פירוש שד"ל על שמות פרק יג

קוד: שד"ל שמות יג בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש שמות – פרק יג '

[ב] קדש לי : בפה (כלומר אמור לבני ישראל שהבכורות קדושים לי) כמו (ויקרא י"ג ה' ) וטהרו הכהן וטמאו הכהן (יפת הקראי הביאו ראב"ע). פטר כל רחם : ל' פתיחה (כפי כל המפרשים) ושילוח והוצאה, כמו פוטר מים (משלי י"ז י"ד ), יפטירו בשפה (תהלים כ"ב ח' ), וכן ויפטר מפני שאול (ש"א י"ט י ) שענינו ויצא, וכן נפטר בלשון חכמים, ואתפטר בלשון תרגום וסורי. והקשה בושארט כי כתוב פטר שור ושה, פטר חמור (שמות ל"ד י"ט וכ ' ) בלא מילת רחם, ודעתו כי המילה מל' ערבית, כי אלפטר ענינו בערבית התחלה וראשון; ואין זה כלום, כי גם שורש פתח נאמר (ובפרט בלשון חכמים) על כל התחלה, וכן ייתכן שעשו הערבים ושימשו בשורש פטר על כל התחלה, וכן בלה"ק השמיטו מילת רחם ואמרו פטר על כל בכור לא על כל התחלה; ובלשון חכמים שימשו בשורש פטר על ההשלמה (מפטיר) וגם זה איננו זז מל' יציאה, ודע כי לא השמיטו מילת רחם אלא כשהיא כתובה קודם לכן, כי כן למטה פסוק י"ב והעברת כל פטר רחם לה', ואח"כ בפסוק י"ג וכל פטר חמור תפדה בשה, וכן למטה ל"ד י"ט כל פטר רחם לי, ואח"כ פטר שור ושה, ופטר חמור תפדה בשה. לי הוא : הוא מאמר בפני עצמו והוא נתינת טעם לקדש לי כל בכור, וכמו שכתב רש"י לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים (ואת בכורי ישראל הצלתי).

[ג] ויאמר משה אל העם וגו' : משה קודם שיאמר לישראל מצוות הבכורות אמר להם מצוות חג המצות, שנאמרה לו קודם צאתם, ולא אמרה להם עד אחר צאתם (עיין למעלה י"ב י"ד וכ"א ). זכור את היום הזה : בכל שנה ושנה.

[ד] האביב : תחילת בישול התבואות, כמו השעורה אביב (למעלה ט' ל"א ), אביב קלוי באש (ויקרא ב' י"ד ), ונראה כי השעורה נקראת בתחילת בישולה אביב, והחיטה כרמל, ואין שום ענין ויחס למילת אביב עם מילת אב, כמו שחשב ראב"ע שכתב: ופירוש אביב כמו ביכור, כי הוא מגזרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד. וטעה אחריו רד"ק שפירש (בשורש אבב) באבי הנחל (שיר השירים ו' י"א ), בעצי הנחל, וכתב השיבולת עם הקנה שלה תיקרא אביב ע"ש הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד הענפים; וכל זה שיבוש, כי מעולם לא מצאנו אביב על העץ ולא על הקנה ולא על השיבולת, אלא בפרט על השיבולת בתחילת בישולה; ועיין נימוקי ר' אליה, ומצאנו שם אב (לראות באבי הנחל, שיר השירים ו' "'א), עודנו באבו (איוב ח' י"ב ) שענינו צמח הצומח, שלא נגמר בישולו; ונראה כי שני הבי"תין אשר באביב מבדילין בינו ובין אב, ומורים על תוספת הצמיחה שכבר הגיעה לבישול; ודוגמת זה סבוני גם סבבוני (תהלים קי"ח י"א) השני חזק מן הראשון, ובל' ארמית מצאנו פועל אבב על האילן כשמוציא פירות: כביכורה בתאנה בראשיתה (הושע ט' י' ) תירגם יונתן: כביכורה בתינתא די באוול מאבבא; אך נ"ל שאין זה מן אביב, אלא מן אנבא שהוא תרגום פרי, וכן אתה רואה שלא הספיק ליונתן לומר " מאבבא ", אלא הוסיף " באוול " שענינו בתחילה, א"כ מאבבא אין ענינו אלא מוציאה פירות, וכן מצאנו ירח בול (מ"א ו' ל"ה ) תירגם יונתן: ירח מיסף אבביא, א"כ אבב בארמית אינו אלא פרי (כי ירח בול הוא מרחשון, ואין בו לא ביכורים ולא אביב) ומילת אבביא ענינה שוה לאבה ואינבא (כי שתי הגזרות האלה מתחלפות וקרובות, כמו שמצאנו קנצי במקום קצי איוב י"ח ב' ). ברש"י כ"י שבידי: וכי לא היו (לא: היינו), יודעים, ונכון. ארץ זבת חלב ודבש : מצאנו כמליצה הזאת גם במשוררי העמים הקדמונים כגון אובידיוס ולפניו תאוקריטוס וכן אוריפידס, וכן בנביאים יספו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב (יואל ד' י"ח ), והנה היא מליצה שירית ודרך הפלגה.

