שבי - הצרה הגדולה ביותר

קוד: ביאור:ירמיהו טו2 בתנ"ך

סוג: מבנה1

מאת: אראל

אל:

באחת מנבואות הפורענות על ירושלים, מתאר הנביא ירמיהו ארבע פורענויות:
ירמיהו טו2: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי!"

מי שראוי למוות, יקבל מוות; מי שראוי לחרב, יקבל חרב; וכו': "כל אחד יעונש בדבר הראוי לו" (מצודת דוד).

ע"פ חז"ל (בתלמוד בבלי, בבא בתרא ח:), הפורענויות מסודרות בהדרגה, מהקלה אל החמורה:

• מוות הוא רק "מיתה על מטתו" (רש"י), כגון ממחלה. מחלת הדבר, למשל, נקראת בארמית "מות". כשיש צרות, ה' מעדיף לפעמים להמית את הצדיקים כדי שלא יראו בצרה, ועל כך נאמר ישעיהו נז1: "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (פירוט), וכן תהלים קטז15: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו".
• חרב הוא מיתה בחרב האויב, פיגוע, יריה או הפגזה מהאויר. היא כמובן קשה יותר ממוות רגיל, "מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת" (רש"י ע"פ ר' יוחנן בתלמוד בבלי בבא בתרא ח ב).
• רעב קשה יותר ממוות בחרב, כי יש בו צער וסבל ממושך: "זה מצטער וזה אינו מצטער", וכך נאמר: גם ב איכה ד9: "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (שם).
• ושבי הוא הקשה ביותר, כי בשבי ישנן כל שלוש הסכנות - גם מוות ממחלה, גם מוות בחרב וגם מוות ברעב (שם).
  

מכאן, שהמצוה הגדולה ביותר שאפשר לקיים בין אדם לחברו היא מצוות פדיון שבויים. וכך נהגו וחז"ל למעשה, כשהיו צריכים להחליט איך להשתמש בכספים שנתרמו לצדקה: "איפרא הורמיז, אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף. אמרה: 'ליהוי למצוה רבה!' יתיב רב יוסף וקא מעיין בה: מאי מצוה רבה? אמר ליה אביי: מדתני רב שמואל בר יהודה 'אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים', שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה: דכתיב... אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו..." (תלמוד בבלי, בבא בתרא ח.)

וכך פסק הרמב"ם: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כה נג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה לו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים." (רמב"ם מתנות עניים ח י).

למרות שזו מצוה גדולה, חז"ל קבעו שיש גבול למחיר שמותר לשלם על שבויים, "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן", כדי שלא לרושש את שאר הציבור וכדי שלא לגרום לאויבים להתאמץ במיוחד לקחת אנשים בשבי (ראו על פדיון שבויים / מיכאל ויגודה, מכללת שערי משפט).