עיונים בספר עמוס

יהושע רוזנברג

שיחות ששודרו ב"קול ישראל"
במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"



תוכן העניינים:

מבוא לעמוס: מי היה עמוס?
מבוא לעמוס: שנתים לפני הרעש
עמוס א: על שלושה פשעי ... ועל ארבעה לא אשיבנו
עמוס ב: על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו
עמוס ג: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה
עמוס ד: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן"
עמוס ד: "ולא שבתם עדי נאום ה'"
עמוס ה: "דרשו את ה' וחיו"
עמוס ה: "כי הגלגל גלה יגלה..."
עמוס ה: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר..."?
עמוס ו: "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם"
עמוס ז: "כה הראני ה' אלוקים"
עמוס ח: פרק של חזרות והשלמות
עמוס ט: אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב


מבוא לעמוס: מי היה עמוס?


שמם של חמישה עשר נביאים, שאנו מכנים נביאים אחרונים, נקרא על ספרם. מתוכם רק ששה נזכרים במקורות אחרים במקרא. הנביא עמוס נזכר בספרו בלבד. מלבד כותרת הספר: "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל, בימי עוזיה מלך יהודה, ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתים לפני הרעש," אין לנו במקרא ידיעות נוספות על הנביא.

הכתוב אינו מזכיר את שם אביו של עמוס. במדרש ויקרא רבה פרשה ו', ו' מובא:
אמר ר' יוחנן: כל נביא שנתפרש שמו ושם אביו - נביא בן נביא, וכל שנתפרש שמו ולא שם אביו הוא נביא ולא בן נביא. אמר ר' אלעזר משם ר' יוסי בן זימרא כת' 'ואיתנבי חגי נביאה וזכריה בר עידוא נביאיא' (עזרא ה' א) שהיה נביא בן נביא. כתוב אחד אומר ישעיה בן אמוץ הנביא, (מ"ב כ' א) וכתוב אחד אומר ישעיה הנביא בן אמוץ (שם י"ט ב) שהיה נביא בן נביא. ורבנן אמרין בין שנתפרש שמו ובין שלא נתפרש שמו נביא בן נביא, שכן עמוס אומר לאמציה 'לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי' (עמ' ז' יד) מה הוא שהיה נביא אמר איני נביא, אף אביו שהיה נביא אמר אין אבי נביא.
ומדוע טוען עמוס לא נביא אנכי? כוונתו שאינו מאותם הנביאים, מבקשי המתנות, שאליהם מרמז אמציה כהן בית אל באמרו: ואכול שם לחם ושם תנבא (עמוס ז', יב)

בקהלת רבה דרשו:
שלושה נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין, נתלה נבואתן בעצמם, ואלו הם, דברי קהלת, דברי עמוס, דברי ירמיהו.
כאמור בכותרת היה עמוס "בנוקדים מתקוע". בפרק ז' אומר עמוס לאמציה:
"כי בוקר אנכי ובולס שקמים, ויקחני ה' מאחרי הצאן, ויאמר אלי ה' לך הנבא אל עמי ישראל."
בתלמוד הבבלי נדרים ל"ח, א לומדים מפסוקים אלה כי כל הנביאים היו עשירים:

כל הנביאים עשירים היו, עמוס בעל בקר היה ושקמים לו בשפלה.


הם מבארים איפוא בוקר: מגדל בקר, בעל בקר, ולא רועה. במלכים ב' פרק ג' פסוק ד נאמר
על מישע מלך מואב:
"ומישע מלך מואב היה נוקד, והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים, ומאה אלף אילים צמר."
נראה כי נוקד כולל גם מגדל בקר וגם מגדל צאן, שהרי עמוס שהיה בנוקדים היה בוקר אבל בהמשך הוא אומר: "ויקחני ה' מאחרי הצאן." רד"ק מבאר:
ונקרא נוקד לפי שרוב הבהמות יש להם כתמים שחורים או לבנים, מן נקוד וטלוא".
יונתן תרגם:
"דהוה מרי גיתין מתקוע".
כלומר בעל מקנה.

לעומת זאת מבאר המלבי"ם בפירושו לפרק א', ואברבנאל בפירושו לפרק ז' שעמוס רועה בקר היה, ומוסיף אברבנאל:
"ובולס שקמים - לוקט שקמים למאכל בקריו. וזה כולו מליצה, שהיה אדם רש".
לאחר שהוא מביא את דברי חז"ל שעמוס היה עשיר הוא מוסיף:
"ומה שפירשתי אני הוא הנכון על דרך הפשט."
באשר לזיהויה של תקוע, עירו של עמוס, אנו מוצאים שתי שיטות עיקריות. רד"ק ובעל המצודות מזהה אותה עם עיר בנחלת אשר, כנראה מתוך הנחה כי נביא המנבא על ממלכת ישראל, הממלכה הצפונית, יבוא מעיר הנמצאת בתחומי הממלכה. יש המזהים אותה עם תקוע הנזכרת במקרא כעיר בנחלת יהודה. גישה זו מקבלת חיזוק מדבריו של אמציה, כהן בית אל: "חוזה ברח לך אל ארץ יהודה". עמוס מרבה להשתמש בדימויים הקשורים להווי של ספר המדבר והדבר יכול לחזק את הזיהוי הזה. בימינו מזהים את תקוע, מדרום לבית לחם יהודה, המקום מכונה
בפי הערבים: "חירבת תקוע." חלק ממדבר יהודה מכונה 'מדבר תקוע'.

במדרש ויקרא רבה דורש ר' עזריה בשם ר' יהודה בר סימון:
שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסא. [גמגמן ביוונית]. אמרין לא הוה ליה לקב"ה על מן לאשראה שכינתיה אלא על הדין קטיעא לישנא פסילוסא. [אמרו: לא היה לו לקב"ה על מי להשרות שכינתו אלא על קטוע לשון גמגמן זה]. אמ' ר' פינחס למה נקרא שמו עמוס? מפני שהיה עמוס בלשונו. [כלומר: כבד לשון, כאילו טעון משא על לשונו.]
דברי המדרש מדמים את עמוס למשה שהיה כבד פה וכבד לשון. שניהם נלקחו לנבואה מאחרי הצאן.

לסיכום: כל הידוע לנו על עמוס הוא שהיה נוקד, בולס שקמים, שנלקח מאחר הצאן להיות
נביא, ושניבא בבית אל על ישראל. מן המקרא אין אנו יכולים לדלות פרטים נוספים על עמוס
ועל תולדותיו.


מבוא לעמוס: שנתיים לפני הרעש


כנביאים רבים אחרים פותח גם ספר עמוס בכותרת:
"דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל, בימי עוזיה מלך יהודה, ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתים לפני הרעש".
בתלמוד הבבלי מסכת פסחים דף פ"ז ע"א אנו שונים:
בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים.
על פי כותרות הספרים של הנביאים אשר ניבאו באותו פרק, אפשר לקבוע כי בתקופת עוזיה ניבאו הושע, עמוס וישעיה בתקופת יותם: הושע ישעיה ומיכה, הושע מיכה וישעיה ניבאו כולם גם בתקופת המלכים אחז ויחזקיה. לדעתו של בעל סדר עולם רבה סדרם של הנביאים הוא: הושע, עמוס, ישעיה ומיכה.

המעיין במלכים ב' פרק י"ד פסוקים כג-כט, בפסוקים המתארים את ימי ירבעם בן יואש, בשנים: 784-744 לפני הספירה, ימצא שהימים הם ימי שגשוג מדיני: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה". ממלכת ארם נפלה בימיו בידי ממלכת ישראל. "ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל" וגו'. רק בימי דוד ושלמה הייתה לעם ישראל שליטה על אזורים אלה. הששוג המדיני לא היה רק בממלכת ישראל, ממלכת שומרון, אלא גם ביהודה. בדברי הימים ב' פרק כ"ו נאמר:
"הוא בנה את אילות וישיבה ליהודה ... וילחם בפלישתים, ויפרוץ את חומת גת... ויעזרהו האלוקים על פלישתים ועל הערבים היושבים בגור בעל והמעונים. ויתנו העמונים מנחה לעוזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים."
גבול שתי הממלכות יחד הגיע לגבולות הממלכה המאוחדת בימי שלמה. השגשוג בא לאחר תקופות של שפל. כך למשל מסופר במלכים ב' פרק י"ג על תקופה קשה בימי יהואחז, סבו
של ירבעם:
"ויחר אף ה' בישראל, ויתנם ביד חזאל מלך ארם, וביד בן הדד בן חזאל, כל הימים...
כי לא השאיר ליהואחז עם, כי אם חמשים פרשים, ועשרה רכב, ועשרת אלפים רגלי,
כי איבדם מלך ארם, וישימם כעפר לדוש".
למעבר ממצב קשה לשגשוג היו השלכות חברתיות. תחושות של גאווה ושאננות מתפשטות בעם.

