מיקום המאמר: 1. משפט עברי > מאמרים בתחום המשפט העברי - מאמרים לפי א"ב מחברים <-- ביצוע ע"י ענת 13.09.04 --> ראיות נסיבתיות ודרכי הוכחה במשפט העברי / צבן, זילברטל, דרורי
ראיות נסיבתיות
ודרכי הוכחה במשפט העברי

צבן, זילברטל, דרורי

בית המשפט המחוזי בירושלים

09/02/2003          פח 005069/02



תוכן המאמר:
השופט י. צבן
השופט מ. דרורי
השופט צ. זילברטל
התוצאה

תקציר: דרכי הוכחה ועדויות. פסק הדין כולל סיכום עקרונות המשפט העברי בנושאים אלה. נושא המשפט העברי מתחיל בעמ' 131.

מילות מפתח: ראיות נסיבתיות; הוכחת אשמה מעבר לספק סביר; עדויות והוכחות במשפט הפלילי - העברי.
בעניין: מדינת ישראל  
  ע"י ב"כ עו"ד ירון מינטקביץ' המאשימה
 
נ ג ד
 
  יצחק (בן עמרם) קריספין  
  ע"י ב"כ עו"ד יעקב קמר הנאשם


הכרעת דין

השופט י. צבן
1. העבירה המיוחסת לנאשם הינה נסיון רצח, על-פי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, בסמוך לחודש יוני 2002, אירעה קטטה בין הנאשם ואחרים ובין דוד חזן ובנו, בשל חשדו של דוד חזן (להלן: חזן) כי הנאשם ואחרים גנבו סחורה מקיוסק שבבעלותו. בשל הסכסוך, קשר הנאשם עם אדם אחר לרצוח את חזן, ובתאריך 10.6.02 בשעה 00:45 הגיעו הנאשם והאחר ובידם סכינים לבית בו גר חזן, ברח' שמואל הנביא 6א בירושלים. הנאשם כיבה האור בחדר המדרגות, על מנת להקשות על הראיה, וכאשר הגיע חזן לחדר המדרגות, דקרו אותו הנאשם והאחר שש דקירות, בכוונה לגרום למותו. חזן נפגע קשה, נזקק לניתוח חירום ואושפז למשך שבועיים.

בתשובתו, כפר הנאשם באשמה וטען כי לא היה במקום ולא דקר, לא היה מעורב בקטטה עם חזן, אין לו קשר לחנותו ואינו מכיר את חזן או את בנו.

2. בתום פרשת התביעה טען הסניגור כי אין להשיב לאשמה. הטענה נדחתה מטעמים המפורטים בהכרעת דין זו. באותה החלטה הבאנו ציטוט מפסק דין של בית המשפט העליון על כמות הראיות הנדרשת לשם הוכחה לכאורה. אין לראות באותה החלטה הבעת דעה ערכית או קביעה מחייבת, שכן הבאנו את ההלכה בלוא להתייחס למצב הראיות.

3. אין מחלוקת על העובדות הבאות:

לדוד חזן יש קיוסק ברח' שמואל הנביא, פינת רח' עץ הדר. בתאריך 10.6.02 בשעה 00:30 סגר חזן את הקיוסק והלך לביתו, הנמצא בבנין דירות ברח' שמואל הנביא 6, ירושלים, מרחק 60-70 מטר מהקיוסק. בהיכנסו למבואת הבנין, התנפלו על חזן שני אנשים ודקרוהו שש דקירות: מימין ומשמאל - שתי דקירות בחזה, שתי דקירות בבטן ושתי דקירות בירך. הדוקרים נמלטו והותירו את חזן מתבוסס בדמו וזועק לעזרה.

העד גרינוולד הגר ממול ראה שני אנשים רצים לכיוון רמות אשכול. העד קרישבסקי הגר בסמוך ראה אדם רץ מכופף וצולע, גבוה ורזה, ועל ראשו כובע גרב. יוכי ירושלמי, הגרה באותו בנין ובאותה כניסה בה גר חזן, הגיעה ראשונה לחזן ושמעה מפיו ששניים דקרוהו. העדים הללו לא יכלו למסור פרטי זיהוי נוספים.

