לשמוע קול שופר - תקיעה עיקר או שמיעה עיקר?

כללי:

ראש השנה מצוותו בשופר שנאמר:

"ובחודש השביעי באחד לחודש…יום תרועה יהיה לכם"                                                        (במדבר, כ"ט, א').

ישנה מחלוקת ראשונים בדין נוסח הברכה על השופר: הרא"ש ור"ת מחד   -   כנגד הרמב"ם מאידך.

הראש ור"ת:

סוברים כי יש לברך על תקיעת שופר ולא לשמוע קול שופר. הדבר דומה לפורים- בו אנו מברכים "על מקרא מגילה" ולא לשמוע מקרא מגילה וכן אנו   מברכים "על קריאת הלל" ולא לשמוע קריאת הלל (וכן עושים באלמניה היא גרמניה ובצרפת). כלומר לא השמיעה עיקר   אלא "הפעולה" עיקר.

הרמב"ם:

סובר שיש לברך לשמוע קול שופר. וכן כתב הרמב"ם:

"מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם"

                                           (הל' שופר, פרק א', הלכה א').

ומוסיף הרמב"ם:

  "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול"                                                                   (שם, הל' ג')

כלומר, שניתן לצאת ידי חובת מצוות היום, אפילו כשתוקע בשופר גזול וזאת מכיוון שהמצווה היא בשמיעה ובקול אין דין גזל.

שואלים על הרמב"ם: הלא זו מצווה הבאה בעבירה?

עונה ר' חיים מבריסק:

מצווה הבאה בעבירה אינו פוסל אלא בעצם המצווה, כגון שגוזל לולב ובו עצמו המצווה, אבל בשופר הגזול, המצווה לא בשופר עצמו, או אפילו בתקיעה בו, כי אם בקול היוצא ממנו ובקול אין גזל.

הרמב"ם מדגיש שאם לתקוע היה העיקר, הרי כל אדם מישראל היה צריך לתקוע לעצמו ולא היה יוצא ע"י שליח, שהרי זו מצווה בגופו.

באם ננסה לחדד את שיטת הרמב"ם אל מול שיטת הרא"ש ור"ת נאמר כך:

הרמב"ם סובר שניתן לצאת ידי חובה בשופר גזול. הוא מתבסס על 2 הנחות:

האחת - המצווה היא בשמיעה.

השניה - אין דין גזל בקול.

הרא"ש ור"ת שחולקים, מספיק שיחלוקו על רק אחת מההנחות. או שהם מסכימים שהדין הוא בשמיעה אך לדידם גם בקול יש דין גזל. לחילופין, יתכן והם סוברים שהמצווה היא כלל לא בשמיעה ואז ברור שבשופר גזול יש בעיה.

נסכם מספר דוגמאות לשיטת הרמב"ם בטבלה:

השאלה מחרש שוטה וקטן - על הרמב"ם

שואלים בעל ה- "שפת אמת" ובעל ה-   "יום תרועה":

נאמר במשנה:

"חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן..."

         (ראש השנה, כ"ט.)

אם נאמר שעיקר מצוות השופר זו התקיעה –   אזי ברור שחרש שוטה וקטן אינן מוציאים את הרבים, שהרי הם עצמם פטורים מהמצוות לכן אינם יכולים להוציא את האחרים. אבל לדעת הרמב"ם שהשמיעה היא עיקר המצווה והתקיעה היא רק כהכשר שמיעה, אזי מה איכפת לנו מי התוקע? הרי אין המצווה אלא על השמיעה.

תשובה: חייבים להגיע למסקנה (כך אומר בעל "יום תרועה"), כי לא השמיעה בלבד היא המצווה אלא החיבור של השמיעה והתקיעה יחדיו. אמנם, לדעת הרמב"ם העיקר היא השמיעה, אבל גם חלק מזערי מהמצווה משויך לתקיעה.

מסקנה : לדעת הרמב"ם, מצוות שופר בראש השנה – מורכבת משני חלקים:

החלק העיקרי – השמיעה.

  והחלק המשני - התקיעה.

הסבר זה מסתדר יפה לגבי שאלת "חרש שוטה וקטן" שהרי במצוות שופר יש חלק של תקיעה שממנו הם פטורים ולכן הם אינם יכולים להוציא את הציבור.

עדיין עלינו להתמודד עם הקושי של: "תוקע - מדין שליח" – שיוצאים ידי חובה ע"י שליח ואין צורך שכל יחיד ויחיד יתקע. הרי התקיעה היא חלק מדין שופר, אם כך היא ממצוות הגוף וכשם שבתפילין אי אפשר לצאת ע"י שליח, כך גם בשופר לא יצא ע"י שליח?