[ו] שבעת ימים תאכל מצות : השומרונים הגיהו (וכן מתורגם בתרגום יוני המיוחס לע' זקנים): ששת ימים תאכל מצות, לפי מה שכתוב (בדברים ט"ז ח') ששת ימים תאכל מצות, ולא ראו כי קודם שיאמר במשנה תורה ששת ימים תאכל מצות, כבר אמר (ט"ז ג') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, ואחר שאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, אמר ששת ימים תאכל מצות, כלומר מלבד היום הראשון, ואח"כ הוסיף שהאחרון שבהם שהוא יום השביעי יהיה עצרת, וכאן שלא דיבר בפרטות על היום הראשון אמר שבעת ימים תאכל מצות, ואח"כ הוסיף כי האחרון שבאותם השבעה ימים יהיה חג.

[ח] והגדת לבנך : תפרש לו טעם מה שאתה עושה, מל' מגידי החידה (שופטי' י"ד י"ט ) שענינו מפרשי החידה. בעבור זה עשה ה' לי : אני עושה החג הזה ואני אוכל מצות בעבור מה שעשה ה' לי (רשב"ם ורמב"ן ). זה וזו ענינם אשר, עם זו יצרתי לי (ישעיה מ"ג כ"א ), עם זו גאלת, עם זו קנית (למטה ט"ו י"ג, ט"ז ) בארח זו אהלך (תהלים קמ"ב ג' ), הר ציון זה שכנת בו (שם ע"ד ב'), אל מקום זה יסדת להם (שם ק"ד ח'), וזה אהבתי נהפכו בי (איוב י"ט י"ט ); מילת זו נגזרת מן די שענינו בארמית אשר, כמו שמלת זה נגזרת מן דא ודין; והרמבמ"ן כתב כי הטעמים מסכימים יותר עם פירוש רש"י וראב"ע (בעבור שאקיים מצותיו עשה ה' לי), ואין הדבר כן, כי גם מילת זו ב-עם זו גאלת, עם זו קנית, עם זו יצרתי לי, בארה זו אהלך, היא בטעם מפסיק, ודבוקה למילה שלפניה, כמו מילת זה במליצת בעבור זה עשה ה' לי.