במבואה ובחדר המדרגות יש תאורה הנדלקת בלחיצת כפתור. הנורה קבועה בקיר המבואה, בגובה של 240 ס"מ לערך. העד משה ירושלמי, הגר באותה כניסה, הפנה תשומת לב השוטרים בשעה 01:00 לערך כי הנורה במבואה אינה דולקת וכי מספר ימים קודם לכן הוא עצמו החליפה בנורה חדשה, וכאשר חזר בעצמו לביתו ביום האירוע, בשעה 22:00, הנורה כן פעלה (ראה ת/2 וכן עמ' 18 לפרו'). אשתו, יוכי ירושלמי שבה לביתה בשעה 00:00 לערך ולא שמה לב לתאורה.

לאור דבריו של משה ירושלמי, השוטר מרדכי שמשון, שגובהו 174 ס"מ, נטל רצועת ניילון, נעמד על קצות אצבעותיו, סובב הנורה והיא נדלקה. לפיכך שלח את הנורה לבדיקת מז"פ, שם נמצאו על הנורה טביעות אצבעות של הנאשם (עמ' 21 לפרו').

בעת הביקור במקום הגיע הנאשם לנורה בהרמת יד ובעמידה על קצות האצבעות והראה שהוא יכול לסובבה (עמ' 89).

חזן לא מסר פרטים מזהים על דוקריו, משום שלא יכל לזהותם ומשום שלא רצה. חזן אף לא ביקש להתלונן במשטרה. לבית המשפט הגיע אחרי שהוצא נגדו צו הבאה וסמוך לאחר תחילת עדותו הוכרז עד עוין.

4. אין לפנינו ראיה ברורה על קטטה או על סכסוך בין דוד חזן או בנו עם הנאשם. אין לפנינו ראיה כי הנאשם וחזן מכירים או הכירו זה את זה. בחודש אוגוסט 2002, אחרי הדקירה, היתה פריצה לקיוסק של חזן (עמ' 65), לפיכך אין בסיס ראייתי כי לאחר גניבה מהקיוסק של חזן, פרץ סכסוך בינו ובין הנאשם. בתאריך 9.9.02 שלחה המשטרה שוטר סמוי לקיוסק של חזן על מנת לנסות ולדובבו. השוטר הציג עצמו כחברו של הנאשם, הנמצא במעצר ומכונה "קיקי". מתמליל הקלטת השיחה בין השוטר ובין חזן עולה כי חזן אינו מכיר את הנאשם, וחזן מתייחס בעקיפין ובמעורפל לריב בין בנו לבין אחי אשתו של אדם בשם אריש (ת/8). אחות של הנאשם היא אשתו של אדם בשם אריש.