בסוף ימיו של ירבעם בן יואש מסתמנת ירידה. זהו הרקע ההסטורי לנבואת עמוס.

לצד הזכרת המלכים שבימיהם ניבא עמוס, מזכיר הכתוב תאריך נוסף: "שנתיים לפני הרעש". השרש רעש במקרא מורה בעיקר על זעזוע, רעד. בפסוק בפרק י"ב ביחזקאל מופיעים בתקבולת השורשים רעש ורגז:
"בן אדם לחמך ברעש תאכל, ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה".
הכינוי רעש הוא בעיקר מה שאנו מכנים היום: רעידת אדמה. העובדה שמונים שנים מן הרעש הזה, שהיה בתקופת עוזיה, מלמדת שהיה בעוצמה גבוהה מאד. הציון שנתים לפני הרעש, יכול אולי לרמוז שעמוס ניבא על הרעש טרם בואו. חיזוק לטענה זו אפשר לקבל מדברי עמוס בפרק ט' פסוק א:
"ראיתי את ה' ניצב על המזבח, ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים..."
הד לרעש הזה נמצא בנבואת יום ה' של זכריה בפרק י"ד פסוק ה:
"ונסתם, כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה."
גם בדברי ישעיה הנביא, בשנת מות המלך עוזיהו, אפשר למצוא הד לרעש הזה:
"וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, והבית ימלא עשן."
רש"י מביא בפירושו לפסוק את המדרש:
מקול הקורא - מקול המלאכים הקוראים, והוא היה יום הרעש שנאמר בו 'ונסתם מפני הרעש בימי עוזיה', בו ביום עמד עוזיה להקטיר בהיכל. רעשו שמים לשורפו, לומר דינו בשריפה כמו שנאמר: 'ותאכל את חמישים ומאתים איש', וזהו שקראם שרפים, שבאו לשרפו. רעשה הארץ לבלעו כסבורה דינו ליבלע כקרח שעירער על הכהונה, יצתה
בת קול ואמרה 'זכרון לבני ישראל' וגו' ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה, כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה, הבא נא ידך בחעקך והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו.
בחפירות חצור מצא יגאל ידין עדות לרעש אדמה, בשכבה השייכת למאה השמינית לפני הספירה, היא תקופת עוזיה.

עמוס משתמש בנבואותיו בדימויים אחדים שעניינם רעש. למשל: בפרק ו' פסוק יא:
"כי הנה ה' מצווה, והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים".
ובפרק ט' פסוק א':
"ראיתי את ה' ניצב על המזבח, ויאמר הך הכפתור, וירעשו הסיפים..."
עמוס פותח את נבואתו בדימוי קול ה' לשאגת אריה:
"ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרועים, ויבש ראש הכרמל".


עמוס א:
על שלושה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו


את נבואותיו פותח עמוס בנבואות אל הגויים. הוא מדבר על הפורענות שתבוא על הגויים שכני ישראל, כלומר שכני ממלכת שומרון: ארם, פלשתים, צור, אדום, בני עמון, מואב. בתוך שכני ישראל הוא כולל גם את יהודה. ואומר רד"ק:
התנבא תחילה על הגויים שהם שכנים לארץ ישראל והרעו לישראל בהיותם בארצם והאל יתברך ינקם מהם ואחר כך התנבא על ישראל שהשחיתו מעשיהם ויגלו מארצם בעונש עונותם מלבד מה שלקו בארצם בחרב וברעב ובדבר...
עמוס אינו הנביא היחידי הכולל בנבואותיו קבצי נבואות לגויים. כך למשל ישעיה כולל בפרקים י"ג-כ"ג נבואות לבבל, למואב, לדמשק, כלומר לארם, לארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש, למצרים ולצור. גם לירמיה הנביא קובץ נבואות לעמים, מפרק מ"ו עד לפרק נ"א: למצרים, לבבל, לפלישתים, צור וצידון, למואב ולבני עמון. יחזקאל מנבא אף הוא לעמים מפרק כ"ה עד פרק ל"ב: לבני עמון, למואב, לצור, למצרים. לצד אלה יש נבואות כלליות לגויים, ללא פניה אל עם מסוים, כמו למשל בישעיה כ"ד.

הנביא עמוס משתמש בכל הנבואות בדפוס לשון זהה: על שלושה פשעי עם מסוים ועל ארבעה לא אשיבנו. גם לעונש דפוס לשון דומה בכל הנבואות: ושלחתי אש ב... ואכלה ארמנות... דרך
זו של מספרים מדורגים, נמצאת במקרא במקומות אחדים: למשל במשלי פרק ל':
שלשה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים...
תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת...
שלשה המה מיטיבי צעד וארבעה מיטבי לכת...
ובפרק ו':
שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו.
יש הסבורים ששיטה זו של מספרים אינה מדקדקת לומר דווקא מספר מדויק, שלושה או ארבעה. הכוונה שפשע רבות, והפשע האחרון הכריע את הכף לחובה. שלושה וארבעה מצטרפים יחד לשבעה, מספר המסמל שחטאם כפול ומכופל. וכך מבאר רש"י:
...כבר נהגתי עמהם כמידותי לוותר להם על שלשה פשעים ואם יש יותר כל שכן, שיש בכלל המרובה המועט. ועל ארבעה לא אשיבנו - על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו
ריקם מלהשיב לו גמול וכל שכן שיש לו פשעים הרבה עתה את זה אפקוד עליהם וכו'.
לעומת זאת יש הסבורים שהכתוב מדייק במספרים ופירוש הדברים: על שלושה פשעים הייתי סולח לו אבל לאחר שחטא חטא רביעי, לא אשיבנו, לא אמחל לו. ראב"ע מבאר:
אמר אליהוא "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" והטעם (כלומר הפירוש) כי יזהירנו ואם לא ישמע יענישנו בפעם הרביעית, ויפת אמר על הדור הרביעי אם היו כל הדורות רשעים, והגאון אמר שלושה עוונות סלחתי לו וזאת הרביעית לא אסלח, והנה בדמשק ועזה וצור ואדום ובני עמון לעולם הרביעית שהרעו ליעקב, ובמואב שהרעו לעשו ושניהם בני יצחק על כן הזכירו פעמים בנבואתו...
וכך פוסק הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ג' הלכה ה':
בשעה ששוקלים עוונות אדם עם זכויותיו אין מחשבין עליו עוון שחטא בו תחילה, ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכויותיו - אותם שתי עוונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכויותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שליש ואילך - מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון. לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השניים. וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי, וכן עד סופן. במה דברים אמורים ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". אבל הציבור תולים להם עוון ראשון שני ושלישי שנאמר: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו", וכשמחשבין להן, על דרך זה מחשבין להן מרביעי ואילך.
קשה למצוא עיקרון שיטתי בסדר הזכרת העמים על ידי עמוס והוא מדלג מעם לעם כרוח הנבואה השורה עליו. עמוס מדגיש שאנשי יהודה חטאו לה',
"על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו"
ואילו הגויים חטאו זה לזה, במערכת שבין אדם לחברו.
"ולא זכרו ברית אחים... על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו..."
על הגויים מנבא עמוס נבואות קצרות ועל ישראל הוא מאריך בתיאור החטאים ובתיאור הפורענות שתבוא עליהם. הפורענות שבאה על הגויים הנזכרים בנבואה הייתה מוחלטת
וסופית. העמים האלה אינם קיימים עוד. ישראל שב לארצו לאחר הפורענות. עם ישראל חי.


עמוס ב:
על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו


בנבואות שלושה וארבעה לעמים וליהודה מזכיר עמוס רק את החטא הרביעי אשר עליו לא ישיב ה' ובשלו ייענשו. בניגוד לכך, בנבואה לישראל מפרט הנביא את החטאים. יש המונים ארבעה חטאים כפשעי ישראל:
1) על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.
2) השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו.
3) ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי
4) ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם.

