קוד: שד"ל שמות ז בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד
אל: מימון: אראל סגל
[א]
אלהים לפרעה
: ענינו
אלהות ממש, וכן נביאך נביא ממש (וכן דעת
רמבמ"ן), אלא שזה וזה דרך משל, לא משה
אלהים ממש ולא אהרן נביא ממש, אלא בהיות משה מגיד דבריו לפרעה ע"י אהרן הרי
הענין דומה לדיבור האל ע"י נביא.
[ג] ואני אקשה את לב פרעה
: אפשר לפרש כדברי הראשונים (רמב"ם
ורמב"ן ואחרים)
שהענין כמשמעו, כי לעוצם פשעי פרעה היה מן הדין למנוע ממנו דרכי התשובה (ע'
רמב"ם הל' תשובה פ"ו);
ורש"י ז"ל כבר קדם וכתב הפירוש הזה, אך הוא בקוצר לשונו הוסיף בו דבר נאה ונכבד, והוא כי מניעת דרכי התשובה מפרעה לא
היתה לעוצם פשעיו בלבד, אך נוספה לזה סיבה אחרת, והוא כי גלוי היה לפניו יתברך, שאף אם ישוב לא תהיה תשובתו שלמה; עיין דבריו הקצרים כי נעמו. ואפשר ג"כ לפרש כדעת
רמבמ"ן שלא היה בזה עונש
אלהי ונס ממש, אלא כי פרעה עצמו הקשה את לבו, אלא שכל המעשים ייחסו אל האל בצד מה, כי הוא הסיבה הראשונה; ואני מוסיף כי המעשים המיוחסים בספרי הקודש אל האל הם המעשים הזרים שסיבתם בלתי מובנת לנו, וכן כאן קשי ערפו של פרעה אחרי ראותו כמה אותות ומופתים הוא דבר זר ומתמיה,
ע"כ יוחס אל האל; וכיוצא בזה ולא נתן ה' לכם לב לדעת
ועינים לראות
ואזנים לשמוע עד היום הזה (דברים כ"ט ג' ), וכן כי ה' אמר לו קלל את דוד (ש"ב ט"ז י ).
ור ' סעדיה גאון (האמונות והדעות מאמר ד' פרק ד') פירש כי ה' חיזק את לבו כלומר נפשו וחיותו, לבלתי יאבד וימות במכות ההן, עד שישלים ה' שאר המכות, כטעם כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור
הראותך את כחי (ט' ט"ו וט"ז); וזה אמנם רחוק ממשמעות מליצת אקשה את לב, אחזק את לב, אם אין הכוונה אלא אעמידהו בחיים. ובעל העיקרים (מאמר ד' פרק כ"ה) כתב כי הרשע בבוא עליו המכה הוא מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה (שם כ"ז) חטאתי הפעם ה' הצדיק, ובעבור שזה הפועל דומה לאונס ואינו
בתירי, הנה
הי"ת מחזק את לבו כשנותן לו צד או
צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה, ולא על צד ההשגחה
האלהית, וזה כדי שיטור מלבו המורך שקנה מחמת המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח.
[ט] תנו לכם מופת
: לראיה על דבריכם. מופת
ענין ראיה, כמו יה המופת אשר דבר ה' (מ"א י"ג ג' ),
והתבה משורש
יפע, במקום
מופעת, דבר מופיע וגלוי לכל, שאין אחריו ספק.
יהי לתנין
:
נ"ל שגם המילות האלה המשך מאמר משה, כי משה היה צריך לומר לאהרן שישליך מטהו לפני פרעה, והיה ג"כ צריך לומר לפני פרעה: יהי המטה הזה לתנין.
ולפ"ז יפה נכתב "יהי" שהוא לשון ציווי, לא "יהיה" שהוא הודעת העתיד. ומן הטעמים אין להוכיח שדעת בעל הטעמים איננה כן, ושלפירושי היה ראוי שיהיה אהרן בזקף שהוא מפסיק יותר מהטפחא אשר תחת פרעה, כי אמנם כן דרך הטעמים בכל מאמר בעל שני חלקים, פועל "אמר" הקודם למאמר הוא בא בטעם פחות מאותו שעל
התבה שבסוף החלק הראשון מהמאמר, כגון (בראשית כ"ד נ"ז) ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה.
