1 ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני יהוה ויתנם יהוה ביד-פלשתים ארבעים שנה.
2 ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה. 3 וירא מלאך-יהוה אל-האשה ויאמר אליה הנה-נא את-עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן. 4 ועתה השמרי נא ואל-תשתי יין ושכר ואל-תאכלי כל-טמא. 5 כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא-יעלה על-ראשו כי-נזיר אלהים יהיה הנער מן-הבטן והוא יחל להושיע את-ישראל מיד פלשתים. 6 ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד ולא שאלתיהו אי-מזה הוא ואת-שמו לא-הגיד לי. 7 ויאמר לי הנך הרה וילדת בן ועתה אל-תשתי יין ושכר ואל-תאכלי כל-טמאה כי-נזיר אלהים יהיה הנער מן-הבטן עד-יום מותו.
8 ויעתר מנוח אל-יהוה ויאמר בי אדוני איש האלהים אשר שלחת יבוא-נא עוד אלינו ויורנו מה-נעשה לנער היולד. 9 וישמע האלהים בקול מנוח ויבא מלאך האלהים עוד אל-האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה. 10 ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה ותאמר אליו הנה נראה אלי האיש אשר-בא ביום אלי. 11 ויקם וילך מנוח אחרי אשתו ויבא אל-האיש ויאמר לו האתה האיש אשר-דברת אל-האשה ויאמר אני. 12 ויאמר מנוח עתה יבא דבריך מה-יהיה משפט-הנער ומעשהו. 13 ויאמר מלאך יהוה אל-מנוח מכל אשר-אמרתי אל-האשה תשמר. 14 מכל אשר-יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל-תשת וכל-טמאה אל-תאכל כל אשר-צויתיה תשמר.
15 ויאמר מנוח אל-מלאך יהוה נעצרה-נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים. 16 ויאמר מלאך יהוה אל-מנוח אם-תעצרני לא-אכל בלחמך ואם-תעשה עלה ליהוה תעלנה כי לא-ידע מנוח כי-מלאך יהוה הוא. 17 ויאמר מנוח אל-מלאך יהוה מי שמך כי-יבא דבריך וכבדנוך. 18 ויאמר לו מלאך יהוה למה זה תשאל לשמי והוא-פלאי.
19 ויקח מנוח את-גדי העזים ואת-המנחה ויעל על-הצור ליהוה ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים. 20 ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך-יהוה בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על-פניהם ארצה. 21 ולא-יסף עוד מלאך יהוה להראה אל-מנוח ואל-אשתו אז ידע מנוח כי-מלאך יהוה הוא. 22 ויאמר מנוח אל-אשתו מות נמות כי אלהים ראינו. 23 ותאמר לו אשתו לו חפץ יהוה להמיתנו לא-לקח מידנו עלה ומנחה ולא הראנו את-כל-אלה וכעת לא השמיענו כזאת. 24 ותלד האשה בן ותקרא את-שמו שמשון ויגדל הנער ויברכהו יהוה. 25 ותחל רוח יהוה לפעמו במחנה-דן בין צרעה ובין אשתאל.