שיחות בספר יחזקאל

יהודה איזנברג


פרק מ: תבנית בית המקדש


בפרק מ מתחיל הנביא יחזקאל לתאר את בית המקדש השלישי. שלושה פרקים מוקדשים לתיאור בית המקדש, ובפרק מג מתואר המזבח, ועבודת הכוהנים.


פרשות אלה שבספר יחזקאל קשות ומעורפלות. במיוחד קשה הוא תאור בית המקדש, הכולל מילים, מונחים ומושגים שאין אנו יודעים את פשרם.

בית המקדש השני נבנה אחרי נבואת יחזקאל, ולכאורה צריך היה הבית השני להבנות על פי תבנית הבית בספר יחזקאל. אך לא כך היה הדבר, והרמב"ם, בהלכות בית הבחירה א, ד כתב, כי "בנין שבנה שלמה מפורש במלכים, וכן בניין העתיד להבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבנין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

גם הפרשנים, כמו בוני בית המקדש השני, לא הצליחו להסביר את האמור בספר יחזקאל. רש"י חוזר ואומר במהלך פירושו שאינו מבין את הכתוב, ואינו יכול להסביר את המתואר. וכמוהו רבי יוסף קרא, המסיים את פירושו בתחילת פרק מ, ומניח את המשך הפרקים ללא פירוש.

ואף אנו, נעסוק בשיחה זו בעניינים העקרוניים של עבודת הקודש בבית המקדש, ולא ננסה לפרש את שאינו מובן ואינו מתפרש.

המייחד את עבודת המקדש, אומר רבי יהודה הלווי בספר הכוזרי, הוא העובדה כי
"בעבודת האלוה אין מקום לא להשערה, ולא להיקש שכלי, ולא לשיקול דעת. כי אילו היה הדבר כך, היה מה שהגיעו אליו הפילוסופים בחכמתם ושכלם - כפלים כמה שהגיעו אליו בני ישראל." (א, צט).
רבי יהודה הלוי מעמיד שתי מערכות זו מול זו: את המערכת הלוגית, זו שהפילוסופים אמונים עליה, ואת המערכת הנבואית, הנמסרת ישירות מפי האלוקים, ובה אין מקום לעיון השכלי.

מה משמעות הכלים המיוחדים של בית המקדש? עונה על כך רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי:
"תכונת המשכן כולה, הוראתה למשה בהר סיני: המשכן והאוהל, ובו השולחן והמנורה, והארון, והחצר מסביב, והעמודים והמסכים, וכל מלאכות המשכן - כל אלה הראו לו רוחנית, והוא עשאם בגשמיות כי שהתוו לפניו. ובדומה לזה הבית הגדול אשר בנה שלמה, הראתה צורתו לדוד רוחנית. וכן הבית הקדוש האחרון, אשר יעד לנו האלוה, הראו צורתו ותכונתו לנביא יחזקאל. כי בעבודת האלוה אין מקום לא להשערה, ולא להיקש שכלי, ולא לשיקול דעת."
הבניין נמסר לבוניו "כמו שהוא" - ללא יכולת לשנות, לתקן או להוסיף. איך אפשר לשנות תכנית שאין מבינים את סודותיה? ובכל זאת פירושים שונים ניסו לפרש את המשמעות של עבודת הקודש, ושל כלי הקודש. נבחר אחד מהם, הוא פירושו של רבי שמשון רפאל הירש, בספרו אגרות צפון.

ההנחה הבסיסית של הרב הירש היא, כי עבודת הקורבנות ועבודת המקדש הן פעולות זרות, ועל כן הן חייבות להיות סמל. והוא מפרש את מבנה הבית בדרך סמלית. וזה פירושו:

המקדש הוא משכן התורה, והוא מרכז עם ישראל, ומקדש חייו. הארון מסמל את התורה משמים, שהרי בו הלוחות. כדי לקיים את התורה יש צורך בגוף וברוח - ושני אלה מסומלים בשלחן ובמנורה. השולחן - עליו לחם הפנים, מציין את הגוף והמנורה, בה האור, מסמלת את הרוח. האדם חייב לעזוב את התשוקה ואת רדיפת ההנאות, וזאת מסמלת הקרבת החלב - שהוא חלקי השומן בגוף הבהמה. עלינו להקדיש את חיינו, רוחנו, וכל אישיותנו לעבודת הבורא, ואלה מסומלים בזריקת הדם, הקטרת הקטורת והקרבת קרבן העולה על המזבח.

מטרת חיי האדם היא לקדש את חייו על פי התורה, ולהגיע לטוהרת החיים, אם עזב את התורה. שני אלה מסומלים בקורבנות העולה, האשם והחטאת. הם מסמלים את המסירות המלאה, ואת החזרה אל הקדושה.

הבאנו כאן פרוש אחד המתרגם לדרך סימבולית את המעשה הדתי. הצורך בפירוש כזה ברור: בית המקדש הוא מקום הרוח, ושם נעשים מעשים הקשורים בבשר ובדם, בבניה מדוקדקת ובשרפת חלקי הקורבן. כיצד קשורים השנים? ועל כך בא הפירוש הסימבולי: כל פעולה מסמלת משהו רוחני. המשכן מסמל את הקשר שיוצר האדם עם עבודת האלוקים, והקורבנות - את מסירות נפשו.