[יא] בלהטיהם
: ובמקום אתר (למטה פסוק כ"ב) כתוב בלטיהם,
והכל אחד, כי שורש לוט ולהט
שוים, כמו
רוץ רהט, מול מהל; ושורש לוט ענינו ניסוי והסתר, ונקראו
לטים או להטים מלאכות המכשפים הנסתרות מהבנת ההמון ואולי מזה נקראו המכשפים חרשים ובארמית
חרשיא, מלשון חרש (יהושע ב' א ) בחשאי, וכן חשאי משורש חשה שענינו
כענין חרש והחריש. והנה בתרגום ירושלמי הנקרא בטעות תרגום יונתן קורא לחרטומי מצרים "יניס
וימבריס ",
ובבמדבר כ"ב
כ"ב הוא קורא אותם שני נעריו של בלעם; ובמנחות (פ"ה ע"א) נקראו
יוחנא
וממרא, ובמדרש (תנחומא א' כי תשא י"ט) נקראו
יונוס
ויומברוס, ובס' הזהר קורא אותם בניו של בלעם; גם
פאולוס באתת
מאגרותיו הזכירם ואמר שחלקו על משה (כל זה
מבוקסטורף, ערוך ארמי ותלמודי עמוד 945), ונמצא
זכרונם גם בספרי העמים הקדמונים כגון
פליניוס
אפוליוס ואחרים. והנה
בענין מעשה החרטומים ר'
חייא בר אבא (סנהדרין ס"ז ע"ב) אמר בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, וכן קצת מן המפרשים הסכימו שבאמת עשו החרטומים מעשה למעלה מן הטבע ע"י כשפים,
וראב"ע כתב שלא היה אלא אחיזת
עינים, וכן דעת
מיכאעליס כי החרטומים לקחו נחשים נרדמים ובלתי מתנועעים ונראים כמקלות וע"י השלכתם ארצה
נעורו ונראים כתנינים, ועדיין יש במצרים אנשים הבקיאים במלאכה זאת, ודעת
אייכהורן כי גם מעשי משה כך היו באחיזת
עינים,
וראזנמילר השיב את הדברים הבאים: אך קשה להניח, שמשה האמין שיוכל לעשות רושם על המלך ועל עבדיו ע"י מעשה אחיזת עיניים, שהיו רגילים בו באותן הארצות, וכמו כן אין זה מסתבר, שמשה לא ידע, שלהטוט זה ידוע למכשפים - הוא שנתחנך בחצר המלך והיה בקי בכל מדעי המצרים.
[
טו ] הנה יוצא
המימה
: אפשר כדי לראות כמה מעלות עלה היאור (כדעת
ראב"ע
ורמבמ"ן) או לטייל ולקבל אוויר (כדעת
רשב"ם
ור ' יעקב בעל הטורים) או לרחוץ כמו שהלכה בת פרעה (תלמידי
מוהר"ר שמואל שלמה
אלפער); וציווהו שידבר לו אצל היאור ולא בביתו, מפני שהיה צריך להכות את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו.
[
יז ] כי אני ה
': כי אני ה' המדבר אליך ע"י משה ואהרן, כי לא מלבם.
ונהפכו לדם
: ראיתי להזכיר כאן שיטת ר' נפתלי
הירץ
וויזל
בענין מכות מצרים: כל המכות שהביא הקב"ה על המצרים נחלקות לד' סדרים, בכל סדר שלוש מכות, ואלו הן: הסדר הראשון תנין דם צפרדע, השני כנים ערוב דבר, השלישי שהין ברד ארבה, הרביעי חשך מכת בכורות וקריעת ים סוף; וארבעה סדרים אלה הם כנגד ארבעה משפטים הרעים הנזכרים
ביחזקאל י"ד שבהן ה' דן את עולמו, והן דבר, חרב, רעב, חיה רעה; והנה כל א' מהסדרים האלה התחיל במופת אחד שהיה מכה קלה ובא להתרות בם, שאם לא ישובו יכה אותם אח"כ במכות גדולות ממנה, והתוכחות הללו תנין, כנים, שחין וחשך ואלה הם הנקראים אותות ומופתים, כי עם היותם מופתים ומעשה נס, הנה היו לאותות ולסימנים על המכות הנאות אחריהם; ובכל המכות הקדים התראה, ובאלה (תנין, כנים, וחשך) לא התרה בהן, לפי שאינן מכות, אלא תוכחות והתראות על מה שיבוא אחריהן; זו שיטת רנ"ה וייזל, עיין בפירוש החכם י' ש'
ריגיו למעלה פסוק ג' (ש.
ריגיו בביאורו לשמות ז' ג' כותב: והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים, ממה שקראם אותות ומופתים לא יובן אלא שיעשה דברים מחודשים למעלה מן הטבע מבלי שיימשך מהם צרה ומכאוב על מצרים, אבל בפסוק הסמוך קראם יד ושפטים גדולים ומשמע מזה שיביא על מצרים עונשים גדולים, גם הודיע שלא ישמע פרעה אל האותות והמופתים, ומעתה יש לחקור למה באו כל השמות כאן ומה ההבדל ביניהם; ודע כי כל המכות שהביא הקב"ה על המגרים נחלקים לד' סדרים בכל סדר ג' מכות ואלו הן: הסדר הראשון...