5. המשטרה עשתה מאמצים דלים יחסית לאיתור הנאשם: פעמיים חיפשוהו במקום בו אינו גר. לאחר מכן הוא הוכרז עבריין נמלט, עד שנעצר בתאריך 4.9.02 בביקורת אקראית בכביש מס' 1 בירושלים, כשהוא בתוך רכב נוסע (עמ' 28 לפרו'). בהודעה שמסר באותו יום (ת/4) אמר הנאשם כי אינו מסוכסך עם איש, אינו מכיר את דוד חזן, עד לפני כ-4 שנים התגורר בשכונת שמואל הנביא ואחיו ואחותו מתגוררים בשכונה. הנאשם אמר שלא ביצע עבודות חשמל כלשהן בבנין ברח' שמואל הנביא 6 ואינו יודע כלל היכן הבנין. בסוף הודעתו נשאל וענה ספציפית:
"שאלה: מה יש לך לומר על כך שבתאריך 10.6.02 בחצות נדקר דוד חזן בכניסה לבית שלו ברח' שמואל הנביא 6 כניסה א' באמצעות מכשיר חד ובזירה נתגלו טביעות אצבע שלך על מנורת הכניסה לבנין בלובי של הבנין?
תשובה: כלום. אין לי מה להגיד.
שאלה: אני שואל אותך בפעם השניה האם אתה או אחר שהיית איתו דקרתם את דוד חזן?
תשובה: לא היה דבר כזה" (ת/4, שורות 60-66).
6. בתאריך 9.9.02 הובא הנאשם להארכת מעצר בבית משפט השלום, ושם פגש את עו"ד אמיר דהאן, שייצגו מטעם הסניגוריה הצבורית. עו"ד דהאן הסביר לנאשם כי "מוטל עליו להסביר לביהמ"ש מה הסיבה להמצאות ט.א. על גבי נורה ברח' שמואל הנביא 6, ביום 6.6.02" [צ"ל 10.6.02] וכי זה הזמן להעלות ההסבר. הנאשם אמר לעו"ד דהאן כי יש לו הסבר טוב, אך הוא חושש לגלותו, שמא הדבר יסבכו, ובדעתו לחשוף את ההסבר מאוחר יותר ורק אם לא תהיה לו ברירה (נ/4, נ/5). סמוך לאחר ישיבת בית המשפט השלום הנ"ל, ביום 9.9.02, נשאל הנאשם ע"י חוקר משטרה אם מבוקשו למסור הודעה נוספת או לומר משהו חדש, והנאשם השיב בשלילה (נ/3 וכן עמ' 22 לפרו'). למחרת 10.9.02 שוחח הנאשם בבית המעצר עם עו"ד גדי טל ואמר לעו"ד טל כי אכן נגע באותה נורה, כאשר, לדבריו, זמן מסוים קודם למעצרו נהג על אופנוע גנוב, הבחין במשטרה ונכנס לתוך כניסה של בנין, שם סובב הנורה כדי למנוע גילויו ע"י המשטרה. הנאשם הסביר כי לא מסר זאת למשטרה מחשש להפללה (ראה מכתבו של עו"ד טל, נ/7).

בתאריך 12.9.02 התקיים דיון בבקשה להארכת מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. בתום הטיעון של סניגורו, עו"ד קמר, מסר לו הנאשם את הגירסה הנ"ל ועו"ד קמר אמר אותה בביהמ"ש (ראה פרוטוקול בב"ש 1776/02, נ/6). בו ביום, 12.9.02, מסר הנאשם הודעה במשטרה (ת/5), ובה סיפר את גירסתו:
"הסיבה להמצאות טביעות אצבע שלי בבנין בשמואל הנביא לא יודע איזה מספר או איזה כניסה אני יכול להצביע על הבניין אבל הכתובת אני לא יודע, אני לפני שלושה או ארבעה חודשים להערכתי, לא יכול להגיד בדיוק עברתי באזור עם אופנוע שלא היה שלי ראיתי אותו עזוב באזור מפעלים בהר חוצבים והסויץ שלו היה שבור ואז לקחתי אותו ללא רשות של אף אחד ונהגתי בו לכיוון שמואל הנביא וזה היה בחושך לא זוכר בדיוק את השעה, הגעתי לצומת בר אילן ראיתי ניידת מרחוק ושמעתי את האזעקה שלה. פחדתי וחשבתי שבאים עלי לא רציתי להסתבך ועזבתי את האופנוע במקום כמו חנייה באזור שמואל הנביא נכנסתי לבניין בשמואל הנביא וסובבתי את המנורה שלא ידליקו השוטרים את האור והתחבאתי בבניין בכניסה לבניין והייתי שם בערך עשר דקות ואם אני לא טועה אני זוכר שסובבתי את המנורה בחזרה על מנת שתידלק. אחרי שראיתי שאין משטרה הלכתי ולא ידעתי אם בכלל רדפו אחרי" (ת/5, עמ' 1 ש' 10-22).
עוד הוסיף כי מדובר בקטנוע קטן, כהה, הצליח להתניעו בעזרת חתיכת קרש שהכניס לסוויץ' השבור, ובמנוסתו זנח הקטנוע בין שתי מכוניות ורץ להסתתר בחדר המדרגות, שם הבחין בנורה למרות החושך, וסובבה בלוא שבדק לפני או אחרי אם לחיצת הכפתור מדליקה את הנורה.

