה לפתע את כיוונו, והחל להתקרב אל כדור הארץ. אותי לא מדאיג האסטרואיד; פשוט אין לי טלסקופ במרפסת...
"העניין" שאני מגלה איפוא בדבר – הוא האחראי על "הבחנתי" בו ועל כל שינוי שחל בו.
- אם כן, מתי ישתנה האסטרואיד בשבילי?
- ברגע שאבחין בו.
- ומתי תבחין בו?
- ברגע שאגלה בו עניין.
"גילוי העניין" זה יכול להיות כפוי – היינו כאשר יתקרב האסטרואיד הלכה למעשה אל כדור הארץ, או אז אדאג להתגונן מפניו, להתחמק ממנו, לפחד ממנו, או להכחד ממנו... – תלוי בזמן שעומד לרשותי.
ויכול להיות "גילוי עניין" יזום – הוא המצב העדיף; כי הוא מאפשר לי שליטה מירבית בסביבה שלי, ובזמן העומד לרשותי.
- עוד שאלה : ואם לא אגלה בדבר עניין – הדבר לא ישתנה?
- אכן; הוא לא ישתנה – בכל הנוגע אלי.
מכאן, השינוי של הדבר תלוי במידת קירבתי אליו, במידת הבנתי אליו, או במידת התעניינותי בו : הדבר יכול להשתנות הרבה בשביל יוסף, מעט בשביל מיכאל, ואותו "המאורע" לא ירשום שום שינוי אצל ליאור.
אם למשל נחזור לאובייקט שלנו – האסטרואיד, נגיע לאקסיומה הזו : לליאור לא היתה שום "מערכת יחסים" עם האסטרואיד; ולעומתו, מיכאל התעניין קצת במדעי החלל, ושמע על הסכנה הנשקפת מהאסטרואידים המסתובבים קרוב לכדור הארץ; ולעומת שניהם, ליוסף היתה מערכת ייחסים אינטימית עם האסטרואיד הזה, הוא הכיר אותו מקרוב והוא עוקב אחר מסלולו מזה שנתיים – דבר שנתן לו לדאוג, להזיע, להתקשר עם עמיתיו בנאסא, לקבוע פגישה דחופה עם שר המדע, לנסח שורת פניות לכל הנוגעים בדבר בכל העולם – הוא אף הציע לשגר פצצה אטומית לניטרול האסטרואיד המדאיג הזה. הוא הגיע עד לכדי העתקת מקום מגוריו אל אפריקה היבשה – על פי חישובי הסתברויות מסובכים שעשה...
כאן אני מגיע אל השורה התחתונה : "השתנות" כל דבר שביקום – אינה יכולה לקרות בפועל, ללא קיום ישות ברת תודעה, שתאבחן את ההשתנות הזאת ברמת מודעות כלשהי. ברם, עצם ההשתנות מצביעה על הראיה שלפחות ישות אחת היתה בסביבה וגרמה לה, ועוד ישות שנייה שהבחינה בהשתנות הזו וסיפרה לנו עליה כאן.
הבה נקרא לאסטרואיד "מקסי" וניישם בעזרתו את התבונה הזו :
"מקסי" נע מנקודה א' עד לנקודה ב' – היינו השתנה. "שמעון" הוא הישות שגרמה לתנועת מקסי, ו"יוסף" הוא הישות שאיבחנה את תנועת מקסי.
- מה היה קורה אילו רק שמעון היה בסביבה – ללא נוכחות שום ישות נוספת שתאבחן את תנועת מקסי? האם מקסי לא היה נע ולא משתנה?
- מקסי היה נע רק לגבי שמעון; הרי הוא זה שהניע את מקסי.
- ומה היה קורה אילו שמעון היה שם עלום שהניע את מקסי ונעלם, מת... בד בבד, לא היתה שום ישות אחרת בסביבה שתבחין בתנועת מקסי – האם ניתן להגיד במקרה הזה שמקסי לא משתנה ולא נע?
- אכן, מקסי לא משתנה ולא נע – כי אין לתנועתו שום משמעות ללא ישות שתאבחן "השתנות".
מהדו-שיח העקרוני זה אני מסיק כי "להשתנות" הוא "פועל דו-כיווני" שחציו פועל אצל המשנה – היינו מי שגרם לשינוי, וחציו האחר נמצא אצל הישות המאבחנת. יש לנו את מקסי את שמעון ואת יוסף, ויש לנו יחסי גומלין בין שמעון ליוסף שמשלימים למעשה את הפועל "להשתנות" :
שמעון מפעיל כוח על מקסי וזורק אותו. יוסף בתורו מתנער ממקסי והודף אותו, או במקביל חובק אותו ומקבלו בחום; בשני המקרים ובכל אופן, אני מבחין ביחסי גומלין בין יוסף לשמעון : שמעון מנסה לשנות את יוסף ולכן שלח לו את מקסי, ויוסף קלט את המגמה הזאת ומנסה להתמודד עימה – היינו לשנותה; מכאן כל אחד מנסה להשפיע על השני – היינו לתת לו, במטרה מוצהרת לקבל ממנו...