ראוי לציין את שיטתו של ה"חזון איש": הוא אומר שהקול העולה מתקיעת שופר של חרש שוטה וקטן אין לו משמעות של "קול שופר" אלא "נביחא בעלמא". אם כן זו הסיבה שאי אפשר לצאת בתקיעת שופר של חרש שוטה וקטן. כלומר, הרמב"ם אכן סובר שרק קול השופר חשוב ולתקיעה עצמה אין חשיבות, אבל במקרה של תקיעת חרש שוטה וקטן אין לנו כלל גדר של "קול שופר". יוצא לפי זה שאין צורך לומר שהרמב"ם סובר שיש שני חלקים למצוות שופר, אלא חלק אחד והוא שמיעת קול שופר. הסבר זה מסיר גם את שאלת תוקע מדין שליח, מאחר ואין התקיעה עצמה בגדר המצווה, לכן אין בעיה למנות שליח לתקיעה.

לאלו שדוחים את הסברו של מרן ה"חזון איש", עדיין הרמב"ם קשה. ניתן אולי לעניות דעתי לענות כך: אנו אומרים שאין שליחות במצוות הגוף, רק כאשר כל המצוה בשלמותה היא ממצוות הגוף (כגון: תפילין, סוכה וכו'), אבל אם רק "חלק" מהמצוה הוא ממצות הגוף, כמו בשופר, אזי יש שליחות למצוה זו.

מחלוקת רב הונא ורב נחמן לגבי חציו עבד וחציו בן חורין:

ישנה מחלוקת בין רב הונא לרב נחמן לגבי אדם שחציו עבד וחציו בן חורין- האם ביכולתו להוציא את עצמו ו/או אחרים? (כאשר אנו מניחים שמצוות שופר מורכבת מתקיעה ושמיעה)

שיטת רב הונא : אם הוא תוקע בעצמו, הרי רק את עצמו הוא יכול להוציא.

שיטת רב נחמן : אף את עצמו אינו מוציא. מפני שאין צד העבדות שלו יכול להוציא את צד החירות שלו.

להלכה נפסק: כרב נחמן. אבל הוא יכול כמובן לצאת משופר של אחרים.

מסביר בעל הצפנת פענח : בשופר ישנם שני חלקים:  

מעשה המצוה – זו התקיעה, וקיום המצוה -   זו השמיעה.                                                     

ולכן גם בתקיעת שופר לעצמו זה נחשב כאילו הוא מוציא אחרים. מכיוון, שקול השופר בא מפה שמעורב בו צד פטור (חציו עבד) ואין כולו בר חיובא, הרי כבר למדנו שאדם כזה לא יכול להוציא אחרים, לכן גם את עצמו אין הוא יכול להוציא, למרות שבשמיעה הוא חייב אבל לתקיעה אינו כשר.

מאידך, בסוכה, לולב ומגילה המעשה וקיום המצווה חד הם, לכן חציו עבד וחציו בן חורין לפחות את עצמו הוא מוציא .   

נסכם בטבלה את דיני חציו עבד וחציו בן חורין:

יש עוד מקום לשאול: אולי נאמר שמגילה דומה לשופר שהרי גם במגילה יש דין קריאה ודין שמיעה (כלומר שני חלקים למצוה) שהרי הקורא במגילה צריך להיזהר שישמיע לאוזנו?

ועונים שבמגילה העיקר זו הקריאה, ויש תקנה שכשקורא עליו להגביר קולו, ועד כמה? עד שישמע באוזנו. כלומר השמיעה היא רק סימן עד כמה ירים קולו אבל אין היא עיקר אלא הקריאה.

שאלת השוואת הרמב"ם בין סוכה - לשופר

הרמב"ם משווה בין סוכה לשופר ואומר, כמו שבסוכה עיקר המצוה היא הישיבה בסוכה ולא העשייה, כך גם בשופר עיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה.

וקשה : הרי סוכה שיוצאים בה בישיבה, אין צורך שתבנה ע"י בר-חיובא, שהרי גם חרש שוטה, קטן, נשים וגוים יכולים לבנות סוכה והיא תהיה כשרה לחלוטין (בתנאי שתהא מסוככת כהלכה). אם כן, מדוע שבשופר לא יהיה ניתן לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר כשהתוקע הוא לא בר-חיובא?

ונראה לעניות דעתי לתרץ: בשופר, התקיעה והשמיעה הם פעולות תוצאתיות רציפות, לא ניתן לשמוע אם לא תקעו ואם שמעו אז תקעו ולכן כאן הדרישה שגם התוקע יהיה בר- חיובא. אבל בסוכה, העובדה שבונים סוכה לא אומרת בהכרח שיושבים בה ועל כל פנים זו לא תוצאה הכרחית אלא תוצאה אפשרית. ניתן הרי לבנות סוכה ולשבת בה רק אחר מספר ימים, כך שיש כאן "שתי פעולות" בניה וישיבה. לכן את הבנייה יכול לעשות גם גוי אבל את חובת הישיבה ימלא רק היהודי.