7. אני דוחה את גירסתו של הנאשם כבלתי סבירה ובלתי אמינה. ואלו טעמיי:

א. ביום מעצרו מסר הנאשם הודעה, ובה שלל כל קשר בינו ובין בנין מס' 6 בשמואל הנביא, קשר לעבודות חשמל שם, או קשר כלשהו עם חזן. בכך הרחיק עצמו הנאשם לחלוטין מזירת העבירה. כאשר נשאל ספציפית על טביעת אצבע על המנורה, השיב גם כן בשלילה גמורה.

ב. הנאשם אמר לראשונה שיש לו הסבר רק חמישה ימים אחרי מעצרו וחשף אותו ביום השישי. הדבר נעשה לאחר שהיה בבית משפט בדיונים בענין הארכת מעצר, הובהר לו כי בידי המשטרה ראיה כי נמצאה טביעת אצבע שלו על הנורה, ולאחר שעורך דין אמר לו במפורש כי מוטל עליו ליתן הסבר סביר להימצאות טביעת אצבעו על הנורה. בנתונים אלה, הגירסה שמסר הינה גירסה כבושה. כידוע, גירסה כבושה משקלה מועט (ראה קדמי על הראיות, 1999, עמ' 263-265).

אף אם תאמר כי הנאשם כבש גירסתו מחשש להפללה עצמית בשל גניבת קטנוע, אין בכך די, שכן הוא ידע כי החשד נגדו הינו בגין עבירה חמורה בהרבה וכי יש נגדו ראיה משמעותית - טביעת אצבע. אילו טרם ידע בעת מסירת הודעתו הראשונה (ת/4) כי נמצאה טביעת אצבע מחשידה שלו על המנורה, ניתן היה להבין את היסוסו למסור פרטי גירסתו. אולם, הוא ידע מיד על טביעת האצבע ובכל אופן העדיף לשתוק לפחות חמישה ימים (ראה לשם השוואה ע"פ 660/86, 691 דהאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"א(1) 785, 790 מול א').

ג. הגירסה ככזו אף אינה עומדת במבחן הסבירות וההגיון, לא מתוכה ולא מברה. הנאשם נתקל במקרה בשעת לילה בקטנוע עם מתנע שבור ומתניע עם "חתיכת קרש". לאחר נסיעה של מספר דקות, הוא שומע מרחוק סירנה של משטרה ורוצה להימלט. הוא חוצה הרמזור ברח' שמואל הנביא פינת בר אילן ומיד פונה שמאלה. בעדותו בבית המשפט אמר שהפניה שמאלה לתוך החניה שם השאיר הקטנוע היתה "בלי בעיות" (עמ' 85). אולם, יש במקום אי תנועה המפריד לגמרי בין המסלולים. כאשר הדבר הסתבר לנאשם הוא אומר כי אי התנועה הינו כמו "מדרכה כזאת" (עמ' 86). בביקור שערכנו במקום הסתבר כי יש הפרשי גובה של כ-50-60 ס"מ בין שני מסלולי הנסיעה, ועל מנת לחצות שמאלה, על הנאשם היה לרדת בשיפוע מסוכן, אותו לא הזכיר כלל. לנאשם לא היה הסבר סביר מדוע לא המשיך להימלט על הקטנוע הקל והנייד בין בנייני שמואל הנביא, מקום אליו תתקשה להגיע ניידת משטרה, הצריכה לעשות סיבוב גדול בהמשך הרחוב. בביקור במקום נוכחנו כי באזור יש כניסות נוספות, חצרות ופינות מסתור, בכיווני נסיעה או הליכה אחרים. אין לנאשם הסבר כיצד זה הבחין בחושך דווקא בנורה הכבויה באותה מבואה, מדוע לא הסתתר במקום אחר ממנו ניתן להימלט, ומדוע טרח, לדבריו, להבריג הנורה בחזרה למקומה בטרם עזב את המקום.

