פירוש שד"ל על שמות פרק כב

קוד: שד"ל שמות כב בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש שמות – פרק כב'

[א] אם במחתרת: כשהיה חותר את הבית ובוקע בקיר להיכנס, וזה בלילה, כי ביום לא יחתור, והכתוב הבא אחריו לעד (ראב"ע). אין לו דמים : ימים רבים פירשתי כראב"ע, המכה אותו אין לו עון רציחה, וכן נדפס בפירושי לפרשת משפטים בס' בן גרני (אמשטרדם, תרי"א), ועתה (ערב שבועות תרי"ט) רואה אני כי נושא המאמר בפסוק הזה ושלאחריו הוא הגנב, ולא בעל הבית, והנה טעם אין לו דמים שאינו נחשב כבן אדם חי ובעל דם, אבל הוא נחשב כמת ומי שהרגו גברא קטילא קטל, וכן היא דעת רש"י שכתב: אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו; דמים לו (פסוק ב') כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. וראב"ע כתב: ויש לתמוה מן המפרשים דמים חיים, א"כ מה הוא איש דמים (ש"ב ט"ז ח' ) דמיו בו (ויקרא כ' ט' )? וטענתו בטלה, כי בודאי דמים כמו חיים, כי הדם הוא הנפש, ואיש דמים היא מליצה קצרה, וענינו שופך דמים, וכן דמיו בו היא מליצה קצרה, והכוונה שפיכת דמו ומיתתו אינה תלויה אלא בו, וכן ולא תשים דמים בביתך (דברים כ"ב ח' ) הכוונה שפיכות דמים. אבל אין לו דמים איננה מליצה קצרה, אך היא כמשמעה, וסיוע לזה הלמ"ד המשמשת (אין לו דמים, דמים לו), וכן (במדבר ל"ה כ"ו כ"ז ) ואם יצוא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וכו' אין לו דם, הכוונה הרוצח נחשב כמת; אבל והיה עליך דמים (דברים י"ט י' ) הכוונה עין שפיכות דמים, לפיכך הוא נקשר במילת על; ואמרתי כי זה סיוע ולא ראיה גמורה, מפני שמצאנו אין לנערה חטא מות (דברים כ"ב כ"ו ) שגם העין נקשר עם למ"ד; וכן חכמי המשנה הבינו מליצת אין לו דמים חוזרת לגנב ולא לבעל הבית, כי אמרו (סנהדרין פרק ח' משנה ו') הבא במחתרת וכו' אם יש לו דמים חייב, אם אין לו דמים פטור. והנה הפקירה התורה את דם החותר בלילה מאחר שאין שם עדים, ובעל הבית הרוצה להציל את שלו מוכרח להתקומם נגדו, ואם לא יותר לו להרגו, אז הגנב ימיתהו, או יצטרך בעל הבית לראות ולשתוק; ויפה לימדו רז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א) הבא להרגך השכם להרגו; וקרובין לזה דברי רבא. והנה מאחר שמליצת אין לו דמים חוזרת לגנב שהוא נחשב כמת, אם כן לא בעל הבית לבדו, אך גם כל אדם רשאי להרגו, וכן פסק הרמב"ם (הלכות גנבה פרק ט' הלכה ז'), ואעפ"י שלמדו מכאן הבא להרגך השכם להרגו, הריגתו מותרת גם לשאר כל אדם, מפני שכל אדם חייב להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף. והנה גם ראב"ע באמרו אין על הורגו שפיכות דמים, נראה שהוא מסכים שהריגתו מותרת לכל אדם, ואולי גם הוא הבין כי מילת לו חוזרת לגנב, ותהיה הכוונה אין בעבורו עון שפיכות דמים, וכמו שתירגם רמבמ"ן; אבל גם ראב"ע וגם רמבמ"ן היה קשה להם הלשון הזה המושאל והשירי שמי שהוא חי וקיים יהיה נחשב כמת וכאילו אין לו דם, ונדחקו לפרש שלא יהיה בעבורו עון שפיכות דם. אבל רש"י היה לו חך טועם הדיבור העברי והבין הדבר על בוריו. והיירונימוס גם קלעריקוס גם גזניוס ואחרים פירשו על ההורג, שלא יהיה לו עין שפיכת דמים. רק גוסיציוס הבין כי נושא המאמר הוא הגנב, ולא ההורגו, אך לא הבין שיהיה נחשב כמת ופירש גם הוא בלשון מושאל, אך בדוחק גדול, ואמר שדם ההרוג ניתז על הרוצח ומביא עליו עין רציחה, והתורה אומרת כאן כי הבא במחתרת אין דמו ניתז על הרוצח ואיננו מביא עליו חטא; וכמה זה רחוק מלהתקבל על הדעת! ברוך שבחר ברש"י ונתן ליראיו עין רואה ואוזן שומעת. והיום ה' אדר שני תרכ"ד הראני תלמידי יוסף ירא כי ראב"ע בפירושו הקצר גילה דעתו בהדיא שאין לו דמים לגנב, וז"ל: והטעם אין מי שיבקש דמו לגאול.