יש המונים כאן שבעה חטאים, כצירוף של שלושה וארבעה. החטאים שמזכיר עמוס בנבואותיו הם מן התחומים שעליהם אמרו חז"ל "יהרג ואל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך עיקר נבואתו של עמוס שייכת לתחום הקלקול החברתי-מוסרי שהוא מוצא בעם: לפגיעה בחלשים בגזל אביונים, בעושק משפטי, במעשי חמס ושוד. החטאים האלה המכונים בבראשית "חמס", מראים על שחיתות מידות, אשר אינה מאפשרת קיום חברה תקינה, חברה צודקת. דור המבול עבר על החטאים החמורים ביותר: "ותשחת הארץ לפני האלוהים", אך עונשם נחתם בגלל החמס. בבבלי סנהדרין דף ק"ח ע"א כתוב:
א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
החמס אינה עבירה בין אדם לחבירו בלבד, הוא משחית את מידותיו של האדם ומרחיק אותו מאלוהיו. וכך מבוטא הדבר במדרש שמות רבה. על דברי איוב "על לא חמס בכפי ותפילתי זכה" שואל המדרש:
וכי יש תפילה עכורה? אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא לקב"ה ואינו עונה אותו, למה שתפלתו עכורה, שנאמר: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס", אבל איוב שלא היה בעמלו גזל, הייתה תפילתו זכה.
עמוס רואה בחטאים שבין אדם לחבירו גם חטאים שבין אדם למקום והוא קושר בין הדברים:
"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו. ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי."
הדגשה כזו של החטאים מבליטה את ההבדל בין חטאי העמים החוטאים נגד ישראל או עם אחר, לבין יהודה וישראל החוטאים לה' ולתורתו. ליהודה מנבא עמוס: "על מאסם את תורת
ה' וחוקיו לא שמרו..." ועל ישראל אומר הנביא: "למען חלל את שם קדשי".

אך בין תיאור חטאי יהודה לתיאור חטאי ישראל בולטת העובדה שחטאי יהודה נכתבו בצורה כללית בלבד, שנזכר החטא שהוא אב לכל החטאים כולם, מול הפירוט הרב של חטאי ישראל. נבואות עמוס מצביעות על הבדלי מעמדות חריפים בממלכת ישראל. העילית השלטת עושקת את הדלים והחלשים.

מנבואות התוכחה של עמוס משתקף פרק הזמן האחרון של מלכות ירבעם, כשדמשק וחמת
היו כפופות לישראל. תאור חיי תושביה של שומרון הוא של רווחה, עליצות, מותרות תפנוקים ותענוגות. מן הבחינה הכרונולוגית אלה הן נבואותיו האחרונות של עמוס. לאחר שמתאר עמוס את חטאי העם הוא מזכיר את חסדי ה' עם ישראל בעבר. הקטע פותח בוי"ו הניגוד:
"ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם..."
הנביא מזכיר את חסד כיבוש הארץ, את חסד יציאת מצרים והליכת ישראל במדבר, ואת הענקת הנבואה והנזירות לעם ישראל. לצד הטובות החומריות, מזכיר עמוס טובות רוחניות. חסדים אלה מטילים חובות על עם ישראל. אך עם ישראל מזלזל בחסדי ה'.
"ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים... ותשקו את הנזירים יין ועל הנביאים צויתם לאמר: לא תנבאו".
הפרק חותם בעונש שיבוא על ישראל. את הקטע המתאר את חסדי ה' פתח הנביא במילה "ואנכי", כך מתחיל גם תיאור העונש:
"הנה אנכי מעיק תחתיכם, כאשר תעיק העגלה, המלאה לה עמיר."
רש"י מבאר כי העגלה תלחץ על יושביה ותעצר מרוב כובד, ור"י קרא באר כי העגלה תתפרק מרוב כובדה. הנביא ממשיך ומתאר אויב שיבוא על ישראל.
"ואבד מנוס מקל, וחזק לא יאמץ כוחו, וגיבור לא ימלט נפשו. ותופש הקשת לא יעמוד וקל ברגליו לא ימלט ורוכב הסוס לא ימלט נפשו. ואמיץ ליבו בגיבורים, ערום ינוס ביום ההוא, נאום ה'."


עמוס ג:
רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה,
על כן אפקד עליכם את כל עוונותיכם


פרק ג' המחולק לשישה חלקים מהווה נבואה שלמה. אין לעמוד על משמעם המלא של כל אחד מחלקיו מבלי לשים לב להקשר. בפתיחה קורא עמוס:
"שמעו את הדבר הזה."
הוא מדגיש כי: ה' דבר עליכם, בני ישראל, המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים. הנביא מכריז:
"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה".
המפרשים מבארים את התיבה "ידעתי" בדרכים שונות: לדעת רש"י ובעל מצודת ציון משמעו: אהבתי. ר' יוסף קרא, ראב"ע, דון יצחק אברבנאל והמלבים מבארים: השגחתי, ורד"ק פירש: בחרתי. הביטוי "משפחות האדמה" מזכיר את הבטחת ה' לאברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". על אברהם אמר הכתוב "כי ידעתיו". הפתיחה מעוררת אצל העם ציפיות לנבואת נחמה. אם ה' אוהב אותנו, בחר בנו ומשגיח עלינו הרי ששכרנו מרובה. והנה אומר הנביא:
"על כן אפקד עליכם את כל עוונותיכם".
רד"ק מבאר כי כוונת הדברים היא שה' מחמיר עם ישראל:
לפי שידעתי אתכם ובחרתי בכם מכל עם, לפיכך אפקד עליכם את כל עוונותיכם, שאתם ראיתם וידעתם את כל אותותי ומופתי שעשיתי לכם והטבתי לכם לפיכך הדין הוא שאפקוד עליכם עוונותיכם. כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצוותיו, יותר ממה שיכעס על אחרים הרחוקים ממנו. כי משפחת העכו"ם אינו חושש עליהם אם ייטיבו או ירעו אלא אם יהיה חמס גדול כדור המבול... אבל ישראל לפי שהם קרובים אלי אענישם על עוונם כמו שאמר בקרובי אקדש, וכמו שפרשו רז"ל בפסוק וסביביו נשערה מאד...
הרמב"ן בשער הגמול מציין כי חומרה זו היא למעשה זכות לישראל:
"לפי המידה הזאת ישראל רובן יש להם צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות. כיצד? אי אפשר לאומות בלא צדקה ומעשים נאים, ואי אפשר לישראל בלא עבירות.
אלא שהאומות עובדי עכו"ם אובדין בעונש עבודת אלילים שלהם לגיהנום ואבדון, וישראל, חלקם בחיים, שדבקים ביוצר הכל ית' ולפיכך הדין מתוח כנגד כל ישראל ליפרע מהן ליכלוך עוונות בעולם הזה, ומידת הטוב פרוסה על האומות עובדות אלילים לשלם להם שכר בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין, זהו שנאמר: רק אתכם ידעתי וגו'."
ראב"ע בפירושו הראשון מבאר את הכתוב כמשפט חסר:
"כאומר ידעתי מכאוביכם והצלתי אתכם ותחת שתעבדוני מרדתם בי על כן אפקד."
ומיד הוא מוסיף:
"והנכון, כדרך 'בקרובי אקדש', וככה דרך המלכים לכעוס על עבדיהם העומדים לפניהם שידעו מנהגם, יותר מן הכפריים."
בבבלי ע"ז דף ד' שאלו את רב ספרא:
מאן דאית ליה סיסיא - ברחמיה מסיק ליה? [מי שיש לו זעם האם מעלהו על אוהבו?] אישתיק ולא אמר להו ולא מידי... [שתק ולא אמר להם מאומה]. אתא רבי אבהו אשכחינהו... אמר להו: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה משני
בנ"א, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט, שונאו - נפרע ממנו
בבת אחת.
ומבאר רש"י:
כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עוונותיהן בעוה"ז כדי שיזכו ליום הדין, ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה"ב ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים.
בשורש פ.ק.ד. משתמש הנביא גם בסוף הפרק:
"כי ביום פקדי פשעי ישראל עליו, ופקדתי על מזבחות בית אל, ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ."
והדברים מזכירים לנו את דברי ה' לאחר חטא העגל:
"וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם."
הכתוב אינו מזכיר מה הם עוונותיהם של ישראל ובאיזו פורענות יפקוד ה' עליהם את כל עוונותיהם.