בגרסת הנאשם סתירה ברורה בדרך שנסע, חצה את אי התנועה ונכנס לתוך השכונה, וכן שילוב של מקריות וחוסר הגיון: באופן מקרי לחלוטין, בדרכו למשחק סנוקר לילי, מוצא הנאשם קטנוע זרוק ומצליח להפעילו בקלות; באופן מקרי המקום אינו רחוק מרח' שמואל הנביא ובאופן מקרי הוא צריך לפתע להימלט עקב סירנה רחוקה; באופן מקרי הנאשם בוחר דווקא את בנין 6א להסתתר בו ובאופן "לא מקרי" הנאשם דווקא נוגע בנורה במבואה; באופן חסר הגיון הוא נוטש את הקטנוע הקל והמהיר, משאירו בסמוך למחבוא כשמנועו פועל (עמ' 85), במצב המהווה מעין "לפיד" המזמין את המשטרה הרודפת לחפש בסביבה, אך במקום המסתור הסמוך דואג לכבות הנורה, אף שבפחות זמן ובקלות יכל לעלות למעלה או להסתתר במקום חשוך יותר.

הגירסה הכבושה שנתן נועדה לשתי מטרות: האחת, ליתן הסבר לעצם הנסיון לכבישת עדותו; השניה, ליתן הסבר להימצאות טביעת אצבעותיו על הנורה.

גירסת הנאשם אינה אמינה, תפורה וחסרת הגיון.

ההסבר של הנאשם להימצאות טביעת אצבעותיו בזירת העבירה צריך להיות סביר. קיימת מחלוקת בפסיקה האם ההסבר צריך להיות גם סביר וגם אמין (ראה ע"פ 660/86, 691 דהאן הנ"ל - מחלוקת בין כבוד השופט בך וכבוד השופט בייסקי). ודאי הוא שההסבר של הנאשם צריך להיות סביר, ולא בגדר אפשרות דמיונית תאורטית או רחוקה. הסבירות תיקבע על פי נסיבות המקרה, הראיות, ההגיון ונסיון החיים. הסבר כושל ומפוקפק לא יתקבל בדרך כלל כהסבר סביר. במקרה בו התגלתה טביעת אצבע על חלון שמשה חיצונית של מקום שנפרץ, והסתבר כי הנאשם נוהג לטייל בסביבה עם ילדיו, התקבל ההסבר של הנאשם כהסבר סביר (מקרה דהאן הנ"ל), וכאשר נמצאה טביעת אצבע על מגירה בתוך בית שנפרץ, וההסבר היה כי המערער נהג להביא מדי פעם סחורות לאותה דירה, התקבל ההסבר כסביר לנוכחותו במקום (ע"פ 461/76 למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א((1) 727).

8. טביעת אצבע הינה ראיה נסיבתית, היכולה להוות הן ראיה עיקרית והן מחזקת, ואם ניתן לה מלוא המשקל הראייתי המתחייב מטיבה, יהיה כוחה זהה לכוח ראייתי של ראיה ישירה (קדמי על הראיות, 1999, עמ' 581-582). על פי הפסיקה, לראיה הנסיבתית יהיה משקל ממשי אם תוביל למסקנה הגיונית יחידה ואם אין לנאשם הסבר סביר שישמיט הבסיס מהמסקנה המפלילה. בהיעדר הסבר, הראיה הנסיבתית תהפוך למכרעת. ונדגיש, כי לראיה נסיבתית אובייקטיבית יש משקל ראייתי מוגבר בשל אמינותה (קדמי, שם, עמ' 589).

טביעת אצבע הינה ראיה נסיבתית אובייקטיבית ואמינה, ולפיכך נקבע בשורה של פסקי דין כי ניתן להרשיע נאשם על פי טביעת אצבעו כראיה יחידה:
"הלכה פסוקה היא כי ניתן להרשיע נאשם בדין גם כאשר הראיה המפלילה היחידה נגדו הינה הימצאות טביעה אחת או יותר מאצבעותיו או טביעת כף ידו במקום ביצוע העבירה.

