דיני פאה בשדה

מאת: אראל

ויקרא יט9: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר , וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט "

וכשאתם קוצרים את היבול בארץ ישראל: אל תקצור את הכל אלא השאר יבול בפאה (בקצה) של השדה , ואל תחזור ללקט את השיבולים שנפלו בזמן הקציר .

דקויות

הפסוק מתחיל בלשון רבים ובקצרכם , כי הוא פונה במקביל לשני קוצרים:

שני אלה - הפאה והלקט - נשארים לעניים ונחשבים ל"מתנות עניים".
  • בהמשך מאמר זה נסכם את הלכות פאה כפי שנלמדו מהפסוק.
  • במאמר על הפסוק המקביל ויקרא כג22 נסכם את הלכות לקט .

למשמעות החברתית של מצוות אלה, ומצוות נוספות העוסקות במתנות עניים, ראו במאמר האם לתת צדקה למי שאינו עוזר לעצמו?.

הלכות פאה

הלכות פאה לפי חז"ל מופיעות במדרש ספרא על הפסוק, וכן ב משנה מסכת פאה, פרקים א-ד.  הדרשות בספרא על הפסוק הן כפולות - לכל מילה יש שתי דרשות - כי ב ויקרא כג22 מופיע פסוק כמעט זהה, ולכל מילה בכל פסוק יש משמעות ( ראו פירוש מלבי"ם על הפסוק) .

א. הדרשה הראשונה היא ממה שלא כתוב בפסוק - לא כתוב כמה פאה צריך להשאיר! ואכן חכמי המשנה מנו את הפאה ברשימה של " דברים שאין להם שיעור " ( פאה א א) . אולם חכמים קבעו שיעור - אחד משישים (פאה א ב) .

ב. ובקצרכם - מכאן שחיוב פאה חל רק כאשר התבואה נקצרת ביוזמתו וברצונו של בעל-השדה. החוק מקל על חקלאים שתבואתם נקצרה בלי הסכמתם ובניגוד לרצונם:  " ובקצרכם - פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה. " (ספרא, פאה ב ז) .   החוק מקל גם על חקלאים שקצרו את השדה לפני שהתגיירו:  " ובקצרכם - פרט לשקצרוה עכו"ם. מיכן אמרו: עכו"ם שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה.... " (ספרא, פאה ד ו) .

ג. את קציר - מכאן שחיוב פאה חל רק על דברים שנהוג לקצור, כגון תבואה וקטניות.  אמנם, ב דברים כד20: " כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ - לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה ", ופירשו חז"ל תפאר - תפארת האילן, שהיא בראשו; ומכאן שצריך להשאיר יבול גם על עצים. אמנם, בעצים אפשר להשאיר את הפאה גם בכיוון אנכי - בראש העץ, ולא דווקא בכיוון אופקי - בקצה השדה.    חכמים סיכמו את סוגי היבול שמהם יש להשאיר פאה: " מה קציר מיוחד - שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום " (ספרא, פאה א ד-ה) :

  • אוכל - להוציא פשתן וצבע;
  • ונשמר - להוציא הפקר;
  • וגידוליו מן הארץ - להוציא פטריות;
  • ולקיטתו כאחת - להוציא תאנים;
  • ומכניסו לקיום - להוציא ירקות.

ד. קציר ארצכם - מכאן שחיוב פאה חל רק בארץ ישראל.

ה. לא תכלה פאת שדך - מכאן שיש להשאיר את הפאה בסוף הקציר - אחרי שמכלים לקצור את כל שאר השדה : " לא תכלה פאת שדך -- אין פאה אלא מחמת הכילוי ... ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים " (ספרא, פאה א ג. וראו בהרחבה בפירוש מלבי"ם על הספרא) .   מדוע דווקא בסוף - למה לא לקיים את הכלל " זריזים מקדימים למצוות " ולהשאיר את הפאה כבר בהתחלה? ר' שמעון הציע 4 סיבות:

ו. שדך - מכאן שהחובה להשאיר פאה היא על בעל השדה (ולא, למשל, על אריס או שותף עם נכרי): " שדך - ולא שדה אחרים... ולא שותף עם העכו"ם " (ספרא) .   כמו כן, מי שיש לו כמה שדות - צריך להפריש פאה נפרדת מכל שדה: " שדך - לחייב על כל שדה ושדה ". ומה בדיוק מפריד בין שדה לשדה? (פאה ב א-ו, פאה ג א-ה) :

חכמי המשנה נחלקו, מהו השטח הקטן ביותר שנחשב שדה וחייב בפאה (פאה ג ו) , ונפסקה הלכה כר' עקיבא " קרקע כל שהוא חייבת בפאה ", שכן " פאת שדך - שדה כל שהוא משמע ".

ז. לא תכלה... לקצור - מכאן שהחיוב בפאה הוא להשאיר אותה מחוברת לקרקע, ולכן " הפאה ניתנת במחובר לקרקע " (פאה ד א) . אסור לבעל-השדה ללקט את הפאה בעצמו על-מנת לחלק לעניים, וודאי שאסור לו ללקט ולתת לעני מסויים שהוא מכיר (פאה ד ט) .   אמנם, כשיש הרבה עניים הבאים ללקט, עקרון זה פועל לטובתם של העניים החזקים, שיש להם יותר כוח ללקט. לשם האיזון, ישנה מתנה אחרת - מעשר עני - שבעל השדה מחלק לעניים באופן שיוויוני.  עם זאת, כשהפאה נמצאת על עץ גבוה, כגון גפן מודלית או דקל, תיקנו חז"ל שגם הפאה תחולק לעניים באופן שיוויוני, כדי שלא יגיעו לסכנת נפשות (פאה ד א-ב) .  מסיבה דומה, אסרו על עניים להשתלט על כמות גדולה של פאה בבת-אחת, וכן אסרו לקצור את הפאה במגלות או קרדומות (פאה ד ג-ד)

[ז] אין לי אלא קוצר. תולש מנין? תלמוד לומר "לקצור".   קוטף מנין? תלמוד לומר ( ויקרא כג, כב) "בקצרך".

להמשך הפסוק ראו: דיני לקט בשדה.

תגובות