בחלק השני משל שממנו מובן שדברי הנביא על העתיד אינם דיבורים בעלמא. אלה הם דברי
ה' שהנביא אינו יכול להימנע מלאומרם. הנביא מביע את הדברים בסדרה של שאלות רטוריות.
"הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו
הישאג אריה ביער וטרף אין לו...
אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו...
בחלק השלישי מדבר הנביא על חטאי שומרון:
"ועשוקים בקרבה...
האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם."
חלקי הפרק האחרונים מתארים את הפורענות שתבוא על החוטאים:
"צר וסביב הארץ, והוריד ממך עוזך ונבוזו ארמנותיך".
רק מיעוט ינצל. הנביא מתאר את חורבן מזבחות בית אל שאנשי ישראל בטחו בהם ולאחר מכן מדבר על חורבן בתי העשירים העושקים:
"והכיתי בית החרף על בית הקיץ, ואבדו בתי השן וספו בתים רבים נאום ה'."


עמוס ד:
"שמעו הדבר הזה פרות הבשן"


את פרק ג' פתח הנביא בקריאה: "שמעו את הדבר הזה". את פרק ד', הפותח את נבואות עמוס המתארות את העונש הצפוי לממלכת ישראל, מתחיל הנביא בקריאה דומה: "שמעו הדבר הזה".

הנבואה הראשונה בפרק מופנת אל נשות העשירים בשומרון:
"שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון",
את הכינוי "פרות הבשן" מבארים ר' דוד אלטשולר ובנו ר' יחיאל, במצודת דוד:
"הם נשי השרים בשומרון, ועל כי היו מתענגות ושמנות מרוב כל, המשילם אל הפרות הרועות בבשן במרעה שמן שהן שמנות ובריאות בשר."
פירוש זה מיוסד על דברי פרשנים שקדמו להם כגון רש"י ראב"ע ואחרים. לעומתם תרגם יונתן:
"עתירי נכסיא דבטורא דשומרון",
לדעתו הפניה היא לא אל הנשים בלבד אלא אל עשירי שומרון כולם. דימויים של אנשים לבעלי חיים היא תופעה שכיחה במקרא. הדימוי מבליט את המתואר באמצעות העלאת קווי דמיון של תכונות, התנהגיות או משמעויות, עם דברים המוכרים לשומע. בלק אומר:
"עתה ילכחו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה".
שומעיו מכירים ויודעים את השור ואת דרכו ללחך עשב. הם גם יודעים כיצד נראה השדה לאחר שהשור סיים את אכילתו. כך באמצעות הדימוי הוא ממחיש את הסכנה הנשקפת לעמו. גם כאן בא הדימוי להמחיש את דמותן של נשות החברה הגבוהה בשומרון, כפי שאומר רד"ק:
"ודימה נשי המלכים והשרים הגדולים לפרות הבשן לפי שהן בעלות תענוג והן שמנות ויפות."
במזרח הקדום נחשב השמן ליפה. וכך אומר משה בשירת האזינו:
"וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו".
שמנת עבית כשית - נעשית יפה, בדומה למשכית. פרעה המתאר ליוסף את הפרות שראה בחלומו אומר: "יפות מראה ובריאות בשר".

כשהשתמש הנביא בכינוי: "פרות הבשן" ראו שומעי לקחו לנגד עיניהם לא רק את צורתן החיצונית של הנשים העשירות בשומרון, המבלות את זמנן במשתאות, אלא גם את התכונות הנלוות לכך. המכלות את כל המרעה ואינן משאירות לאחרים מאומה. כך ראו גם את התכונה של השמן הבועט. אפשר לשמוע בדבריו של עמוס נימה של זלזול ולעג. חטאן של נשות שומרון מתואר כך:
"העושקות דלים הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה".
כבר הזכרנו כי נבואות עמוס מצביעות על הבדלי מעמדות חריפים בממלכת ישראל. העילית השלטת עושקת את הדלים והחלשים. עיקר נבואתו שייך לתחום הקלקול החברתי-מוסרי שהוא מוצא בעם: לפגיעה בחלשים, בגזל אביונים, בעושק משפטי, במעשי חמס ושוד. הנשים המבלות במשתאות, זקוקות לממון רב. הן פונות לאדוניהן "הביאה ונשתה". הן משתמשות בציווי מוארך, שיש לו מטען של זירוז ובקשה. בעליהן עושקים דלים כדי לתת לנשים די כסף למלא את תאותן. לפי זה פירוש העושקות משמעו הגורמות לבעליהן לעשוק.

מיד אחר תיאור החטא בא הנביא ומפרט את העונש:
"נשבע ה' אלוקים בקדשו, כי הנה ימים באים עליכם, ונישא אתכם בצינות, ואחריתכן בסירות דוגה. ופרצים תצאנה אשה נגדה, והשלכתנה ההרמונה, נאום ה'".
הביטוי: "הנה ימים באים עליכם", כוונתו לעתיד הקרוב, ולא לאחרית הימים. מעניינת כאן תפישת הזמן. האדם ניצב במקומו, והזמן מתקרב אליו. כך גם אומר ישעיה לאחז:
"יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה"...
העונש הוא עונש של מידה כנגד מידה. הנביא משתמש בפעלים של זלזול. "ונשא אתכן" - יסחבו אתכן כחפצים שנישאים לשלל. וכך גם בהמשך: "והשלכתנה ההרמונה".

בתיאור העונש ישנן מילים יחידאיות שהפרשנים חלקו בפירושן: "בצינות", "בסירות דוגה", "ההרמונה". את המילה "בצינות" באר ראב"ע:
כמו ולצנינים, צינים, פחים.
בסירות כמו סירים סבוכים.
צינים וסירה קוצנית הם ממיני הקוצים. ולפי זה מתוארים כאן הכבלים בהם היו אוסרים את השבויים. וכך מתוארת בדברי הימים לכידתו של המלך מנשה:
"וילכדו את מנשה בחחים ויאסרוהו בנחושתים."
החוח אף הוא ממיני הקוצים. סירות דוגה הן חקות דיג. ווים בצורת קוץ שנועדו לדיג. ולפיכך יש כאן תקבלת: בצינות - בסירות דוגה. יש המבארים על פי התקבלות של סירות דוגה לצינות, כי צינות הן ספינות קטנות במקביל סירות דוגה, כלומר סירות הדיג. ר"י אברבנאל מבאר כי הנשים המפונקות תסבולנה מצינה, מקור, ותאכלנה רק דגים:
כי כן נותנים בארצנו לעבדים מאכל הדגה בהיותה בחינם.
עונשן של נשות שומרון יהיה בהתאם לחטאן. מידה כנגד מידה.


עמוס ד:
"ולא שבתם עדי נאום ה'"


לאחר שפנה אל נשות שומרון, ותאר את חטאן ואת ענשן, פונה הנביא אל אנשי שומרון. הנביא מתלונן על העבודה במקדשים. כמו יתר הנביאים, המנסים לסלק את טעות העם שלקרבנות יש ערך עצמי, ושניתן להתכפר או להתקרב לה' באמצעותם בלבד, מגנה עמוס את הבאת הזבחים. הנביאים טוענים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים אם לא מצורפת אליהם הטהרות וכוונת הלב.
אין הקב"ה שועה לקרבנות אם אין הם מלווים בתיקון ההתנהגות, ובנקיון פנימי. הנביאים אינם טוענים שהקרבנות מיותרים, שהרי מעשה הקרבן מורה על נכונותו של האדם להקריב משלו לגבוה. אך אם מחזיק האדם בחטאו, ובאותה עת עובד את ה' אין הקב"ה חפץ בקרבנו, והרי
זה כאילו לא הקריבו כלל. עמוס קורא לעם:
"בואו בית אל ופשעו, הגלגל הרבו לפשוע, והביאו לבקר זבחיכם, לשלושת ימים מעשרותיכם. וקטר מחמץ תודה, וקראו נדבות השמיעו, כי כן אהבתם בני ישראל..."
ארבע קרבנות מזכיר כאן הנביא: זבח - זבחי שלמים, מעשרותיכם - מעשר בהמה, תודה וקרבנות נדבה - נדבות. יש המבארים כי הקרבנות הוקרבו שלא על פי דין תורה, ועל כן נחשב הדבר לפשע.