[ב] אם זרחה השמש עליו : אם בעוד שהיה חותר (אחר שהתחיל בלילה) זרחה השמש, אסור להרגו ולקחת הגנבה מידו בחזקה ובמכת אכזרי שיש בה סכנה, כי אז אפשר להעמיד עליו עדים ולהביאו לבית דין, ואז שלם ישלם, ואם אין לו לשלם, ימכרוהו בעבור גנבתו; ולפי זה תירגם אנקלוס : אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, פירש אמיתת הענין, כי לכך הותר לבעל הבית להרוג החותר, מפני שאינו מוצא עדים, אך אם הוא בזמן ובמקום שעין בני אדם שולטת בו לראותו ויוכל להעמיד עליו עדים, אין ליחיד לעשות משפטו בידו בזולת הכרח עצום, כי לכך נוסדו בתי דינים; ולפי זה אף אם הוא ביום, אלא שאין שם אדם, רשאי בעל הבית להמיתו וכן הוא במכילתא (משפטים י"ג) לכן פסק הרמב"ם (הל' גנבה פ' ט' הלכה ח'); ואין כן דעת הראב"ד ורבנו חננאל והביאו בעל מגיד משנה שם); ורז"ל דרשו בזה אם ברור לך הדבר כשמש שאינו בא על עסקי נפשות (ע' רש"י וסנהדרין ע"ב ע"א); ומשפט אמת הוא, רק איננו פשט הכתוב רק אסמכתא. שלם ישלם : הגנב הנמלט והגנבה בידו, ובעל הבית והעדים רואים אותו, ישלם; לפיכך אסור להרגו וההורגו חייב עליו. וכן מתורגם בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל: ואין ישתזיב מידיה.

[ג] אם המצא וגו' : חוזר למעלה (כ"א ל"ז ) אם גנב וטבח או מכר, ישלם חמשה בקר תחת השור וגו'; ואם נמצא בידו (שלא מכר) ובחיים (שלא טבח) לא ישלם אלא שניים; וזה יהיה סיבה שלא ימהר לטבוח ולמכור וע"י כך תתגלה הגנבה. חיים : חוזר לשור וחמור ושה. שנים ישלם : כמשפט כל גנב (למטה ו'), והוא מידה כנגד מידה: ישיב מה שגנב ויפסיד מביתו אחר כמוהו.