וד ' הסדרים האלה מקבילים אל ארבעת משפטי ה' הרעים הנזכרים ביחזקאל י"ד שבהן דן הקב"ה את עולמו והן דבר חרב רעב היה רעה, כמו שנשנו במשנה (אבות פרק ה' משנה ח'), וכן התוכחות
שבפ ' בחקותי
לויקרא כ"ו) והעונשים שבשירת האזינו מזי לעב
וכו' (דברים ל"ב ) כלום הולכים על הסדר הזה... והנה לכל סדר קדם מופת אחד הנקרא תוכחת ותעלולים, והיא מכה קלה שיש בה מעט צער ובאה להתרות בם שאס לא ישובו יכם אח"כ במכות גדולות ממנה, והתוכחות הן תנין כנים שחין וחושך. ואלה הם שקראם הכתוב כאן אותות ומופתים, כי היו אותות על סדרי המכות הבאים אחריהם, והיו מופתים מצד היותם למעלה מן הטבע, והודיע השי"ת למשה שלא ישמע פרעה אל התוכחות האלה, עד שיביא עליו כל ארבעת סדרי המכות.)
ורשב"ם (למטה פסוק כ"ו) כתב כי משה היה מתרה שתי פעמים בשתי מכות, ובשלישית לא התרה, וכן בכל סדר וסדר, בדם ובצפרדע התרה, ובכנים לא התרה, בערוב ודבר התרה, ובשחין לא התרה, בברד ובארבה התרה,
ובתשך לא התרה. ור"י בעל הטורים כתב כי לא התרה בשלישיות, וזהו שאמרו רז"ל (סנהדרין פרק ט' משנה ה') מי שלקה ושנה
מכניסין אותו לכיפה, עכ"ל.
ורמב"ן כתב שלא התרה אלא באותן שיש בהן מיתה לאדם.
[
יח ] נלאו מצרים
: עיין פירושי בישעיה א' י"ד.
[כ] ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם
: דעת
אייכהארן ואחרים אחריו כי הדם וכל שאר המכות הם
ענינים טבעיים ההווים במצרים בכל שנה ושנה, ושאמנם כוונת משה
היתה
שיבן פרעה כי ה'
אלהי העברים הוא הפועל
הענינים ההם וכי הוא המושל בכל הארץ; והנה ידוע כי מימי נילוס אחר שגבהו ורבו על אדמת מצרים בתמוז נראים כאדומים ועבים (אם מאדמימות אדמת כוש שהם באים משם, ואם מרוב השרצים שבהם שמאדימים המים גם בשאר ארצות וגורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים), ויעלה באשם, גם רעים הם
לשותיהם. והנה
אייכהארן אומר כי משה ואהרן לא השיבו מימי היאור כולם אדומים כרגע בנטיית המטה, אלא האדימו בתחבולה כלי אחד שמילאו ממימי היאור, וכוונתם כי האל, אשר לימדם להאדים המים אשר בכלי, הוא האל אשר הוא סיבה לאדמימות מימי היאור והוא האומר לפרעה שישלח את עמו. ויפה השיב על זה
ראזנמילר, כי
ענין הלקיחה ממימי היאור ושפיכתם אל היבשה לא היה אלא לעיני ישראל (ד' ט'), אבל
עכשו לעיני פרעה לא היה הדבר כן, כי לא לקחו ממימי היאור, אך נטה ידו על היאור ומיד כל המים אשר ביאור נהפכו לדם; מלבד כי לא ייתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע"י
ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים ייתכן לפי דעתי שמדרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת, אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה
ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה
ענין לרוע עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי
ארחות ימים, וזו ראיה כי
ביאוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאילו נהפכו המים לדם ממש.
[
כב ] ויעשו כן
חרטמי מצרים
:
נ"ל כי מה שכתוב בפסוק כ"א ויהי הדם בכל ארץ מצרים, לא היה מיד, אלא שהכתוב מסיים סיפור הפיכת המים לדם; אבל באותו רגע
שהיכה אהרן את היאור לעיני פרעה מיד נהפכו מימי היאור לדם, ומיד לקחו החרטומים כלי מים שלא מן היאור שעדיין לא נהפך לדם והפכו אותו בתחבולותיהם לדם, ואח"כ
נתפשטה המכה בכל המים אשר בבתי מצרים ובכל
מקוה מימיהם.
[כד] ויחפרו
וכו ' מים
:
חמרו והוציאו מים וכיוצא בזה ויחפרוהו ממטמונים (איוב ג' כ"א ); ולפי זה היה ראוי הטפחא תחת מים (ויחפרו כל-מצרים סביבות היאור מים לשתות, ובעל הטעמים פירש ויחפרו לשתות מים.