בנבואה זו משתמש הנביא בפעלים רבים של ציווי: בואו, ופשעו, הרבו לפשוע, הביאו, וקטר, וקראו, השמיעו. פניה כזו נראית מוזרה. האם קורא הנביא לעם לחטוא? וכך מבאר רד"ק את הדבר:
זה הציווי אינו על דרך מצווה רצונית, אלא על דרך גיזום, כמו 'שמח בחור בילדותך'...
ראב"ע רואה בכך לשון היתול
"לכו עבדו הבעל אולי יושיעכם, כדרך שהתל אליהו בעובדיו..."
רש"י מבאר:
"כאדם האומר לבן בליעל עשה עשה עד שתתמלא סאתך".
בפסוקים הבאים באות חמש התראות שהתרה הקב"ה בעם. כל התראה מסתיימת בקריאה: "ולא שבתם עדי, נאום ה'". ואלה דברי אברבנאל:
לפי שהיו ההתראות ההן עונשים פרטיים, באים על האומה, כדי שיראו ויקחו מוסר וישובו אל ה'.
מבנה הנבואה דומה למבנה פרשת התוכחה כאשר הקב"ה מזכיר את המכות שיבואו על ישראל בהדרגה. לאחר סיום הקטע הראשון נאמר: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם". ובהמשך: "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי, ויספתי עליכם מכה, שבע כחטאתיכם." ואח"כ: "ואם באלה לא תוסרו לי, והלכתם עמי קרי. והלכתי אף אני עמכם בקרי והכתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם". ושוב: "ואם בזאת לא תשמעו לי, והלכתם עמי בקרי. והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם." יש כאן הדרגה מן הקל אל החמור.

הנביא פותח בתיאור הרעב שיבוא על העם. נשות שומרון אמרו לאדוניהם: "הביאה ונשתה", על אנשי שומרון נאמר: "ויין ענושים ישתו", וכמידה נגד מידה יבוא עליהם רעב. תהיה עצירת גשמים בזמן שהם נחוצים ביותר: שלושה חודשים לפני מועד הקציר, וגשם רק בחלק מאזורי הארץ:
"והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש. ונעו שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו."
המשנה במסכת תענית מדברת על צרות שבגללן יש לקבוע תעניות. במשנה ג' אנו שונים:
"וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים, ככתוב: 'והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש וגו'.' אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת, אותה העיר מתענה ומתרעת.
על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון ועל הירקון, ועל הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה ועל החרב...
לאחר שעמוס מתאר רעב ובצורת הוא ממשיך ואומר:
"הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם. שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם..."
אך ההתראה לא הועילה:
"ולא שבתם עדי."
הנביא קורא לעם: "הכון לקראת אלוהיך ישראל". ה' יופיע עליך. יש המבארים הכון לפורענות שיביא ה' עצמו עליך, לא על ידי שליח. ויש המבארים כי יש כאן קריאה נוספת לתשובה. יתגלה עליך בורא העולם ה' אלוהי צבאות שמו.


עמוס ה:
"דרשו את ה' וחיו"


גם את פרק ה' פותח הנביא בקריאה: "שמעו את הדבר הזה", כפי שפתח את הפרקים ג' ו-ד'. הפרק הקודם עסק בעיוותים החברתיים, ובנושא המזבחות והקרבנות. בפרקנו מרחיב הנביא בעניין חוסר הצדק בחברה, ומדבר באופן מפורט על עיוות הדין:
"ההופכים ללענה, משפט, וצדקה לארץ הניחו".
"שנאו בשער מוכיח, ודובר תמים יתעבו".
הנביא קורא לתיקון המצב. בפרק הקודם רק רמז הנביא על עניין התשובה באומרו:
"ולא שבתם עדי",
"היכון לקראת אלוהיך",
עתה הוא פונה בקריאה מפורשת כשהשרש המנחה בה הוא ד.ר.ש.:
"דרשוני וחיו",
"דרשו את ה' וחיו",
"דרשו טוב ואל רע למען תחיו".
הנביא פונה לעם:
"שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלוהי צבאות שארית יוסף".
את העונש הצפוי לעם אם לא ישוב מבטא הנביא בצורת קינה על עם ישראל:
"אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל".
תכנה של הקינה:
"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נטשה מעל אדמתה, אין מקימה".
הקינה היא צורה ספרותית המוכרת לנו בעיקר מנבואותיהם של ירמיה ויחזקאל. כך למשל אומר ירמיה בפרק ט':
"על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עובר... כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה... ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עיננו דמעה ועפעפנו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון: איך שודדנו".
יחזקאל נצטווה בתחילת פרק י"ט:
"ואתה שא קינה אל נשיאי ישראל".
ועוד הרבה. בפסיקתא דרב כהנא השוו חז"ל את קינת עמוס על מלכות ישראל לקינתו של ירמיה על מלכות יהודה:
"וריש לקיש אמר: למלך שהיו לו בנים. כעס על הראשון, ונטל את המקל וחבטו, ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו, וכעס על השני, וחבטו ופרפר ומת. אמר: אין בי כח לקונן עליו, אלא קראו למקוננות ותקוננה עליו. כך כשגלו עשרת השבטים, הקב"ה מקונן: 'שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה' כיוון שגלו שבט יהודה, כביכול אמר הקב"ה: אין לי כח לקונן עליהן, אלא 'וקראו למקוננות ותבואינה וגו' ותמהרנה ותשנה עלינו נהי'."
כינוי הנבואה: "קינה" נותן לתאור האסון שיבוא על החוטאים עצמה רבה. דברי חכמים בבלי ברכות דף ד' ע"ב מלמדים עד כמה קשה נראית בעיניהם הקינה שבפרקנו:
"אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? (כלומר בפרק קמ"ה בתהילים, שבו אקרוסטיכון א-ב, חסר פסוק הפותח באות נו"ן) מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב: 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'.
במערבא מתרצי לה הכי: 'נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל.' אמר ר' נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנא' 'סומך ה' לכל הנופלים'."
חכמי א"י, קוראים את הפסוק שלא כטעמים, כדי לדרוש אותו לטובה. במשנה סנהדרין פרק י' משנה ג' מחלוקת תנאים האם עשרת השבטים עתידין לחזור.
"עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה'. מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים - דברי ר' עקיבא.
רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן.
את הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" מבאר רש"י:
"משיגלו בימי הושע בן אלה לא יעמוד עוד מלך מעשרת השבטים".
כלומר לא תהיה עוד ממלכה נפרדת לישראל בנפרד מממלכת יהודה. ראב"ע מצמצם את הנפילה. לדעתו אין מדובר בכלל ממלכת ישראל אלא במלכות בית יהוא במות ירבעם בן יואש. אף רד"ק מבאר:
"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" - לא תוסיף קום לזמן ארוך, וזה אמר על עשרת השבטים שגלו בימי הושע בן אלה ע"י מלך אשור שלא שבו עדיין לארצם כי בשוב גלות בבל לא שבו הם, אבל עוד עתידים לחזור כי כמה נביאים נבאו עליהם שישובו...
את התשובה לקינה שבפרקנו נותן עמוס עצמו בפרק ט':
"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת, וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם... ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך."
בפסיקתא דרב כהנא מביא המדרש את תשובתה, לכאורה, של כנסת ישראל לנבואת הנחמה:
"הלך עמוס לנחמה. אמר לה: הקב"ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו מה בידך? אמר לה: ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת, אמרה לו: אתמול אמרת לי: 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', ועכשיו אתה אומר לי כן? לאיזה נאמין לך, לראשונה או לשניה?"
אנו שזכינו שיתקיים בנו:
"ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם".
נאמין שיתקיים בנו גם חלקה האחרון:
"ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלהיך."


עמוס ה: "כי הגלגל גלה יגלה..."


בנבואת התוכחה בפרק ה' מזכיר עמוס שלשה מקומות פולחן:
"דרשוני וחיו. ואל תדרשו בית אל, והגלגל לא תבואו, ובאר שבע לא תעבורו, כי הגלגל גלה יגלה, ובית אל יהיה לאון."
המקומות האלה נזכרים כמקומות מקודשים מימי האבות, ומתקופת כניסת בני ישראל אל הארץ, בזמן יהושע. תחנתם הראשונה של בני ישראל בארץ כנען, לאחר הנדודים במדבר הייתה בגלגל.
"והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל, בקצה מזרח יריחו."
שם הקריבו את הפסח הראשון בכניסתם לארץ. גם בימי שמואל נזכר הגלגל כמקום מיוחד לכינוס העם ולזביחת קרבנות:
"ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה. וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול לפני ה' בגלגל, ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה', וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד".
בגלגל נשאר מחנה ישראל עד אשר סיימו לכבוש את הארץ ולחלקה לשבטים. שם שכן ארון ברית ה'.