ייחסי הגומלין האלו לא ישתנו – גם אם הצד המשפיע הינו שם עלום... איננו יודעים מי שלח את מקסי; איננו יודעים מי גרם לאסטרואיד להתקרב ולאיים על כדור הארץ; יתכן ואנו עדים לתגובה אחת מתוך מופע מדהים של תגובות שרשרת – אולם מי הוא הגורם הראשוני שהניע את המופע הזה? – שמו נעלם גדול הוא בשבילנו, אך יחסי הגומלין עימו שרירין עדיין וקיימים, כי הנעלם הזה עדיין מנסה להשפיע עלינו (לתת), במטרה עלומה אך מוצהרת לקבל מאיתנו; ובמקביל אנו מקבלים ממנו את "המקסי" שלו, ומנסים להתמודד איתו – היינו להשפיע עליו (לתת) לו.
אם כן, כל שינוי באשר הוא, הינו מופע של יחסי גומלין בין שני צדדים המיוצגים ע"י שתי ישויות : שני הצדדים עומדים על מסלול דו סטרי של נתינה ולקיחה : כאשר הראשון עומד בצד הנותן – השני לוקח ממנו, ובו ברגע מתמודד עם מה שקיבל ממנו – היינו מחזיר לו; או אז מתחלפים היוצרות והתפקידים : השני עובר אל הצד הנותן, והשני מקבל מאיתו ומתמודד עימו... זהו תיאור תהליך של "השתנות".
ולהשלמת התמונה : וכאשר עומד צד אחד בלבד על המסלול הדו סטרי הזה, ונותן אפילו את המתת הגדול ביותר – לא מתרחש שום שינוי, כי אין לו למי לתת, ואין לו ממי לקחת. מקרה כזה יכול להתרחש גם כאשר נמצאת ישות נוספת בסביבת המסלול, אך אינה מתקרבת אליו כי אינה מבחינה בו; היא אינה משתתפת במשחק כי אינה מודעת לקיומו.
"השתנות", איפוא, מחייבת השתתפות שתי ישויות לכל הפחות, במשחק יחסי הגומלין בפועל.
נחזור בנקודה זו אל הנשמה...
הנשמה, הזכרתי לעיל, צריכה להשתנות בכל רגע נתון – אם ברצונה להמשיך בייעוד שלה לקטוף מפירות גן-עדן.
שאלתי בעקבות זה לעיל את השאלה המתבקשת : איך נשמה משתנה? איך דבר או חפץ כלשהו משתנה? מהי מהות הפועל "להשתנות"?
וזה לשון המסקנה שהיגעתי אליה : "השתנות" הינה מופע של יחסי גומלין בין שתי ישויות לפחות.
לציין, תנאי מופע שכזה מתקיימים כמעט במלואם בסביבת הנשמה : היא בעצמה "ישות" ששואפת להתקדם ולהתפתח עד אין-סוף... והיא נמצאת בפועל בסביבת האין-סוף הזה; גן-עדן של מידע אין-סופי פתוח בפניה, ועליה רק להושיט את היד ולקטוף... ובשביל לקטוף ולהתקדם, עליה להשתנות מצעד צעד, היא זקוקה איפוא לעוד ישות לפחות שתעמוד על המסלול לצידה, ותשתתף עימה במשחק יחסי הגומלין המתחייב; וגם הישות האחרת נמצאה בפועל – היא ישותו של השם יתברך.
שריקת פתיחה והמשחק התחיל : שתי ישויות עמדו על המסלול כמתבקש מכללי המשחק; הנשמה והשם יתברך עמדו זה לצד זה, והשחקן השני יזם את הבעיטה הראשונה : השם יתברך שלח מידע, והנשמה קיבלה אותו; משחק הגומלין בעיצומו...
התקיימו עד עכשיו כל התנאים הדרושים למופת : מסלול התקדמות, שתי ישויות, והתחלה מעודדת : ישות אחת נתנה והאחרת לקחה... אלא כאן בנקודה הזאת קרה דבר בלתי צפוי : הנשמה שקיבלה את המידע, לא יכלה להמשיך את המשחק; היא לא יכלה לבעוט את הכדור בחזרה, היינו לא היה באפשרותה לתת ליישות השנייה שום דבר בחזרה, כי לא היה באמתחתה דבר שאינו בנמצא אצל הישות השניה – היא היא מקור המידע!
מאידך, גם הישות השניה לא היה לה מה לקחת מהנשמה; והמשחק כאמור הופסק באמצע : הנשמה לא הצליחה להתקדם (להשתנות) מול השחקן השני שלידה.
נוצרה איפוא בעיה טכנית שדורשת פיתרון מיידי, אחרת כל משחק החיים יופסק באחת, והנשמה תחזור כלעומת שבאה אל מחצבתה – מאוכזבת וללא שום שינוי. בשלב זה התערב השם יתברך, ופתר את הבעיה הטכנית של הנשמה באופן הזה :