אך במה דברים אמורים: כאשר אין לנאשם הסבר סביר לעובדה זו" (ראה פס"ד דהאן הנ"ל, עמ' 788 מול א', וכן ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(1) 326; ע"פ 523/60 פיצל מנצור נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט"ז(1) 645).
עם זאת, כיון שמדובר בראיה יחידה, על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה. אוסיף עוד כי משקלה של טביעת אצבע על חפץ נייד, יומיומי, העובר מיד ליד וממקום למקום, פוחת ואילו משקלה של טביעת אצבע על חפץ או מקום נייח הינו ממשי ומשמעותי (ראה ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(5) 460, 474), וכן ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נ"ו(5) 221, שם נאמר בסעיף 14 לפסק הדין: "במקרה של חפץ נייח, ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר, כי הטביעה שהתגלתה מלמדת על המצאות הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא בארוע הפלילי".

9. במקרה שלפנינו דלקה הנורה בחדר המדרגות סמוך לשעת שובו של ירושלמי לביתו, בשעה 22:00 לערך, ומאן דהוא סובבה ממקומה על מנת שלא תוכל להאיר. הנורה נמצאת בזירת העבירה שהינה מבואה של חדר מדרגות בשטח של 3 X 5 מ' לערך. השעה שעת לילה והחושך חיוני לתוקפים על מנת לארוב לקורבן ועל מנת למנוע זיהוי. לפיכך, הנורה עצמה וכיבוי הנורה מהווים חלק אינטגרלי מההכנות לביצוע העבירה ובהיות הנורה בזירה ממש, היא מהווה חלק אינטגרלי מביצוע העבירה עצמה.

טביעת אצבעו של הנאשם נמצאה על הנורה והסברו של הנאשם נמצא בלתי סביר ומופרך. משכך, טביעת האצבע קושרת הנאשם באופן ברור, הן לזירת העבירה והן לביצועה. טביעת האצבע נמצאה על חפץ נייח, שטופל במתכוון על מנת לא להאיר. אמנם, טביעת האצבע לא נמצאה על גוף הקורבן או על כלי ששימש ישירות לביצוע הדקירות (כלי כזה לא נמצא כלל), אולם טביעת האצבע לא היתה על קיר או דלת או מקום מקרי בזירה, אלא באביזר נייח, בזירה, שזכה לטיפול ספציפי, נקודתי וישיר, על מנת להקל או לאפשר ביצוע העבירה.

ארבעה טעמים מצטרפים וקושרים הנאשם לביצוע העבירה:
האחד, טביעת אצבע בזירה על נורה המהווה חפץ נייח, ולפיכך משקלה גבוה;
השני, מיקומה של טביעת האצבע בנורה שכובתה במיוחד כדי להקל על ביצוע העבירה.
השלישי, הסברו של הנאשם היה בלתי סביר, לא אמין וכבוש.
הרביעי, הנורה דלקה שעתיים קודם לכן. עובדה זו מלמדת כי ניתוקה נעשה סמוך לביצוע העבירה, ויש בכך לקשור הנאשם גם למועד ביצוע העבירה.

המסקנות העולות מהאמור לעיל הן כי טביעת אצבעו של הנאשם נמצאה על הנורה במבואה בה נדקר חזן, ההסבר שמסר הנאשם נדחה מכל וכל, ולפיכך יש לקבוע כי הנאשם הוא זה שסובב הנורה, שהיתה במקומה והאירה בלחיצת כפתור אך שעה קלה טרם הדקירה.

השאלה הינה האם די בכך כדי להרשיע את הנאשם בדקירת דוד חזן.