[כה] וימלא שבעת ימים
: בשמות רבה (ט' י"ב; י' ו'; עיין גם דברים רבא ז' י') אמרו שכן כל מכה ומכה עמדה ז' ימים, ואין צריך; וכן כתב
רשב"ם כך היה מכת היאור, כלומר זו לבדה נמשכה שבעת ימים. ורעת
ראב"ע
ורמבמ"ן כי שאר המכות לא נמשכו כ"כ, ודעת
ראב"ע כי גם בני ישראל הוכו במכה זו וכן במכת הצפרדע והכנים ושלא הפליא ה' בין מצרים ובין ישראל רק במה שבא מפורש בתורה,
ור ' יעקב בעל הטורים כתב על זה: והפלגתו על דברי חכמים ורדפו אחרי הפשט הביאו לזה הדעת, כי חלילה לאל להכות את ישראל, כי אין מעצור לה' להושיע את אשר ירצה, ולהכות לאשר ירצה, עכ"ל.
ונ"ל כי ארץ
גשן כדעת האחרונים לא
היתה מארץ מצרים אלא על גבולה,
והיתה סמוכה לארץ ערב, ולפיכך לא
היתה שותה ממימי הנילוס, ובכן לא הוכתה לא במכת הדם ולא במכת הצפרדעים, והכתוב לא הוצרך להזכיר
ענין זה, כי היה ידוע לישראל שהיו יודעים תכונת ארץ מושבם; אמנם אם היו קצת מבני ישראל חוץ לארץ
גשן, לא נכחיש כי הוכו גם הם במכות אלה, וגם הם הוצרכו לשתות ממימי הבורות אשר חפרו,
[
כז ] את כל גבולך
: ולא ארץ
גשן שלא
היתה מגבול מצרים ממש, וכן
למטה י' ד' (מוהר"ר משה
עהרענרייך),
בצפרדעים
: ידוע כי אחרי שוב נילוס אחור אחר אשר הרווה את ארץ מצרים, נולדים בטיט הנשאר מיני שרצים הרבה, וכתב
בושארט כי היה הנס, א) כי נתרבה כ"כ מין הצפרדעים בפרט, ב) כי באו ברגע שאמר משה, ג) כי עזבו המים אשר שם משכנם ובאו ביבשה ובבתים, ד) כי נכרתו כאשר אמר משה למועד אשר קבע לו פרעה.
ואייכהארן מצטער ומתרעם כי שום א' מעוברי
ארחות ימים, אשר כתבו
בעניני ארץ מצרים, לא השגיח על הצפרדעים ולא הודיענו דבר זה שבכל שנה ושנה הם מתרבים ובאים ביבשה. ראה עד היכל הגיעה עזות פנים של הכופר הזה, שהוא אומר כי ריבוי הצפרדעים ובואם בבתים הוא
ענין טבעי במצרים, הנוהג בכל שנה ושנה, אעפ"י שלא היה אדם שהעיד או הזכיר דבר מזה.
מאן
: כמו ממאן (דקדוקי 5374) ורש"י ממאן בזה, ולדעתו אין
התבה בינוני פיעל, אך היא שם התואר, והסופרים לא הבינו כוונתו והשחיתו דבריו והשמיטו מילת ואין, ואין ספק כי הוא ז"ל כך כתב: ואין מאז כמו ממאן
וכו ' ותלמידי שלום שמעון
מודינה מוסיף כי לכך בתחילה כתב
רש"י ואם סרבן אתה (שהוא שם התואר), ואח"כ כתב (ואין) מאן כמו ממאן מסרב (שהוא בינוני, ולא כתב סרבן).
[
כח ]
במשארותך
:
העריבות שלשין בהן העיסה, ונמצא ג"כ להורות על העיסה עצמה (משארותם צרורות
בשמלותם, למטה י"ב ל"ד) והמילה נגזרת מן שאור אעפ"י שזה
בסי"ן (דון יצחק),
ורד"ק כתב שאולי היא מל' שאר שענינו מזון. ויוסף ירא מוסיף כי שאור
בסי"ן נגזר מן שאר
בש"ין, כי השאור הוא חלק מן הבצק שנשאר מיום אתמול והחמיץ. והנה אין ספק כי משה ואהרן הלכו ואמרו כל זה לפרעה; והכותים הוסיפו: ויבא משה ואהרן אל פרעה וידברו אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני ואם מאן אתה
וכו ' עד סוף הסימן.
[
כט ] ובכה ובעמך
: יעלו גם על בני אדם, כלומר במלבושיהם ובחיקם.