[ד] כי יבער איש : נ"ל ל' בעור והשחתה. מה שכתוב בפירוש ראב"ע: והוא מהבנין הדגוש-אינו אלא טעות סופר, וראוי להגיה (כמו שכתוב בביאור הקצר): מהבנין הכבד הנוסף; ובער מהדגוש. אח"כ בדקתי בשני ראב"ע כ"י, ומצאתי בא' מהם (כתיבת ר' דניאל יע"ל) כתוב כך: ויבער מל' ואנחנו ובעירנו מבנין הכבד, ובער בשדה אחר כמהו; רק הוא מהבנין הדגוש; וכמהו ואתם בערתם הכרם; ובאחר הכתוב בשנת קס"א מצאתי: ואמרו כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו והוא מהבנין הכבד, וטעם ובער בשדה אחר (בגליון נוסף: אדם אחר) כמהו רק הוא מהבנין הדגוש וכמהו 'ואתם בערתם הכרם. ושלח: הוא פירוש הכלל. את בעירה : אמר "בעירו" להיותו לשון הנופל על לשון כי "יבער" ולשון "ובער", והמשפטים נאמרו קצת ע"ד השיר, כדי שיתרשמו בזכרון ההמון, וכן למטה ( כ"ג ה' ) וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עם. מיטב שדהו וגו' : של ניזק, דברי ר' ישמעאל (מכילתא שם י"ד) וכן פירש רשב"ם, וכן אמר ר' אידי בר אבין (ב"ק ו' ע"ב) כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל, דמשלם שמנה; ונ"ל כי הבהמה השחיתה מעט או הרבה בכל הערוגות שעברה עליהן, והתורה נתנה יד המזיק על התחתונה וחייבתו לשלם כאילו בהמתו השחיתה כל המיטב; ורבא הקשה (שם) והלא המוציא מחברו עליו הראיה; והכלל הזה אמנם יצוק, כשלא הוחזק זה שהזיק לזה, אבל אחר שהוחזק למזיק איננו רחוק שתקנסהו התורה שישלם כאילו הוא המיטב; ודעת ר' עקיבא (מכילתא שם שם) שלא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, כלומר שאם בא ליתן לו קרקע בשביל מה שהזיק, ייתן לו מן המיטב.

[ה] כי תצא אש: אפי' מעצמה (רש"י ) או ע"י רוח מצויה. נוהגים בקצת מקומות קודם בוא זמן הגשמים לשרוף באש את העשב היבש על פני השדה וקרוב הוא שתהיה האש עוברת משדה לשדה וגורמת נזק רב; וכתב נוסע אחד במסעותיו באסיאה הקטנה, כי פעם א' בא אצלו איש טורקי והיה מדשן קנה שאיפת הטבאק שלו, ונפל ניצוץ ארצה והצית אש בעשב היבש מחום השמש, ונשבה בו הרוח ונהיתה ע"י כך בערה גדולה בעצי היער, ורק אחר איזו שעות וברוב עמל ויגיע עלה בידם לכבות הדלקה. גדיש : כך נקראת התבואה אתר שנקצרה כשהיא צבורה בגורן (רד"ק), והוא משורש גדש שאיננו נמצא במקרא ונשאר בלשון חכמים, שאומרים מידה גדושה כשהיא מלאה למעלה משפתה, כמין גל וחמר; ומזה נקראה הקובה שהיו עושים על הקבר גדיש (איוב כ"א ל"ב ) (רד"ק בשם רב האי), והקבר עצמו נקרא כן בל' ערבית על שם אותה קובה. הקמה: תבואה המחוברת לקרקע ע"ש שזקופה בקומתה.

[ו] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור : מיטלטלים הם ולשמרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנם לו, לפיכך אם נגנבו מביתו פטור, כי שמרם כשמירת חפציו, אבל פרשה שנייה שכתוב בה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי כשהפקידם, על מנת לשמרם מגנבים הפקידם לו, ולפיכך אם נגנבו חייב (רשב"ם); ורז"ל פירשו (בבא מציעא צ"ד ע"ב) פרשה זו בשומר חינם, ופרשה שנייה בשומר שכר; ואמת כי כסף או כלים שאינם זזים ממקומם, דרך לשמור אותם בחינם; אבל בעלי חיים שמירתם קשה, ודרך ליטול עליה שכר. ואמנם אין זה מוכרח, כי ייתכן שיקבל עליו אדם לשמור בהמת רעהו עם שאר בהמותיו בחינם, ואעפ"י שרשאי היה שלא לקבל שמירתה, הנה אחר שקיבלה חייב בפשיעה אם נגנבה, אעפ"י שאיננו נוטל שכר; ורז"ל הקלו כמשפטם, ואמרו שאינו חייב בפשיעה אם אינו נוטל שכר . וגנב מבית האיש : לפי דבריו (רש"י ), כי גם אפשר שלא נגנב מביתו והוא עצמו גנבו לעצמו, ואז השופטים יחקרו וישפטו לפי ראות עיניהם, כמפורש למטה (פסוק י) אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו.

