היום, ביום הזיכרון לחללי צהל, ערב יום העצמאות ה-57 למדינת ישראל, אני מנסה בפעם המי יודע כמה, בשנה האחרונה לכתוב ולספר על דובלה אחי הקטן. תוך כדי האזנה לשירים והסיפורים הנוגעים בנשמה, אני פתאום קולטת שציגה איננו והכאב והגעגועים באים בבת אחת.

אימא שלנו מתה באותו גיל, 55, אבל מותה היה ממחלה ממושכת וכדרך העולם, האבל והכאב היו מובנים וסופיים.

ציגה נחטף מאיתנו בריא, צעיר ונמרץ ללא כל התרעה וכל כך לא מוכנים, שעד היום אני מוצאת עצמי מידי פעם מתכננת: צריך לדבר עם ציגה, צריך להודיע לציגה, ולוקח לי כל פעם שנייה או שתיים עד שהמכה נוחתת שוב.
כשאני חושבת עליו,- תמיד, אבל תמיד, אני רואה אותו מולי מחייך חיוך ביישן ונבוך שכולם מכירים, והוא נראה כל כך חי ובריא שקשה לחשוב עליו בזמן עבר.

רציתי היום לספר לכם קצת על ילדותנו ולהעלות זיכרונות מדובלה אחי הקטן. כך קראנו לו וקוראים לו עד היום כל מי שהכיר אותו כילד. דובלה.

הזיכרון שעולה בראשי תכופות ואותו כבר סיפרתי פעמים רבות הוא את דובלה, רזה ,קטן, שיער בהיר ועיניים כחולות ממזריות, רץ במהירות, מתנשף, מכיוון בית השכן שלנו חיים שפיץ, אל מאחורי הבית שלנו כשהשכן גדול ושחור (שיער) דולק נזעם בעקבותיו, אבל לא מצליח לתפוס אותו, אלא רק להתלונן באוזני אימא, בפעם המי יודע כמה על שהציק/הרגיז/ הרביץ לבנותיו. ותאמינו לי שאי אפשר היה לכעוס עליו , כי כל מעשי השובבות שלו היו כל כך חינניים ונטולי זדון שהם יותר הצחיקו מאשר הכעיסו.

אני זוכרת אותו ואת גבי מעייני, בן כיתתו ושכנו לבית, חוזרים יחד מבית ספר או סתם ממשחקים בחוץ ונפרדים ליד הדלת שלנו במין יללה שמשמעותה ביי או שלום, או שקוראים אחד לשני באותה יללה במקום לשרוק או לקרוא בשם.

כשציגה היה בערך בן 10 סבא שלנו התכונן לשוב מארה"ב ומשום מה אבא החליט שהוא בא לגור אצלנו. סגרו את מרפסת הסלון לחדר לכבודו, ויחד עם העיסוק בזה דב התחיל ללמוד יהדות, לחבוש כיפה, להתפלל כל היום – חזר בתשובה. סבא בסופו של דבר, קנה דירה בירושלים וגר שם, ואילו דב, על מנת להשתלב בחברה החילונית מאד של קריית חיים, המיר את הכיפה בכובע מצחייה, ואחר כך ביד שמכסה את הראש בשעת האוכל. מהתקופה של החזרה בתשובה אני זוכרת את דב יושב ואוכל ביד אחת כשהשנייה מכסה את הראש, או מהמהם המהומים ועונה בשפת סימנים לפונים אליו בלילה לאחר שאמר תפילת "המפיל" לפני השינה ונכנס למיטה, - כי אחרי התפילה כבר אסור לדבר.

שעות רבות בילינו, דב ואני בהאזנה לגשש החיוור שהוקלט מהרדיו בטייפ הסלילים הגדול שדב קנה מכספי מתנות בר המצווה שלו. היכרנו כל מילה במערכונים והיינו שבים מדקלמים וצוחקים במשך שעות.