10. ההלכה הינה כי בהתקיים עובדות כאלה ניתן להרשיע את הנאשם, אך ההלכה הוסיפה כי מחמת זהירות יתרה, וגם כאשר הנאשם אינו מציע הסבר אפשרי לחפותו, עדיין על בית המשפט לשאול עצמו האם בנסיבות שהוכחו יש פתח למסקנה שאינה מפלילה, ולשם כך על בית המשפט לבחון מיוזמתו שלו תרחישים אפשריים כאלה (ראה בענין זה סעיפים 10 ו-15 לפס"ד מקדאד הנ"ל והפסיקה המאוזכרת שם). עם זאת, תרחישים אלה ייבחנו על פי שיקולי הגיון ונסיון החיים.

תרחיש אפשרי אחד הינו כי הנאשם התבקש ע"י אחרים לנתק הנורה, נכח במקום אך לא נטל חלק בדקירות. תרחיש אפשרי שני הינו כי הנאשם התבקש ע"י אחרים לנתק הנורה ולעזוב המקום, בלא לדעת מהי העבירה המתוכננת.

התרחיש הראשון מוביל אף הוא להרשעת הנאשם, שכן גם אם הנאשם ניתק הנורה ונכח במקום בעת ביצוע הדקירות אולם לא נטל בהן חלק, הוא מהווה חלק מהמבצעים, בבחינת מבצע בצוותא.

התרחיש השני אינו מתיישב עם ההגיון, ולו ההגיון העברייני. מתכנני דקירה לא ישלחו אדם מיוחד באמצע הלילה לסובב מנורה, בלוא שיידע ובלא להבין מה מטרת המעשה. מכל מקום, לא מדובר בתרחיש שבית המשפט נדרש ויכול להעמיד את התשתית העובדתית שלו, שאינה מצויה כלל בחומר הראיות.

11. הנאשם נקשר למקום העבירה, לניתוק המנורה שהקלה על ביצוע העבירה, הסברו להימצאות טביעות האצבע על הנורה אינו סביר, התרחישים האחרים אינם מתיישבים עם מהלך תמים של הנאשם, לפיכך, מסקנתי הינה כי הנאשם נטל חלק בדקירתו של דוד חזן.

12. נסיון רצח או גרימת חבלה בנסיבות מחמירות: דוד חזן נדקר שש דקירות משני צדדיו: בחזה, בבטן ובירכיים. במסמכים הרפואיים (ת/3) אין נתונים על עומק הדקירות בחזה ובירכיים, אך באשר לדקירות בירך צוין כי החתכים הינם שטחיים. לעומת זאת, הפגיעות בבטן הצריכו ניתוח חלל הבטן, נמצא קרע בכבד ועקב הדימום הרב נזקק חזן לשלוש מנות דם.

העבירה המיוחסת לנאשם הינה נסיון לרצח, ולפיכך על התביעה להראות כי הנאשם רצה במותו של חזן. קרי, היתה לו כוונת קטילה. קיימת חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ולבדיקת הכוונה יש מספר מבחני עזר: א) הכלי ששימוש לביצוע המעשה; ב)צורת הביצוע וטיב הפגיעה; ג) ריבוי הפגיעות; ד) מקום הפגיעה בגוף (ראה ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב(3) 358, 365).

במקרה שלפנינו לא נמצאו הכלים ששימשו לדקירות, אך מאופי הדקירות והחתכים (ת/3) ברור כי מדובר בכלים חדים, המעידים על כוונה רצינית לגרום לתוצאה חמורה. חזן נדקר ע"י שני אנשים, שארבו לו וציפו לבואו ודקרו אותו משני הצדדים. הפגיעות בירכיים היו שטחיות. מהמסמכים הרפואיים עולה כי הדקירות בחזה לא פגעו בריאות או בלב. הפגיעות בבטן היו קשות וחודרניות, גרמו לפגיעה בכבד ואיבוד דם רב והצריכו ניתוח חירום. פגיעות עמוקות מלמדות על עוצמת המכה ועל כוונה להביא לתוצאה קשה. חזן נדקר שש דקירות. ריבוי זה מעיד על כוונת קטילה, שכן בריבוי כזה יש לנפגע מספר מוקדי חבלה, איבוד הדם כפול ומכופל והיכולת לטפל מהר והיטב יורדת. הפגיעה היתה באזורים רגישים. פגיעה בחזה מלמדת בדרך כלל על כוונת קטילה (ע"פ 889/78, 68/78 מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג(1) 576). במקרה זה הפגיעות בחזה לא היו עמוקות וקטלניות, אך הפגיעות בבטן היו קשות והצביעו על נחישות הדוקרים.