בבאר שבע כרת אברהם ברית עם אבימלך וקרא שם בשם ה':
"ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם."
בבאר שבע נגלה ה' ליצחק, ואף הוא קרא שם בשם ה':
"ויעל משם באר שבע. וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר אנכי אלוהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי, וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי. ויבן שם מזבח, ויקרא בשם ה', ויט שם אהלו ויכרו שם עבדי יצחק באר."
יש הסבורים שעמוס אשר ניבא בממלכת ישראל הצפונית, אינו מתייחס לבאר שבע עיר האבות, הנמצאת בנחלת שבט יהודה, אלא לבאר שבע הגלילית - עיר שהמשיכה להתקיים גם בתקופת הבית השני ולאחריו והנזכרת אצל יוספוס פלביוס בחיי יוסף ובמלחמות היהודים. יש המזהים את המקום עם אבו א' שבע אשר מצפון לכפר חנניה, בגבול שבין הגליל העליון והתחתון. אך אין כל הכרח לקבל סברה זו. אין כל מניעה שעמוס ידבר על העיר אשר קדושתה נמשכת והולכת מימי האבות.

ממזרח לבית אל בנה אברהם מזבח וקרא בשם ה':
"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה, בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח לה', ויקרא בשם ה'."
בצאת יעקב אבינו לחרן, לן בבית אל וחלם את חלום הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע לשמים.
"ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים... ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה."
הוא נודר נדר ומסיימו בהבטחה:
"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
כאשר שב יעקב ארצה הוא מצטווה:
"קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך"
יעקב וכל משפחתו מסירים את אלוהי הנכר אשר בתוכם ובאים לבית אל.
"ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו".
לאור אלה אנו יכולים להבין מדוע בחר ירבעם בן נבט להקים מזבח בבית אל דווקא. ייתכן ובתחילה היו המזבחות מיועדים לעבודת ה', כבמות, וברבות הימים הפכו במות לעבודה זרה.

אנשים האמינו שמכיוון שהמקום מקודש ומקריבים בו קרבנות, לא ייתכן שיחרב. הנביא פונה אל העם בקריאה: דרשו את ה' ואל תדרשו אל המקומות המקודשים. המקומות עלולים להעלם.
"כי הגלגל גלה יגלה, ובית אל יהיה לאוון".
ביטחון זה של אנשי ישראל בבית אל נזכר גם בירמיה מ"ח:
"ובוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל, מבית אל מבטחם."
על הפסוק בויקרא: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" נדרש בתורת כהנים:
"יכול יהא ירא מן המקדש וכו' לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש."
כך אפשר להבין את דבריו של עמוס:
"כי כה אמר ה' לבית ישראל: דרשוני וחיו. ואל תדרשו בית אל והגלגל לא תבואו ובאר שבע לא תעבורו. כי הגלגל גלה יגלה ובית אל יהיה לאון. דרשו את ה' וחיו, פן יצלח כאש בית יוסף ואכלה ואין מכבה, לבית אל."


עמוס ה:
"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר..."?


מדבריו של הנביא בסוף נבואת התוכחה בפרק ה' משתמע לכאורה שהנביא מתנגד לעבודת ה' בדרך של הקרבת קרבנות:
"שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות, ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע... הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?"
מדבריו של הנביא ברור שהעם הקריבו קרבנות לה' "כי אם תעלו לי עולות". הנביא טוען שה' אינו חפץ בקרבנות. דבריו של עמוס מזכירים לנו את דברי ישעיה הנביא בן תקופתו:
"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטרת תועבה היא לי, חדש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, נלאתי נשוא. ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו."
אי אפשר שלא לחוש בנימת הזלזול אצל שני הנביאים. החגים אינם חגי ה' הם החגים שלכם. "חגיכם", "עצרותיכם", אומר עמוס, "חודשיכם ומועדיכם" מנבא ישעיה. את נגינת הנבל במקדש מכנה עמוס "המון", כלומר: רעש. את העליה לרגל מכנה ישעיה "רמיסת חצרות". האם מתנגד עמוס לקרבנות מכל וכל? במדרש במדבר רבה דרשו:
"שאל גוי אחד את ר"ע: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי? אמר לו רבי עקיבא: אילו אמר חודשי ומועדי שנאה נפשי - היית אומר. לא אמר אלא: 'חדשיכם ומועדיכם.'
אם הופכים את הקרבנות כבעלי ערך בפני עצמם, הרי הם אינם רצויים. אין ערך לפולחן חיצוני שאין טהרת הלב יחד איתו. שמואל אומר לשאול:
"החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים."
ללא שמיעה בקול ה' אין כל ערך למעשה הקרבנות. דוד המלך אומר במזמור נ"א בתהילים:
"כי לא תחפוץ זבח ואתנה, עולה לא תרצה. זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה."
אבל בסיום הפרק הוא אומר:
"אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים."
רק לאחר התשובה, לאחר שהלב טהור, רק אז יש ערך לקרבן כביטוי לתחושת הלב. לא ה' זקוק לקרבן. האדם זקוק לו כדי להביע את כניעתו לדבר ה'. רק אחרי שהאדם חי לפי דרישות התורה, מקיים מערכת יחסים בין אדם לחברו על פי מצוות התורה, רק אז הוא ראוי להקריב קרבנות. כך קרא ישעיה לעם:
"רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".
עמוס תובע:
"ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן."
בתלמוד הבבלי מסכת מנחות דף ק"י ע"א נאמר:
"ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? ת"ל 'אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה'. ונאמר 'כי לי כל חייתו יער בהמות בהררי אלף, כי ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי'... לא אמרתי אליכם זבחו, כדי שתאמרו: אעשה רצונו ויעשה רצוני. לא לרצוני אתם זובחים. אלא לרצונכם אתם זובחים. שנאמר 'לרצונכם תזבחהו'."
ומבאר רש"י:
"צורך עצמיכם. לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך."
הקרבנות הם איפוא חסד הקב"ה עם ברואיו. ה' אינו חפץ בקרבנות אם אין מלווה להם תשובה וקיום אורח חים נכון. עליה לרגל ללא כוונה היא רמישת חצר בלבד. את דברי עמוס: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? רשאים אנו לבאר ברוח דומה. אין הנביא טוען שלא הקריבו קרבנות במדבר. פירוש כזה הוא מנוגד למסופר בתורה. עמוס אומר: עבודת הקרבנות לא הייתה המעשה החשוב בעת ההליכה במדבר. ה' לא התנה את חסדו עם ישראל בכך שיקריבו קרבנות. הדברים דומים לדברי ירמיה:
"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם".
וכך גם דורש עמוס:
"דרשו טוב ואל רע למען תחיו, ויהי כן ה' אלוהי צבאות אתכם כאשר אמרתם. שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, אולי יחנן ה' אלוהי צבאות שארית יוסף"?



עמוס ו:
"השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם"