[ז] אם לא שלח ידו : רש"י , רמבמ"ן וראזנמילר פירשו יישבע שלא שלח ידו, וכן למטה (פסוק י') שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת דעהו; והנה רמבמ"ן וראזנמילר אומרים כי "אם לא" הוא ל' שבועה, וטעות גדולה טעו, שהרי כל אם לא שאצל שבועה ענינם לחייב ולא לשלול, כגון אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (במדבר י"ד כ"ח ), אם לא כאשר דמיתי כן היתה (ישעיה י"ד כ"ד ), אם לא אשיתך מדבר (ירמיה כ"ב ו' ), כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב (ש"ב י"ט ט"ו ); וכן הוא בהכרח, כי כל האומר "אם לא", כוונתו כך וכך יבוא לי, אם לא עשיתי או אם לא אעשה כך וכך, והכוונה בלא ספק לומר שבאמת עשה או יעשה כך וכך; ובהפך כשהכוונה לשלול אומרים "אם" בלא מילת "לא", אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י"ד כ"ג ) שלא אקח, אם תשקור לי (שם כ"א כ"ג ) שלא תשקור לי, ורבים כאלה. והנה באמרו אם לא שלח ידו, אם היתה הכוונה לשון שבועה, תהיה הכוונה שיישבע שבאמת שלח ידו במלאכת רעהו; לפיכך אומר אני כי אין אם לא האמור כאן ל' שבועה, אלא כמשמעו; אלא שהמקרא קיצר ושיעורו: ונקרב בעל הבית אל האלהים למען יתברר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, והבירור הזה לא יהיה ע"י שבועה, אלא בחקירת השופטים ולפי ראות עינם; ואם הם ישפטו ששלה ידו שהוא הגנב, אז ישלם שניים כאמור בפסוק שאחר זה. שלח ידו במלאכת רעהו : "שולח יד בדבר" נקרא הנוגע בו בשלטון לעשות בו כרצונו, כמו (אסתר ט' ט"ו ) ובבזה לא שלחו את ידם, וכן כאן אם שלח ידו במלאכת רעהו, אם לא גנב אותה; ולדברי רז"ל (בבא קמא ק"ז ס"ב) השולח יד בפקדון להשתמש בו להנאתו חייב באחריותו.

[ח] על כל דבר פשע : אחר שדיבר במכתש בפיקדון ואומר שנגנב ממנו, דיבר במכחש באבדה ובכל דבר שלא הופקד אצלו, אלא שראובן אומר לשמעון: דבר זה שבידך שלי הוא ואתה גנבת אותו או מצאת אותו - אז יקרבו שניהם לפני ב"ד, ומי שירשיעוהו השופטים בין תובע בין נתבע, ישלם שניים כגנב, ואע"פ שאם התובע הוא חייב הנה הוא לא גנב אלא בא על רעהו בעלילה, הנה ישלם כגנב על אשר זמם לעשות לאחיו שביקש לחייבו כגנב. על כל אבדה : על כל דבר שראובן אומר שנאבד ממנו ואומר כי הוא זה הנמצא בבית שמעון; ורז"ל (מכילתא משפטים ט"ו) הקלו כדרכם, עיין פירושם ברש"י . והנה המקרא הזה איננו בשומר ואין כאן מקומו, אך מפני שיש בו עד האלהים יבא דבר שניהם, כמו במקרא שלפניו ונקרב בעל הבית אל האלהים, לפיכך נכתב כאן (יהודה אריה אוסימו).

[ט] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו' : עיין למעלה פסוק ו'. או נשבה : אין לשון שביה נופל רק על בני אדם, וכאן אמר כן כדי לומר לשון הנופל על לשון "או נשבר".