שילוב המבחנים והצטברותם על רקע נסיבות הענין מצביעים על כוונת קטילה מצד הנאשם: שני אנשים אורבים לחזן, עושים שימוש בסכינים, דוקרים משני צדי הגוף שלו, שש דקירות, באזורי גוף שונים, חלקם רגישים מאוד.

לפיכך, מסקנתי הינה כי הוכח יסוד ההחלטה להמית ולפיכך הוכחה העבירה של נסיון רצח.

13. הסניגור הקדיש חלק מסיכומיו לטענות על מחדלי חקירה של המשטרה. לדבריו, המשטרה נטפלה לטביעת האצבע של הנאשם כמוצאת שלל רב, ואף לא שקלה כיווני חקירה אחרים, כגון שוד, פיגוע חבלני, חיסול חשבונות בין עבריינים, וזאת בהתחשב בעובדה כי לחזן עבר פלילי רציני (נ/2). לטענת הסניגור, הוכח כי לחזן היה סכסוך עם אדם בשם ביאזי, וזה לא נחקר כלל. לעומת זאת, בידי המשטרה לא היה חומר מודיעיני או ראיה כלשהי על סכסוך בין הנאשם לחזן, אך חזן כן היה מעורב בסכסוכים עברייניים על שטחי סחר בסמים. עוד הוסיף וטען כי לא נעשה חיפוש בבית הנאשם, הנאשם נעצר רק אחרי שלושה חודשים, ובכך נשללה ממנו האפשרות הממשית להוכיח אליבי, גיל טביעות האצבע לא נבדק ולא הוכח, ואילו ההסבר של הנאשם להימצאות טביעות האצבע על הנורה זכה ללגלוג במשטרה במקום לבדיקה רצינית.

חלק מטענות הסניגור הן טענות ראויות, אך אין בהן כדי לשנות את מסקנתי. חזן לא שיתף פעולה עם המשטרה והדבר היקשה לבדוק אפשרויות נוספות. הידיעות המודיעיניות שהיו בידי המשטרה היו כלליות, לא ממוקדות, וספק רב אם הצדיקו חקירות של אנשים נוספים, אשר פרט למידע קלוש לא נקשרו כלל למקרה.

חזן עצמו שלל סכסוך ממשי עם שכנו ביאזי, ולדבריו מדובר בויכוח פעוט עם שכן שיכור. המשטרה אכן לא השקיעה מאמץ ראוי לעצור את הנאשם סמוך לביצוע העבירה ואף לא בדקה גיל טביעת האצבע, דבר שהיה ראוי לעשותו. עם זאת, הדבר לא פגם פגיעה ממשית ביכולת הנאשם להגן על עצמו, שכן, גם בעת מעצרו המאוחר, יכול היה ליתן הסבר לטביעת האצבע המפלילה, וההסבר שנתן ימים מספר לאחר המעצר הינו חסר שחר. כיוון כך, וכיוון שהנאשם הרחיק עצמו מזירת העבירה בכל מועד אחר, אין השלכה לסוגיית ה"גיל" של טביעת האצבע שנמצאה על הנורה. כמו כן, מוטב היה כי המשטרה תבדוק טוב יותר את הסברו של הנאשם ואף תנסה לשחזר את גירסתו על מציאת הקטנוע וסיפור הגעתו למבואה בכניסת מגוריו של חזן, אולם מקום שהגירסה נשמעת מראש כה מקרית וסתמית, אין בהימנעות זו כדי לשנות את המסקנה המרשיעה.

14. התוצאה הינה שיש להרשיע את הנאשם בנסיון לרצח, עבירה על סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

י. צבן, שופט

המשך המאמר - השופט מ. דרורי