על משמעות התקיעות: התקיעה בשופר כתפילה

חז"ל השוו את השופר הכפוף לאותו מתפלל כפוף גב בתפילת ראש השנה. יש אומרים ש"קול השופר" הוא אף מדרגה רוחנית גבוהה יותר מהתפילה, משום שבתפילה - לצד החלק הרוחני שבה היא כוללת גם חלק גשמי שזו תנועת הפה ואילו בתקיעת שופר התקיעה השברים והתרועה, מקורן בנשימת האדם, באוויר היוצא מראותיו המשמיע את יבבת השופר והיא כולה רוחניות.

ההשוואה הזו בין תפילה לתקיעת שופר מאפשרת את ההשוואה הבאה: כמו בתפילה שיש בה דין שומע כעונה, כלומר עצם השמיעה כאילו התפלל בעצמו וכמו שבתפילה צריך כוונת שניהם (השומע ושליח הציבור), כך גם בשופר צריך כוונת התוקע והשומע ויכול השומע למנות שליח לתקיעות כמו שליח לתפילה.

השופר והתפילה והקשר ביניהם:

קול השופר = תפילה.

התוקע בשופר = לשליח הציבור בתפילה.

"קול השופר" : זו המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר האפשרית, אף יותר מהתפילה.   

לסיכום נדון במשמעותן של התקיעות בשופר בראש השנה.

על משמעות התקיעות בראש השנה

בתורה נאמר:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם..."                                          (במדבר, י', י')

רואים אם כן שאמנם התקיעה היא חלק אינטגרלי מעבודת המקדש, אבל רק התקיעה בחצוצרה נשמעה בבית המקדש.

בכל יום, בייחוד בזמן המועדים, בבוקר ובערב, בשעת הקרבת הקורבנות, היו תוקעים בחצוצרות. אולם ראש השנה היה מיוחד בכך שתקעו בו בשופר – השונה מתקיעת החצוצרות.

מהי המשמעות של התקיעה בשופר בראש השנה ?

(א) בתורה: לפי האמור בתורה באה התקיעה בשופר בראש השנה   " לזיכרון לפני ה'".

(ב) ברמב"ם: לצד גזירת הכתוב הרמב"ם מביא טעם נוסף של תקיעת השופר:

" אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו... אלה השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שעתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל …"

             (הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד').

לאלה ע"פ הרמב"ם באה התקיעה בשופר.

(ג) רב סעדיה גאון: רב סעדיה גאון מונה 10 טעמים לתקיעה בשופר בראש השנה:

מפני שראש השנה – תחילת הבריאה, שברא הקב"ה ומלך עליו וכך עושים למלכים שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תהילתם ומלכותם וכן אמר דוד "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' "

מאחר   וראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה   הרי על ידי התקיעה מכריזים:

" כל הרוצה לשוב – ישוב ואם לא יקרא תגר על עצמו ".

להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר (בזמן מעמד הר סיני):   " וקול שופר חזק מאד"

להזכירנו דברי הנביאים – שנמשלו לתקיעת שופר שנאמר:   "ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבוא חרב ותיקחהו והוא נזהר ומילט נפשו" (יחזקאל, ל"ג, ד').

להזכירנו חורבן בית המקדש.

להזכירנו עקידת יצחק.

להזכירנו חרדת ואימת יום הדין שנאמר:   "אם יתקע בשופר והעם לא יחרדו" (עמוס, ג', ו')

להזכירנו קיבוץ גלויות, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" (ישעיה, כ"ז, י"ג).

להזכירנו תחיית המתים שנאמר

"כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר" (ישעיה, י"ח, ג')

להזכירנו יום הדין הגדול ולירא ממנו.

בימי בית שני היו מלווים את תקיעת השופר גם בתקיעת חצוצרות, אחרי החורבן פסקו החצוצרות ובמקום בשופר איל פשוט, החלו להשתמש בשופר של איל כפוף.

בתחילה, תקעו בשחרית ומפני מעשה שינו את המנהג.  

המעשה שהיה   בתקופת שלטון הרומאים בארץ ישראל, חשבו הרומאים שתקיעת השופר בבוקרו של יום הוא אות וסימן לקריאה למרד ואילו בצהרי היום הם הניחו שזה חלק   מעבודת האלוקים.

לכן, עברו לתקוע במוסף ששעתו בצוהרי היום.

בכדי לא לגרום לטרחא דציבורא הנהיגו שיהיו תוקעים לפני תפילת מוסף, בכדי שלא יהיה צורך להמתין בתפילת העמידה שבמוסף. תקיעות אלו נקראות תקיעות דמיושב. יש אומרים שהתקיעות לפני מוסף הם בכדי לעכב את השטן.

על כל פנים כפי שהסברנו התקיעות בשופר הם למעשה הרמת התפילה לדרגה הרוחנית הנעלה ביותר.