ציגה היה חולה אסתמא כמעט מיום היוולדו, והרבה לילות לבנים של ההורים וגם שלנו זכורים לי. יחד עם זאת, למרות התרופות, המשאף הכמעט צמוד והעובדה שהיה קטן ורזה, לא עשה לעצמו הנחה בשום דבר. אין טיול שנתי קשה ככל שיהיה שלא יצא אליו, ורק עם הגיעו לצבא, שמע לעצתנו (לא עצה הכי חכמה) והצהיר על המחלה. הפרופיל שלו הורד והוא נשלח לטירונות דמיקולו עם כל הצלייגרים. מהר מאד הבין שזה לא בשבילו, ביקש ועדה רפואית, הצהיר שאינו סובל מכלום העלה פרופיל ועשה את כל המסלול שעושים עתודאים בצבא, עד לסיום קורס קצינים.

כשאני התחתנתי ועזבתי את הבית , דובלה היה כבר ציגה, לאחר שה"לה" מ"ציגלה" קוצץ על ידי חבריו, נער בן 16 שהיה מסלק אותי בביטול בתנועת היד הידועה והחיוך הנבוך כל פעם שנדנדתי לו בנושא דינה: "איך היא נראית, היא תלמידה טובה? אתה אוהב אותה? אתם חברים?" השם דינה הוזכר/ נפלט בטעות לראשונה בבית על ידי אימא (שלה הוא סיפר כמעט הכול וזו הייתה נוצרת את סודותיו די בקנאות), ואני שיגעתי אותו בנושא לא מעט.

אני מניחה שכולכם מכירים את המשפחה המדהימה שהקים והיה, בצניעות, כל כך גאה בה, ואני רוצה לסיים בעוד זיכרון מאוחר הרבה יותר משיחות שערכנו בפגישות משפחתיות, שמהן ציגה נעדר רק במקרים בודדים. לא חשוב עד כמה היה עסוק או רחוק, אפשר היה לסמוך שהוא יגיע. עם כל הצניעות , איני יכולה שלא להזכיר את העובדה שהבנים לבית סגל שושנה ואברהם מקריית חיים, ידועים בהיותם , בלשון המעטה חכמים מעל הממוצע, ( הרבה אי קיו) והעיקר מתרכז בבית המשפחה שבביתה אנו יושבים היום.

עובדה זו מסבכת את החיים במערכות שנועדו לאוכלוסיות רגילות כמונו וצריכות לעשות מאמץ חריג על מנת להתאים, למשל, בבית הספר לילדים שכבר מזמן יודעים יותר ממוריהם, או שמסוגלים לחשוב לבדם ולחלוק על פירושים הניתנים לעובדות במקצועות שונים. על הבעיות האלה הייתי מדברת עם ציגה ואני זוכרת איך היה מספר לי על הדיונים והויכוחים עם בתי הספר בנושא שיעורי התנ"ך שאראל מסרב להיכנס אליהם או העובדה שארז לא מתנהג למופת בשיעורים. הכול סופר על ידו בהומור ובהתייחסות כל כך מאמינה בילדיו, עד שהיינו מתפקעים מצחוק ותמיד הייתה לי ההרגשה שכמוני, דב יודע בביטחון שאין מה לדאוג ושהוא יכול לסמוך על ילדיו ב-100 אחוזים שתמיד יהיו הראשונים בכל נושא בו יעסקו.

כל מי שמכיר משפחה זו יודע עד כמה צדק.

אני מאמינה שחלק מדב קיים בכל אחד משלושת ילדיו ותכונותיו, חכמתו וצל דמותו נשארים פה לתמיד, בכם אראל, מור וארז.
 

האתר עוצב על-ידי בני משפחתו של דב סגל. נשמח לקבל תגובות ותוספות, סיפורים ותמונות, מכל אוהביו מכריו ומוקיריו. ניתן לשלוח בדואל ל: aba @ tora.us.fm, או להוסיף ישירות לאתר בקישור הזה.

This site was designed by Dov Segal's family. We will gladly accept comments and additions, stories and pictures, from all his friends. Material can be sent by email to: aba @ tora.us.fm, or added directly in this page.