[ט] והיה לך לאות וגו' : שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. וזה למען תהיה תורת ה' בפיך ( רמב"ן), זהו הנכון בפשט הכתוב הזה, ופסוק ט"ז ראיה לפירוש זה; והקראים אומרים שהוא משל, ויפה טען נגדם הראב"ע. גם רשב"ם נטה בזה לדעת הקראים וכתב: יהיה לך לזיכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כענין שימני כחותם על לבך (שיר השירים ח' ו' ), בין עיניך, כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי, עכ"ל. ובדורנו גם הכורם קיים דעת הקראים; ואין ספק, שאם היה משל היל"ל "כאות" על ידך " וכזכרון " בין עיניך, לא לאות ולזכרון, מאחר שהמצוות אינן משל ושיר (כמו נבואות ישעיה שאמר מ"ט ט"ז הן על כפים חקותיך) אלא מליצה פשוטה, והכורם התחכם להסיר מעליו קושיית הלמד"ים הללו (לאות ולזכרון), ופירש שהאב יאמר לבנו: החג ע"י שחיטת הפסת ואפיית המצות יהיה לך לאות על ידך, שהם דברים הנעשים בידים, ולזיכרון בין עיניך שאתה רואה מצה ומרור מונחים לפניך, וזה עיוות הכתוב כי הבן איננו עושה אלא האב, ואיך יאמר על ידך? וכן למטה (ט"ו ט"ז ) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם... והיה לאות על ידכה, ועוד איך יאמר האב לבנו "הוציאך" ולא "הוציאני" או "הוציאנו"? ובפרט אחר שאמר: בעבור זה עשה ה' לי, מלבד כי האות הוא סימן קיים, לא מעשה הנעשה לשעתו, ואיך יימשך מן המעשים ההם הנעשים פעם אחת בשנה שתהיה תורת ה' בפינו כלומר תמיד (כטעם כי לא תשכח מפי זרעו, דברים ל"א כ"א )? ועוד מה יאמרו על וקשרתם אותם לאות על ידך (דברים ו' ח' )? והקראים (שהביא ראב"ע) אמרו שהוא כמו קשרם על לבך תמיד (משלי ו' כ"א ), קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך (שם ג' ג') קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך (שם ז' ג'), ולא הבינו כי כל זה דרך מליצת השיר, והעד: כתבם על לוח לבך, שא"א לפרשו כמשמעו, ואם היה כתוב בתורה וכתבתם על לוח לבך, היינו אומרים שהוא משל, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י' ט"ז ), אבל התורה אמרה, שנקשור על היד ובין העינים ונכתוב על מזוזת הבית, ומי יאמר לנו שכל זה משל? ומי יאמר לנו, איזו מן המצוות כמשמעה ואיזו מהן למשל? ואם היה הדבר צריך חיזוק, הייתי מוסיף כי ידענו כי כן היה מנהג הקדמונים וכן הוא עד היום בארצות המזרח להיות על גופם סימנים לעבודת אלהיהם, שהרי כתוב וכתבת קעקע לא תתנו בכם (ויקרא י"ט כ"ח ), וכן עד היום הישמעאלים כותבים פסוקים מס' תורתם על מזוזות פתחיהם ובשערי עריהם; ויש אומרים כי היה מנהג העמים הקדמונים לכתוב על בשרם ועל ניירות ולוחות שהיו נושאים על מצחם כתיבות של כשפים וכעין קמיעין, וה ' רצה להרחיק את ישראל מן המנהגים ההם וציוה אותנו לשאת על בשרנו קצת מדברי תורתו למען תהיה תורת ה' בפינו תמיד לא תמוש מפינו ומפי זרענו. ולפי פשט הכתוב עיקר הכתיבה הוא המילות האלה: ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים, שהוא עיקר כל התורה כולה הכולל שני עיקרי אמונתנו שהם שכר ועונש, כלומר שהאל משגיח על מעשה בני אדם לתת לאיש כדרכיו; וברית עולם, כלומר כי יעקב בחר לו יה. ומוהר"ר יהודה אריה אוסימו מוסיף כי כמו שהכהן הגדול היה על מצחו גזר הקודש, כתוב עליו קדש לה', ככה להיות כל העדה כולם קדושים וממלכת כהנים, ציוה ה' שיהיה להם אות על גופם; וכמו שמילות קדש לה' היו סימן גדולה והשיבות לכהן גדול על כל ישראל, כן מילות ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים הן פאר לישראל על כל האומות. ויצחק פארדו משיב כי ציץ הכהן הגדול היה להודיע קדושתו לכל רואין, אבל התפילין לא היו לתפארת לנו מן האדם אלא למען תהיה תורת ה' בפינו; והוא אומר כי תפילה של יד היא לסימן למניח אותה, שהוא רואה אותה וזוכר כי בחוזק יד וגו', ושל ראש היא לסימן ליהודי אחיו הרואה אותו, כי כל יהודי, כשיראה יהודי אחר עם תפילה על מצחו, יזכור כי בחוזק יד וגו'.

[י] ושמרת את החקה הזאת למועדה : דבק לתחילת מה שאמר משה לישראל (למעלה פסוק ג'): זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. מימים ימימה: משנה לשנה, כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כ"ה כ"ט ), ואח"כ מפורש ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקודם לכן אמר: והייתה גאלתו עד תם שנת ממכרה והנה ממילות עד תם שנת ממכרו היה אפשר להבין עד ראש השנה, אף אם לא עברו י"ב חדש מיום המכירה, לכך הוסיף: ימים תהיה גאלתו, ואח"כ אמר: ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, והנה ימים ושנה תמימה דבר אחד הם, וקראו לשנה תמימה ימים, כי היא כוללת כל מיני הימים, הארוכים והקצרים, וקראוה שנה, כי הימים והזמנים (ורע וקציר, וקור וחום, וקין וחורף) חוזרים פעם שנייה מדי שנה בשנה, וכל זה הוא בשנה הטבעית שהיא שס"ה ימים, ותחילתה בכל זמן שיהיה, כי המוכר ביתו ימכרהו בכל יום שירצה, ומקץ שס"ה ימים נשלמה שנה תמימה הנקראת ג"כ ימים, ועניין העיבור לא נזכר בתורה. ורנ"ה וייזל ע"ה בויקרא כ"ה (ואחריו י' ש' ריגיו כאן) ביקש להבדיל בין שנה לימים ואמר, כי שנה היא שנה ממש של שס"ה ימים, וימים היא שנה על פי קביעות המחוור, שהיא לפעמים של שנ"ד ימים. וזה הבל, כי הנה במוכר ביתו, וכן בבת יפתח (שופטים י"א מ' ) נזכרו שני השמות ימים ושנה, ולא ייתכן שיהיה ביניהם שום חילוק, כי איך ייתכן לפרש והייתה גאלתו עד תם שנת ממכרו (שס"ה יום), ימים תהיה גאלתו (שנ"ד או שפ"ד יום), ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה (שס"ה ימים)? והנכון כדברי רש"י (שם בויקרא ) ימי שנה שלימה קרויים ימים.

