העברת השיפוט מיד הפרט ליד הציבור

מאת: אראל

במדבר לה24: " וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה "

הקבלות

לפני מתן תורה, דינים רבים היו מסורים בידי אנשים פרטיים.

א. במקרה של רצח, גואל-הדם היה אחראי להרוג את הרוצח, כמו שעולה מהפרק שלנו.

ב. במקרה של ניאוף, האב או החותן היה אחראי להרוג את הנואפת, כמו ב בראשית לח24: " וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר 'זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים'; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה 'הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף' " ( פירוט), וכמקובל עד היום אצל חלק משכנינו.

ג. במקרה של אי-החזרת הלוואה, הנושה היה אחראי לגבות את חובו בעצמו, כמו שנראה למשל מהמצוה ב דברים כד10-11: " כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ; בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה ".

חיסרון של מצב זו הוא, שאנשים פרטיים עלולים לטעות - גואל הדם עלול לטעות ולהרוג אדם חף מפשע או שוגג; החותן עלול להרוג אישה חפה מפשע; הנושה עלול להשתמש באמצעים חמורים מדיי לגביית החוב.

דיני נפשות

בכל הנוגע לדיני נפשות, הטעות בלתי ניתנת לתיקון, ולכן התורה הוציאה את דיני הנפשות מידי האנשים הפרטיים ומסרה אותם לציבור - לזקנים ולשופטים שהוא ממנה:

א. בעניין רצח, מפורש בפסוקנו שגואל הדם אינו יכול לפגוע ברוצח בעצמו, אלא שניהם צריכים לבוא למשפט לפני העדה (הציבור). העדה מחליטה אם הרצח נעשה בשוגג או במזיד: אם בשוגג - העדה מצילה את ההורג מיד גואל הדם ושולחת אותו לעיר מקלט, ואם במזיד - העדה מאפשרת לגואל הדם לנקום ברוצח. עיקר החידוש של הפרשה הוא, שצריך להביא את הרוצח לפני העדה, ולא להסתפק במשפט הפרטי.

ב. בעניין זנות, מפורש בדברים כ"ב, שכאשר יש חשד לניאוף, יש להביא את העניין לפני זקני העיר וללבן אותו היטב, ולא לשפוט באופן פרטי. ראו דברים כב17: " וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר " ( פירוט) וכדברי חז"ל: "מחוורים את הדברים כשמלה" - בודקים את כל נסיבות האירוע ופוסקים בהתאם.

כך אפשר להבין גם את דין "בן סורר ומורה". (דברים כא). גם כאן יש מקרים רבים ותנאים רבים שצריך להתייחס אליהם לפני שפוסקים את דינו של הבן למיתה, ומאחר שהתורה אינה מתייחסת לכל התנאים האלה, סביר להניח שפרשת "בן סורר ומורה" היא רק דוגמה, ועיקר מטרתה היא ללמד שלהורים אסור להוציא את בנם להורג בעצמם; מותר להם לייסר אותו, אך אם הוא עדיין לא שומע אליהם - הם צריכים להביא אותו אל הזקנים, והזקנים יחליטו מה לעשות בו, לפי הכללים שנמסרו להם במסורת; ייתכן שהם יחליטו להוציאו להורג, וייתכן שלא. הפרשה לא נועדה לשופטים, אלא להורים.   בין אם היה "בן סורר ומורה" ובין אם לא היה (ויש דעות שונות בנושא), לפרשה יש משמעות מעשית רבה עבור ההורים.

דיני ממונות

ג. גם בעניין גביית החוב, הנושה עלול לעשות טעויות ולהשתמש באמצעים חמורים מדיי לגביית החוב, אך בנושא זה בדרך-כלל הטעויות ניתנות לתיקון, ולכן התורה לא הפקיעה לגמרי את גביית החוב מידי הנושה, הנושה בדרך-כלל רשאי לגבות את החוב בעצמו ואינו חייב לטרוח ולפנות לבית-דין, אך אז חלות עליו מגבלות מסויימות שאינן חלות על בית-הדין (למשל, אסור לו לקחת את טליתו של הלווה מעליו בשוק). גם כאן ההנחה היסודית היא, שבית הדין יהיה פחות אכזרי מהנושה כי זה לא הכסף שלו, ולכן אפשר להטיל עליהם פחות מגבלות.

אולם, פעם ב-7 שנים, התורה קובעת שכל החובות שזמן פירעונם עבר ועדיין לא נגבו - "נשמטים". לפי חז"ל, אין הכוונה שהם נמחקים לגמרי, אלא שהם נשמטים מידיו של הנושה - הנושה כבר לא רשאי לגבות אותם בעצמו,  כמו שנאמר ב דברים טו2: " וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה' " ( פירוט), ודרשו חז"ל שהאיסור חל רק על "אחיו" ולא על בית הדין. אם עברה שנת השמיטה והלווה עדיין לא הצליח להחזיר את החוב - הציבור צריך להגן עליו מידיו של הנושה, לשחרר אותו מאימת הגבייה הפרטית, ולא לאפשר לנושה לנגוש את אחיו. לכן נאמר בגוף שלישי "לא ייגוש את רעהו ואת אחיו" - ראו: מצוות בגוף שני ומצוות בגוף שלישי).  הציבור רשאי לגבות את החוב ולהחזיר אותו לנושה, אך עליו לשפוט בצדק - לבדוק האם החייב באמת יכול לשלם את החוב, להשאיר לו מספיק רכוש כך שיוכל להתפרנס ("לא יחבול רחיים ורכב"), להגן על בני משפחתו וכו'.

לפי זה, תקנת הפרוזבול של הלל היא הרבה פחות קיצונית ממה שנראה במבט ראשון. הלל, שהיה הנשיא של בית הדין העליון, בסה"כ קבע, שבית הדין מתחייב מראש לגבות כל חוב שיובא לפניו לפני השמיטה.   אולם מצוות שמיטת חובות לא נעקרה ממקומה - החוב עדיין נשמט מידי המלווה ועובר לידי בית הדין, ויש לכך חשיבות מעשית רבה ולא רק "על הנייר". כל אדם שלקח הלוואה בשוק האפור יגיד לכם, שיש הבדל גדול בין גובֶה פרטי לבין בית המשפט; קל וחומר בימיהם, כאשר בית המשפט נהג לפי דיני התורה, המתחשבים יותר בלווה.

---

לפי עקרון זה, אולי אפשר להציע רעיון חדש בנושא הריבית - לתת מעמד מיוחד לבתי המשפט: לקבוע, שבכל הלוואה, רק בית המשפט מוסמך לקבוע את גובה הריבית שתשולם בסוף; בית המשפט יתחשב ברווחים שהרוויח הלווה, בהפסדים של המלווה, וכן בגורמים נוספים שיוגדרו בחוק.   זה ממילא מה שקורה בשטח בדרך-כלל כאשר הלווה פושט רגל, וגם לפעמים כשלא; אם כך, ראוי להגדיר במדוייק בחוק, מהם השיקולים שבית המשפט צריך להתחשב בהם כשהוא בא לקבוע את גובה הריבית, וכך לוודא שכל העסקאות יתנהלו בצדק, ואף לווה לא יהיה משועבד לריבית שנקבעה באופן שרירותי ע"י המלווה.

---

פורסם במקור באשכול: העברת השיפוט מידי הפרט לידי הציבור / פורום "עצור כאן חושבים" 10/10/2005.

תגובות