את הנבואה בפרק ו' פותחת התיבה "הוי", שהיא מילת קריאה של צער. נוהגים לקרוא קריאה כזאת בשעה שבאה פורענות, או כשהיא מתרגשת לבוא. עניינה של הנבואה הוא תוכחה על השאננות, הביטחון והגאווה שהשתלטו על מנהיגיה ועשיריה של שומרון, בעקבות ניצחונות במלחמות. הנביא מוכיח את אלה הבוטחים במבצריהם ומתגאים בארמנותיהם, ואשר מתוך תחושות גאווה ושאננות עוסקים בהוללות במשתאות, ואינם דואגים לצורכי העם, והצדק מהם והלאה. את תוכחתו מחלק הנביא לשניים. תוכחה ברמה הלאומית, ותוכחה אישית לעשירים הנהנים מחיי מותרות, והמבלים את ימיהם באכילה ושתייה. גם העונש מתחלק לשניים. עונש ברמה האישית ועונש ברמה הלאומית. בתיאור השאננות הלאומית כולל הנביא את יהודה וישראל יחדיו:
"הוי השאננים בציון - והבוטחים בהר שומרון".
החטא של השאננות וההישענות על כוח צבאי ועל עצמה מדינית, היה משותף באותה תקופה לממלכת יהודה ולמלכות שומרון. ימי ירבעם בן יואש ועוזיהו היו ימים של שגשוג מדיני וכלכלי בשתי הממלכות. השאננות וחיי התפנוקים וההוללות באו על רקע זה. הנביא פונה אל העם בקריאה להשוות את עצמם לעמים השכנים ולראות שאינם טובים מהם:
"עברו כלנה וראו, ולכו משם חמת רבה, ורדו גת פלשתים, הטובים מן הממלכות האלה, אם רב גבולם, מגבולכם?"
בנבואה שבפרק ג' קרא הנביא לעמים לבוא ולראות את הנעשה בשומרון:
"השמיעו על ארמונות באשדוד, ועל ארמונות בארץ מצרים. ואמרו: האספו על הרי שומרון וראו מהומות רבות בתוכה, ועשוקים בקרבה. ולא ידעו עשות נכוחה, נאום ה'. האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם".
עתה פונה הנביא לאנשי יהודה וישראל להתבונן בנעשה בממלכות השכנות. לתושבי הממלכות ההן לא יותר טוב מלתושבי יהודה וישראל, ושטח אדמתם אינו רב מגבול ממלכת יהודה ושומרון, ובכל זאת יש שם צדק חברתי ומשפט אמת. לעומתן בממלכות העשירות והתקיפות מהומות ועשוקים. העם הרואה עצמו עם נבחר, עם הנצח, נחות מבחינה מוסרית משכניו. הנביא מזכיר כאן את הערים כלנה - היא כנראה כלנו שבסוריה הצפונית והנזכרת על ידי ישעיה, ואת העיר הגדולה חמת - גם היא בסוריה על גדת נהר ארנת, אורונטיס, שתיהן גובלות בממלכת ישראל. חמת נזכרת כגבול ישראל הצפוני בתקופת ירבעם בן יואש אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת. כמו כן מזכיר הנביא את גת השכנה ליהודה. בתיאור הצלחותיו הצבאיות של עוזיה, שבספר דברי הימים נזכרת גת:
"ויצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת... ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים".
את תיאור השאננות המדינית מסיים עמוס בפסוק סתום במקצת:
"המנדים ליום רע, ותגישון שבת חמס".
ומבאר רד"ק:
"המרחיקים יום הרע העתיד לבוא עליהם כמו שהיו אומרים: ולעתים רחוקות הוא ניבא. יום הפורענות אתם מרחיקים ושבת חמס אתם מקריבים, שתשבו בשער לשפוט חמס ועוול."
העם הרחיק במחשבתו, נידה את היום הרע, אבל קובעים לזמן קרוב את שבת החמס, את המועצה שבה אתם מחליטים לעשות חמס ורשע. עתה מתאר הנביא את עשירי שומרון השוכבים סרוחים, אוכלים, מנגנים, שותים, מושחים עצמם בשמן, ואינם מצטערים, ואינם מודאגים על שבר בית יוסף. הם אינם חשים בשואה שהם יביאו על עמם. ואולי הכוונה לכך שהם מבזבזים את הונם בהוללות, ואינם רואים בצרת העניים הסובלים מן המחסור.

גם העונש מתואר בשני מישורים. המישור האישי:
"לכן עתה יגלו בראש גולים, וסר מרזח סרוחים. והיה אם יוותרו עשרה אנשים בבית אחד ומתו".
והמישור הלאומי:
"כי הנני מקים עליכם בית ישראל, נאום ה' אלוקי הצבאות, גוי. ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה."
הביטחון היה ביטחון שווא, השמחה הייתה ללא סיבה, ותחושות החוסן והחוזק יתמוגגו.
"השמחים ללא דבר, האומרים הלוא בחזקנו לקחנו לנו קרנים."
האויב שיבוא כעונש ילחץ את העם ויעמיד אותו על מקומו.


עמוס ז:
"כה הראני ה' אלוקים"


את חלקו השלישי של ספר עמוס מקובל לכנות: "נבואת המראות". הנבואה מתחלקת לארבעה בתים המצטרפים לשני זוגות. את כל אחד מן הבתים פותח הנביא:
"כה הראני ה' אלוקים והנה..."
בשני הבתים הראשונים רואה הנביא פגעים ואסונות. ארבה ואש.
"והנה יוצר גובי בתחילת עלות הלקש..."
"והנה קורא לריב באש ה' אלוקים".
הגובי, הארבה, כילה לאכול את עשב הארץ, והאש היא כל כך חזקה עד שהיא אוכלת את מי התהום, ושורפת חלקות שדה. מיד בראותו את המראה נזעק הנביא, מתפלל ומבקש רחמים, ואומר:
"ה' אלוהים סלח נא, מי יקום יעקב, כי קטון הוא".
ה' מקבל את תפילתו ונחם על הרעה.
"נחם ה' על זאת, לא תהיה אמר ה'".
כך במראה הראשון וכך במראה השני:
"ואומר: ה' אלוהים חדל נא, מי יקום יעקב, כי קטון הוא".
וגם כאן מקבל הקב"ה את תפילתו:
"נחם ה' על זאת, גם היא לא תהיה אמר ה' אלוהים".
בשני הבתים הבאים רואה הנביא מראות סמליים: ה' ניצב על חומת אנך, ובידו אנך, וכלוב קיץ, כלומר: סל תאנים שהבשילו במאוחר. הקב"ה שואל את הנביא: מה אתה רואה עמוס? והקב"ה הוא המבאר את המראה. שני המראות מתפרשים לנביא כסמלים לכיליון ישראל. בשני המראות האחרונים לא מנסה הנביא לבטל את רוע הגזירה, ואינו מבקש רחמים. במראה האנך אומר הקב"ה:
"הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, לא אוסיף עוד עבור לו."
ובמראה כלוב הקיץ אומר ה':
"בא הקץ אל עמי ישראל, לא אוסיף עוד עבור לו."
נבואות בצורה של מראה נמצאות במקרים רבים במקרא בתחילת נבואתו של נביא. כך אומר משה במעמד הסנה:
"אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?"
בנבואתו הראשונה של ישעיה אומר הנביא:
"ואראה את ה' יושב על כסא, רם ונשא, ושוליו מלאים את ההיכל".
גם ירמיה בראשית דרכו רואה מראות:
"ויהי דבר ה' אלי לאמר: מה אתה רואה ירמיהו? ואומר מקל שקד אני רואה".
והקב"ה מפרש את המראה:
"ויאמר ה' אלי הטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו. ויהי דבר ה' אלי שנית מה אתה רואה ואומר: סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה. ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ."
גם יחזקאל אומר בפתח נבואתו:
"נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים."
נבואת המראות אינה נמצאת בתחילת ספר עמוס, אך יתכן ומבחינה כרונולוגית היא מנבואותיו הראשונות. בפירוש מראה האנך אומר הקב"ה:
"ונשמו במות ישחק, ומקדשי ישראל יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב."
בתחילת הספר נאמר שעמוס חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה, ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתיים לפני הרעש. הנבואה היחידה בה נזכר במפורש שמו של ירבעם היא במראה השלישי. ואולי רומז כאן הנביא לרצח זכריה בן ירבעם כמסופר במלכים ב' פרק ט"ו:
"ויקשור עליו שלום בן יבש, ויכהו קבל-עם וימיתהו, וימלוך תחתיו."
יכולים אנו אפוא לשער, כי נבואת המראות שייכת לתחילת נבואת עמוס. בין המראה השלישי והרביעי מסופר על תקרית בין עמוס לאמציה כהן בית אל. המעשה קשור אל המראה השלישי שכן אמציה מוסר לירבעם:
"כי כה אמר עמוס: בחרב ימות ירבעם, וישראל גלה יגלה מעל אדמתו."
רד"ק מבאר כי אמציה שינה את נבואת עמוס לרעה, כדי שימיתהו ירבעם, ושלח לו כי על ירבעם עצמו אמר שימות בחרב, להגדיל קצפו עליו. וירבעם לא קבל לשונו הרעה, ולא הרע לעמוס על זה. בבבלי פסחים פ"ז ע"ב מובא:
"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להימנות עם מלכי יהודה? מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס..."
במקרים רבים המראה אינו אלא סמל: כמו מקל השקד של ירמיה, וכלוב הקיץ של עמוס. על מראותיו של עמוס אומר המלבי"ם:
"וסיפר פה איך הראהו ה' את העונשים יוצאים מהכוח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה."
כלוב הקיץ מסמל: בא הקץ אל עמי ישראל.


עמוס ח:
פרק של חזרות והשלמות


פסוקים ד-יד בפרק ח', הבאים לאחר מראה כלוב הקיץ, הם דברי תוכחה למרמים במסחר, המשעבדים את הדלים, משפילים ורומסים אותם. הנביא מתאר את הפורענות שתבוא עליהם הן מן השמים ממעל, והן מן הארץ מתחת. בדבריו בפרקנו משלים הנביא ומסכם נבואות שהחל בהן בפרקים הקודמים.