[ יב ] והעברת : לשון הפרשה (רש"י ). וכל פטר : כאן פורט מה שאמר תחילה דרך כלל והעברת כל פטר רחם לה', כלו' כל פטר שגר בהמה הזכרים תעביר לה', וכל פטר חמור תפדה בשה, וכל בכור אדם תפדה. שגר : שגר בארמית ל' שילוח מה שהבהמה משלחת מבטנה, והוא כולל כל ולדותיה בלי חילוק, כמו שגר אלפיך (דברים ו' י"ג ) ופטר נאמר על הבכור, שפותח הרחם.

[ יג ] וערפתו : מל' עורף ככריתת העורף, ואמר כן, כדי שלא ישחטהו כדרך הזבחים, כי אין זבח מבהמה טמאה; וענין הפדיון שווה לכל בהמה טמאה (במדבר י"ח ט"ו ), אלא שדיבר בהווה כי החמור היה מצוי אצלם הרבה. אבל במכילתא (בא י"ח) אמרו שאין פודין שאר בהמה טמאה אלא חמור בלבד.

[ טו ] הקשה לשלחנו : היה משלח בקושי, כמו ותקש בלדתה (בראשית ל"ה ט"ז ) בהמה המקשה לילד, (חולין פרק ד' משנה א); פועל הקשה משמש במקום תואר הפועל, כמו היטבת לראות (ירמיה א' י"ב ) והטעם כי תחילה אמר לשלחם כשתסור המכה, ואח"כ חזר בו, ואח"כ אמר שיניחו הטף, ואח"כ אמר שיניחו צאנם ובקרם, ורק אחר מכת בכורות שלחם כולם; וכן המקשה לילד, כל חבל שיבוא לה מסייע הלידה, ובבוא לה החבל האהרון היא יולדת.

[ טז ] והיה לאות וגו' : אינם דברי האב, אלא התורה חותמת הענין, וחוזרת ומזכרת מצות התפילין, אם להוסיף עליה זירוז לרוב חשיבותה, ואם לפרש איך נכתוב בהם, כי למעלה אמר "הוציאך", וכאז אמר "הוציאנו", כי כן ממש נכתוב: ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים. ולטוטפות : משורש טוף, ומשפטו טפטפות, כמו בבל שמשפטו בלבל; ושורש טוף מורה בל' ערבית סבוב, ונקרא טוטפת עדי המקיף הן הראש הן היד, ואצעדה אשר על זרועו (ש"ב א' י' ) ת"י: וטיטפתא דעל דרעיה.

[ יז ] ויהי בשלח פרעה : לא אמר כשלח (ר"ל אחר ששלח) אלא בשלח (ר"ל בשעה ששלח), כי ה' לא חשב מחשבתו אחרי צאתם. ולא נחם וגו' : ה' לא ישנה פתאום לבות בני אדם, אך יתנהג עם כל איש ואיש לאט לאט על פי מידותיו וטבעו, והנה ישראל בצאתם מבית עבדים לא היה אפשר שיהיו בעלי גבורה ואומץ לב (עיין ראב"ע י"ד י"ג) לבוא מיד להילחם בשבעה עממים ולרשת את הארץ, וגם אם היה ה' נותנה בידם באותות ובמופתים, לא יהיו כדאי להיות אומה בפני עצמה המתנהגת מאליה בדעת ובתבונה, כי עבדים הפורקים מעל צווארם עול שיעבוד כבד פתאום, או יישאר בלבם מורך, או יתהפכו אל הקצה האתר וישתקעו בהפקר ולא תיכון בידם ההנהגה המדינית, להעדר הגבורה והתבונה הצריכות לקיום חברה חופשית; ע"כ לא רצה ה' להביאם מיד אל הארץ ואל המלחמות, כי למורך לבבם בראותם מלחמה יבחרו בעבודה וישובו מצרימה, ונחה אותם דרך המדבר לשיתעכבו שם זמן מה ויתחנכו מעט מעט ויקנו המידות הצריכות להם להתנהג מעצמם על אדמתם; ועוד טעם אחר היה לו בזה, והוא כי במדבר הגדול היה אפשר להם לקבל תורה ומצוות כולם כאחד ולהתלמד ביראת ה' ובידיעת דרכיו ולהתחנך בביטחון בו תחת הנהגת האל ומשה עבדו,שאם היו באים מיד לרשת את הארץ, היו מתפרדים איש לנחלתו ולא היה אפשר ללמדם ולהורותם כולם כאחד. ואף אם לא היו מתעכבים במדבר מ' שנה מפני המרגלים, מ"מ היו מתעכבים שם קצת חדשים עד שיקבלו התורה והמצוות בהיותם כולם סביבות הר סיני ובהיותם אוכלים המן ובלתי טרודים בעבודת האדמה. כי קרוב הוא : הדרך ההוא.

[ יח ] וחמושים : מזויינים, כי כמו שאמרו חלוצים מן חלצים, כן יאמרו חמושים מן חמש (ש"ב ב' כ"ג ) מקום חגירת החרב, והודיע זה לומר כי לא להעדר כלי זיין אמר ה': פן ינחם העם, אלא מפני מורך לבבם.

[ כא ] וה ' הולך לפניהם וגו' : רבים מן המכחישים האחרונים אמרו שהיה אהרן או איש אחר מוליך האש לפני העם כמו שהיו הפרסיים עושים, ויאמרו, כי האש ביום הוא נראה מרחוק מצד העשן העולה ממנו ובלילה האש מאיר ונראה, וכן קורציוס מגיד כי אלכסנדר היה משיא משואות בנסוע המחנה. גם הביאו מה שאמר פיטס האנגלי כי הישמעאלים ההולכים במדברות בשיירה מאירים להם בלילה באש שנותנים בספל של ברזל הנתון על נס גבוה; והנכון כדברי פאבר בספרו קדמוניות העברים, שכתב כי האל עשה האות והמופת על פי מה שהיה נהוג אצל העמים בימים ההם ובארצות ההן. ואולי יאמר אדם שאין הכתוב הזה מחייב בהכרח שהיה העמוד הזה מעשה נסים, כי כיוצא בזה מצאנו וארון ברית ה' נוסע לפניהם לתור להם מנוחה (במדבר י' נ"ג ), וידענו כי הארון לא היה נוסע דרך נס, אלא היו הלויים נושאים אותו, ופעמים רבות מצאנו שליח ה' (גם אם יהיה בן אדם) נקרא בשם שולחו, והיה א"כ אפשר לפרש וה ' הולך לפניהם, איש נבחר וקדוש ההולך במצוות ה', אמנם אומר אני כי מה שמצאנו למטה (י"ד י"ט וכ ' ) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו', ויסע עמוד הענן, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, וכן (שם כ"ד) וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים, כל זה מוכיח כי מעשה נסים היה הדבר; גם מאמר משה (במדבר י"ד י"ד ) שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן וגו', מורה שהיה הענין נס גלוי לכל העמים שהיו גם הגויים מכירים שהיה למעלה מן הטבע, וכן המשורר הזכיר בין הנפלאות: פרש ענן למסך ואש להאיר לילה (תהלים ק"ה ל"ט ), וכן נחמיה (ט' י"ב ) אחר שאמר: והים בקעת לפניהם, אמר: ובעמוד ענן הנחיתם יומם וגו'.

[ כב ] לא ימיש : פועל עומד, בנין הקל משורש מיש, כמו לא ימיש מתוך האהל (למטה ל"ג י"א ), ולא ימיש מעשות פרי (ירמיה י"ז ח' ). לפני העם : משפטו   מלפני והושמטה המ"ם, כמו השמרו לכם עלות בהר (למטה י"ט י"ב ). ויש אומרים ששיעור הכתוב לא ימיש עמוד הענן ועמוד האש אשר היה לפני העם, וכן מתורגם בתרגום ירושלמי: דמדברא קדם עמא, ר"ל שהיה הולך. מילת "משלים" ברש"י הוא ענין מסירה (כמו בעזרא ז' י"ט ), ותלמידי מוהר"ר מכ"ף אומר כי כן אנשי המלתמה העומדים במשמרת ממתינים במקומם עד שיבואו חילופיהם, ואז מוסרים להם (בדיבור) מה שעליהם לשמור, וזה נקרא מסירה; ורש"י בשבת כ"ג ע"ב ד"ה עמוד הענן פירש משלים אורו ואיננו מדוקדק, ולמטה י"ד י"ט רש"י בעצמו כתב: והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, וזה ממש כפירוש מכ"ף שהשומר מוסר לחברו מה שיש לו לשמור.