[י] שבועת ה' תהיה בין שניהם : לברר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו; כאן תועיל לו השבועה, כי הבהמה לפנינו היא, מתה או שבורה, לא כן למעלה שהיה טוען, שנגנב החפץ מביתו; וגם כשאין הבהמה לפנינו והוא טוען טענת נשבה, הנה זה ענין יותר מצוי ממה שיהיה החפץ נגנב מתוך ביתו, כי הבהמות רועות בשדה, וקרוב היה הדבר בימיהם שיפשוט גדוד בחוץ וישבה שבי ביד חזקה. אם לא שלח ידו וגו' : להשתמש בה, כי כשמתה הבהמה או נשברה, יש לחוש שמא העביד אותה לצרכו ועל ידי כך מתה. ולקח בעליו : בעל הבהמה ייקחנה כמות שהיא, מתה או שבורה, והשומר לא ישלם (דון יצחק); ורז"ל אמרו (שבועות מ"ה ע"א; בבא קמא ק"ו ע"א) ייקח השבועה, והענין אחד, אלא כשטוען טענת נשבה אז אין לו מה ייקח, ע"ב אמרו ייקח השבועה.

[יא] ואם גנב יגנב מעמו : אע"פ שאיננו שומר בשכר, כיון שקיבל עליו לשמור בעלי חיים שדרכם ללכת כה וכה, וקל הוא לגנבם, פושע הוא וחייב; ורז"ל הקלו, עיין למעלה פסוק ו'.

[יב] יביאהו עד : יביא קצת מאברי הטרפה להיות לו לעד ולראיה שנטרפה, כמ"ש כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן (עמוס ג' י"ב ) (רשב"ם וראב"ע), וכענין שאמר יעקב (בראשית ל"א ל"ט ) טרפה לא הבאתי אליך, וכן הוא בתרגום ירושלמי בא' מנסחאותיו: ייתי ליה מן אברוהי סהיד, ובנוסחא האחרת (המיוחסת ליב"ע) פירוש מורכב משתי קריאות עד ועד: מייתי ליה סהדין (עת) או ימטיניה עד גופא (לשון עד), ונ"ל שצ"ל גובא, יביא הבעלים אצל גב הבהמה הטורפת, ואין צורך לומר שמילת הטרפה חוזרת לפניה ולאחריה, יביאהו יד הטרפה, והטרפה לא ישלם, כמו שפירש המפרש התרגום ההוא; ומכאן ראיה שעדיין לא נתקן הניקוד כשנעשה התרגום ההוא. יביאהו : יביא אליו, או (כדעת יח"ף יביא הנטרף להיות לו עד, ע"ד טרפה לא הבאתי אליך בראשית ל"א ל"ט ), ואם לא נשאר שום חלק מהטרפה, אלא החיה הביאה אותה שלמה לחור שלה, הרי דינו כדין נשבה וישבע. (אח"ם).

[יג] בעליו אין עמו : הושמטה מילת אם, כדרכה במקומות הרבה, והנה השואל בהמה לעשות בה מלאכתו פעמים הרבה לוקח עמה גם בעליה שיעמוד עליה במלאכתה, ואז על בעליה לשמרה שלא תמות ושלא תישבר; אך אם אין בעליה עמה, חזקה על השואל שהעבידה יותר מיכלתה או שלא השגיח עליה כראוי, על כן ישלם.