בפרק ב' פסוקים ו-ז דבר הנביא על השפלתם של הדלים, על עשיקתם וחמיסתם:
"כה אמר ה' על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים, ודרך ענווים יטו" וגו'
כאן, בפסוקים ד-ו באה השלמה לנבואה ההיא:
"שמעו זאת השואפים אביון, ולשבית עניי ארץ. לאמר מתי יעבר החדש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה. לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים, ומפל בר נשביר."
את המעשים האלה מכנה התורה בספר דברים בכינויים "תועבה" ו"עוול":
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה, כל עושה עוול."
שלמה המלך במשלי פרק כ' קובע:
"אבן ואבן, איפה ואיפה, תועבת ה' גם שניהם."
אלה הם מעשים הנוגדים את הצדק הנדרש בפרשת קדושים שבספר ויקרא:
"לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלוהיכם..."
הסוחרים מוכרים ללקוחות באיפה קטנה, פחות מן השיעור הנכון, אך מגדילים את השקל, האבן בה שוקלים את הכסף הבא תמורת הסחורה. בימים שעדיין לא היו קיימות מטבעות, הייתה השקל יחידת משקל, היו שוקלים את הכסף כדי לדעת את מחירו. שקל הוא לעתים אבן המשקל, ולעתים משקל הכסף שכנגדה. כך מסופר במעשה עפרון החיתי ואברהם:
"וישקול אברהם לעפרון את הכסף, אשר דבר באזני בני חת. ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר".
את האיפה הגדולה מחזיקים הסוחרים כדי לקנות תבואה בכמות גדולה מזו שעבורה ישלמו.

בפרק ו' הזכיר הנביא את שבועת ה':
"נשבע ה' אלוהים בנפשו, נאום ה' אלהי צבאות, מתאב אנכי את גאון יעקב, וארמנותיו שנאתי, והסגרתי עיר ומלואה."
בפרקנו חוזר הנביא על השבועה:
"נשבע ה' בגאון יעקב, אם אשכח לנצח כל מעשיהם."
בפרק ה' הזכיר הנביא את יום ה':
"הוי המתאווים את יום ה'. למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור... הלוא חושך יום ה' ולא אור, ואפל ולא נוגה לו."
ושוב, באה בפרקנו השלמה לנבואה ההיא:
"והיה ביום ההוא נאום ה' אלוהים, והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. והפכתי חגיכם לאבל, וכל שיריכם לקינה, והעליתי על כל מתנים שק, ועל כל ראש קרחה, ושמתיה כאבל יחיד, ואחריתה כיום מר."
בפרק ב' תאר הנביא את החטא כלפי הנביאים:
"ועל הנביאים צויתם לאמר: לא תנבאו."
ישראל מפסיקים את נבואת הנביאים שה' שלח, עתה מתאר הנביא את העונש שיבוא מידה כנגד מידה:
"הנה ימים באים נאום ה' אלוהים, והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי נאם לשמוע את דברי ה'. ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ה'".
הוא המפסיק את הנבואה וישראל מחפשים אותה. ומבאר רד"ק:
"אפילו הבתולות והבחורים, שדרכם להתעסק בתענוגי העולם, יצמאו על דבר ה' לשומעו לאורך ימים, שיפסק מהם יתאוו אליו מאד".
בפרק ה' נשא הנביא קינה על בית ישראל:
"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל."
עמוס מסיים את פרקנו באותה קינה:
"ונפלו ולא יקומו עוד".
גם פתיחת הנבואה רומזת לחזרה. פרק ג' נפתח:
"שמעו את הדבר הזה אשר דבר עליכם בני ישראל".
את פרק ד' פתח הנביא בקריאה:
"שמעו הדבר הזה, פרות הבשן אשר בהר שומרון."
גם פרק ה' מתחיל באופן דומה:
"שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל".
גם נבואתנו פותחת בקריאה:
"שמעו זאת השואפים אביון..."
יתכן שהנביא רומז בדבריו אל הרעש שהזכיר בתחילת הספר:
"העל זאת לא תרגז הארץ, ואבל כל יושב בה"
וכך אמר בתחילת הספר, שנתיים לפני הרעש:
"ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרועים, ויבש ראש הכרמל".
פרק ח' הוא אפוא, פרק של חזרות והשלמות.


עמוס ט:
אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב


הנבואה המסיימת את ספר עמוס, פותחת אף היא במראה. אך לעומת הפתיחה במראות הקודמים: "כה הראני ה'", פותח הנביא כאן: "ראיתי את ה' ניצב על המזבח", דברים המלמדים שהמראה חזק מקודמיו. גם תיאור הפורענות שתבוא על ישראל הוא החמור והחריף ביותר מבין נבואות הפורענות שבספר:
"ואחריתם בחרב אהרוג, לא ינוס להם נס, ולא ימלט להם פליט... ושמתי עיני עליהם לרעה ולא לטובה... הנה עיני ה' אלהים בממלכה החטאה, והשמדתי אותה מעל פני האדמה."
הנביא מפרט או מדגיש דברי פורענות שבנבואות קודמות. בפרק ב' פסוקים יד-טז אמר הנביא:
"ואבד מנוס מקל, וחזק לא יאמץ כוחו, וגבור לא ימלט נפשו... וקל ברגליו לא ימלט, ורוכב הסוס לא ימלט נפשו."
ובתחילת פרק ח'
"ואחריתם בחרב אהרוג, לא ינוס להם נס, ולא ימלט להם פליט".
פרק ט' סוגר את מעגל נבואות עמוס. הספר נפתח:
"דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתים לפני הרעש. ויאמר: ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל."
פתיחתו של פרק ט' רומזת לפתיחה ההיא. בדברי עמוס:
"ראיתי את ה' ניצב על המזבח, ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים ..."
יש הד לרעש. גם ישעיה הנביא מתאר את מראה הנבואה במילים דומות:
"וינועו אמות הסיפים מקול הקורא...".
יתכן והחוויה של רעש האדמה השפיעה הן על נבואת עמוס והן על נבואת ישעיה.
כמו בראש הספר גם כאן מזכיר עמוס את ראש הכרמל:
"ואם יחבאו בראש הכרמל, משם אחפש ולקחתים..."
וכנגד:
"ואבלו נאות הרועים"
אומר הנביא כאן, בפרק ט':
"ואבלו כל יושבי בה..."
ואולם עמוס אינו מסיים את נבואתו בפורענות. נבואת סיום הספר כולה דברי תקוה וגאולה. את פסוק ח פתח הנביא:
"הנה עיני ה' אלוהים בממלכה החטאה, והשמדתי אותה מעל פני האדמה",
אך מיד ממשיך הנביא:
"אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאום ה'."
ובפסוק המסיים את הספר:
"ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך."
בדברי הנחמה שלו משתמש הנביא בביטויים ובצירופי לשון דומים לאלה שבהם השתמש בנבואות התוכחה, וכאילו מבטל אותם. בקינה בפרק ה' קונן הנביא:
"נפלה לא תוסיף קום, בתולת ישראל, נטשה על אדמתה אין מקימה",
כנגד זאת מנבא כאו הנביא:
"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת... והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם... ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם..."
בפרק ה' פסוק יא אמר הנביא:
"בתי גזית בניתם, ולא תשבו בם, כרמי חמד נטעתם, ולא תשתו את יינם",
וכנגד זאת בנבואת הסיום:
"ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם."
בנבואת הפורענות בתחילת הפרק אמר הנביא:
"וה' אלוהים הצבאות, הנוגע בארץ ותמוג ואבלו כל יושבי בה",
וכנגד זאת:
"והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה."
דברי הנחמה של עמוס ובעיקר:
"הנה ימים באים נאום ה', וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה",
רומזים לדברי משה בתחילת פרשת בחוקותי:
"אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם".
על מטרת נאום התוכחה של משה בתחילת ספר דברים כתב רמב"ן:
"...וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת הרחמים. וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם..."
תוכחות הנביאים אינן באות לייאש את העם ולהפיל את רוחו, אלא לחזקו ולסייע לו לשוב. וכשם שבפרשת התשובה בדברים פרק ל' אומר משה:
"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה, וגו' והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה, והטיבך והרבך מאבותיך"
כך מסיים עמוס את נבואתו:
"ושבתי את שבות עמי ישראל... ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך".