מאת: הרב דב רוזן זל; הרב יהודה שביב
אל: ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלון שבות התשמט
"אדם בא לעולם ויוצא ממנו ערום ובידיים פתוחות, ולכן אין לו קנין נצח ברכושו אלא קניין פירות בלבד, ונהנה מהם כחפצו וכאוות נפשו; קנייניו החומריים של האזרח הם נכסי-צאן-ברזל של המדינה, וכפיקדון הם ברשותו, הרשאי להשתמש בהם לתועלתו ולהנאתו, אך אין ליורשיו חלק ונחלה בהם לאחר מותו... בית, נחלה, שדה, בית-חרושת וכל נכסי-דלא-ניידי הנמכרים מאיש לרעהו חוזרים בשנת היובל לבעליהם הראשונים; מת המוכר, נופל רכושו לאוצר המדינה. הניח אלמנה, יתומים קטנים או הורים וקרובים התלויים בו - אוצר המדינה מפרנסם עד שתינשא האלמנה, יתבגרו היתומים, והתלויים ניזונים כל ימי חייהם; בנה בית, הקים בית-חרושת וכל נכסי-דלא-ניידי, אין יובל מפקיעם אלא או מיתה או יציאה מן הארץ לחמש שנים ומעלה. זה הכלל: עבודתו של האדם וחריצותו, ולא עמל הוריו או קרוביו, מקנות לו זכות ליהנות מנוחות החיים ותענוגותיהם; הקרקע קניין העם, הילכך קניין יחיד בה לאו שמו קניין, לפיכך אין מכירה ומשכנתא תופסות בה, אלא חכירה עד יובל;... כיוון שנפטר אדם מן העולם, נפטר מרכושו, לרבות כסף ושווה-כסף, העוברים לאוצר המדינה, חוץ מספרים, תשמישי קדושה וחפצי-בית למזכרת שיורשיו זוכים בהם. ציווה רכושו לבניו או לקרוביו ולכל העולם - אין צוואתו מתקיימת; ציווה רכושו למטרה ציבורית, כגון: למוסדות תורה ותרבות, מדע ומחקר... - עד שליש מרכושו דבריו קיימים... כדי להמריץ את האדם לעבוד ולעמול... ובעודף עמלו וחסכונותיו יקנה לו שם עולם ומזכרת-נצח... נוחלין ומנחילין קרקע ומשק חקלאי לבני 20 ומעלה, אך לעולם אין אדם נוחל אלא ירושה ממקום אחד בלבד... נכסי המדינה יוחכרו לתושביה במחירים נוחים ובתנאים הוגנים שיאפשרו לכל אזרח הרוצה לעבדם ולפתחם להתפרנס מהם בכבוד... קרן היובל ליד אוצר המדינה תעניק לבני הגולה עם עלייתם ארצה אותן הזכויות השמורות לאזרחי ישראל, אם העמידו לרשותה עיזבון בחיים או תרמו לקרן האוצר משך עשר שנים סכום בשיעור שייקבע ע"י הנהלת הקרן... "
תשובת הרב יהודה שביב, עורך הספר, למאמר זה:
"ספק גדול אם אמנם חזון וחוק היובל המוצעים בזה, נאמנים הם לתורת היובל המקורית ולרוחה. שהרי מעיקרו של היובל להיות כל אחד מישראל מכיר ומוקיר את נחלתו ונחלת אבותיו וקונה לו בה אחיזה של נצח. אידיאל היובל הוא "ושבתם איש אל אחוזתו", שיבה שיש עמה אחיזה איתנה והשתרשות בארץ. קביעות במקום הגיאוגרפי הראוי לכל יחיד בהתאם לשורשים המשפחתיים והשבטיים. אחיזה קבועה ושורשית, אין כמוה תרומה לביטחון ולשלווה שהם הם המצע הנאות לחיי רוח ויצירה. הפקעת הבעלות מן הקרקעות ומסירתם לשלטון היא דוגמת מעשיו של יוסף במצרים. והרי אף זה גרם לכך שהפכה מצרים להיות בית עבדים. בית שמוסרו ירוד ואין השרויים בו מקדישים עצמם לעמל ויצירה. כל זה גם אינו עולה בקנה אחד עם פרשת נחלות שבתורה, הקובעת במפורש זכאותם של קרובים לנחלה ועיזבון - הקרוב קרוב קודם. אכן יש עניינים בתורה שהם בחינת דיברה תורה כנגד יצר הרע, וטוב לו לעולם שלא להיות נזקק להם כלל, דוגמת ענייני מלחמה ועבדות. ספק גדול אם גם נושא הנחלה שייך לכך".