[יד] אם שכיר הוא בא בשברו : אבל אם השור או החמור אינו שאול אלא שכיר, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי ע"י שכרו נשתמש בו ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין (רש"י ), ואז לא ישלם אם נשבר או מת, מאחר שהשור הזה לא בא אצלו חינם אין כסף, אבל בא אצלו בשכרו, בשביל השכר שזה נותן לו, ובעל השור על מנת כן מקבל השכר, שאם ימות או יישבר יהיה הנזק שלו, וכמו שכתב ראב"ע, על זה קיבל שכרו; אלא שבביאורו הקצר כתב: בא לו זה הרע בעבור שכרו שלקח; נראה שלדעתו מילת בא חוזרת אל הנזק, וכן דעת תרגום ירושלמי המיוחס ליב"ע, וכן דעת רמבמ"ן והחכם י' ש' ריגיו; ולדעתי נכון יותר כפירוש רש"י בא השור בשכרו, בלי שנצטרך להסב פועל בא לנושא בלתי נזכר, והוא הרע או הנזק. והנה השוכר פטור מן האונסין, כלומר אם נשבר או מת אינו משלם, אבל אם נגנב או אבד חייב לשלם, וכן הוא סתם משנה (שבועות פרק ח' משנה א'): נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבדה ואת הגנבה; וכן פסק הרמב"ם (הל' שכירות פ' א' הלכה ב'), וכן הדעת נותנת, כי המשכיר בהמתו יודע שאין הבהמה עושה מלאכה אם אין אדם עומד על גבה, וכשמסר אותה לשוכר על מנת כן מסרה לו שיעמוד על גבה, לא שיעזבנה באופן שתאבד או שיגנבוה, לפיכך אם נגנבה או אבדה חייב לשלם; אבל בבריתא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה (בבא מציעא צ"ג ע"א, וצ"ה ע"ב) ורש"י הביא מחלקותם. ורמבמ"ן שכתב כי לדברי רש"י לא פירש הכתוב בשוכר מעניני התשלומין דבר, טעות היא בידו, כי לדברי רש"י בא בשכרו מלמדנו שאין השוכר משלם אם נשבר או מת כי אינו חייב באונסין, ורמבמ"ן עצמו בסוף דבריו סותר תחילתם באמרו כי לשון בא בשכרו מוסב על ביאת השור ליד השוכר, לתת טעם מדוע דין השוכר אינו כדין השואל, הרי הוא מודה כי לדברי רש"י בא בשכרו משמע שאין דין השוכר כדין השואל כלומר שאין השוכר משלם אם נשבר או מת כמו שמשלם השואל; ואיך יאמר כי לדברי רש"י לא פירש הכתוב מעניני התשלומין דבר? ואמנם מה שכתב רש"י לא פירש מה דינו, ענינו שאעפ"י שבא בשכרו משמע שאינו חייב באונסין, הנה הכתוב לא פירש כל פרטי דיניו, כלומר לא פירש מה דינו בגנבה ואבדה, ולפיכך נחלקו בזה חכמי ישראל, והנה לפי זה מילת שכיר הכתובה כאן היא תואר לשור ולחמור, וכבר מצאנו בישעיה (ז' כ' ) תואר שכיר מושאל על בלתי בן אדם, וגם על בלתי בעל חיים, "בתער השכירה". ובשנת תקצ"ו היה נ"ל שאין הכוונה על הבהמה אלא על האדם, וכך הייתי מפרש: אם בעל הבהמה היה שכיר אצל השואל לעשות אצלו מלאכה אחרת, ולא להיות אצל בהמתו, אז לא היה יכול להשגיח על בהמתו כי בא בשכרו, וצריך לעבוד עבודתו, ולכך אין השואל פטור מלשלם בטענה שהיה בעליו עמו; ורז"ל הקלו על השואל ואמרו (בבא מציעא צ"ד ע"א, צ"ה ע"ב): אם בעליו עמו בין שהוא מאותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת. ועתה בשנת תר"ד נ"ל שאין להכחיש שיהיה שכיר תואר לשור, שאל"כ לא נוכר בתורה כלל דין השוכר. ועתה (סיון תרי"ט) מצאתי כי גם ר"י בכור שור והחזקוני פירשו כמו שפירשתי בשנת תקצ"ו, והנני חוזר ומקיים פירושי הראשון, ומה שהיה קשה לי שלא נזכר בתורה דין השוכר, אינו כלום, כי בימי משה לא היו נוהגים להשכיר בהמות, אבל כל אחד עשה מלאכתו בבהמות שלו; ואם לפעמים היה צריך ליותר ממה שיש לו היה שואל מחברו, והיו משאילים זה לזה בחינם, היום אתה משאיל לי ומחר אני משאיל לך, ובכל המקרא לא מצאנו זכר ורמז לשכירות בהמות, רק בימי גלות בבל (זכריה ח' י' ) מצינו ושכר הבהמה; וגם שם אין שום ראיה שתהיה הכוונה על שכירות הבהמות, אבל הכוונה על כל מיני תועלת שאדם מקבל מבהמותיו, כלומר הוולדות והחלב והגיזה והעבודה.  

[טו] וכי יפתה איש : על הרוב אין אדם מפתה נערה בתולה הראויה כפי כבודו להינשא לו, כי אם היה כן, היה שואל אותה לנשואין; אבל הנכבדים בעיניהם בראותם את בנות האדם כי טובות הנה ויתאוו להן, יפתו אותן לשכב עמהן, ויידרו להן נדרים ללקחם לנשים, ובזה תתרצה הנערה הבתולה כדי להינשא לאיש נכבד, והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה, אלא למלאות בה תאוותו ולעזבה; ע"כ ציוותה התורה שהמפתה מהור ימהרנה לו לאשה וייקחה בנשואין, אעפ"י שלא תהיה בת גילו; אך אם יקרה הדבר בהפך, שתהיה הנערה נכבדת מן המפתה אותה, ולכן מאן ימאן אביה לתתה לו לאשה, אז כסף ישקול האיש לאביה כמוהר הבתולות לפי שפסל אותה בעיני הבחורים (דון יצחק). מהור ימהרנה לו לאשה : ייקחנה לו לאשה, וייתן לאביה כמוהר הבתולות, מה שהיו אחרים נותנים לאביה לקהת את בתו אם היתה בתולה, והמוהר הוא (לדעת רז"ל כתובות י' ע"א; ל"ת ע"ב) חמישים כסף האמורים באונס (דברים כ"ב כ"ט ), ורש"י פירש יכתוב לה כתובה, אבל הכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה.

[טז] כסף ישקול כמהר הבתולות : כי פסלה בעיני הבחורים, וקשה הוא לאביה למצוא מי שייקחנה ויתן לו מוהר ומתן בגללה, ע"כ יתן לו המפתה מה שהפסידו. והנה חסה התורה על האב שיוכל למאן לתיתה לו בלתי שיפסיד המוהר, שלולא כן, היה איש עני מפתה בתו של עשיר, והיה נושא בתו בלא מוהר על אפו ועל חמתו של האב.

[יז] מכשפה לא תחיה : לא תניח לה שתחיה, אלא חקור אחריה להרגה, כי דרך המכשפות לעשות מעשיהן בסתר (רשב"ם), והזכיר מכשפה נקבה, והוא הדין לזכר, אלא שדיבר הכתוב בהווה, כי הנשים היו רגילות בכך (סנהדרין ס"ז, ע"א ורש"י וראב"ע), וכן מצאנו עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים (מ"ב ט' כ"ב ), מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה וממלכות בכשפיה (נחום ג' ד' ), עמדי נא בחבריך וברב כשפיך (ישעיה מ"ז י"ב ); וכן העיד הרמב"ם (מורה ח"ג פרק ל"ז) לפי מה שמצא בספרי הצאבה, כי רוב מעשי הכישוף צריך עכ"פ שיהיו נעשים ע"י נשים; והמילה נגזרת לדעתי (כמילת אשף) מן שוף שענינו ג"כ כיסוי והסתר, כמו אך חשך ישופני (תהלים קל"ט י"א ), וכטעם בלטיהם (שמות ז' כ"ב ) מעשים הנעשבים בסתר ובהעלם; וטעם התחייב המכשף, כי כל מכשף הוא עובד ע"ז (כדברי הרמב"ם במורה שם), ויותר מזה שהוא מביא את הרבים להאמין בע"ז וביכלתה.

[יח] כל שוכב עם בהמה : נ"ל כי גם זה היה ממנהגי ע"ז והוא ע"ד כל מיני כלאים, שגם הם היו חוקים לע"ז (כמו שהעיד הרמב"ם במורה שם), וכן דעת דון יצחק ובעל העקדה והביאו סמך ממה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) על בלעם שהיה שוכב עם אתונו, ולכך נכתב בין המכשפה והזובח לאלהים אחרים, וידענו כי בקצת מקומות מארץ מצרים היו עובדים השעירים וגם היו הנשים נרבעות להם.

[יט] זובח לאלהים יחרם : לא מצאנו ל' חרם באחד מהרוגי ב"ד; ורמב"ן אמר שייתכן שיכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם; ובתרגום ירושלמי: יתקטל בסייפא ונכסוי יתגמרון. וכן נ"ל פשוטו של מקרא, יחרם הוא ורכושו, וכמו שהיו עושים בעיר הנדחת, ושם נאמר (דברים י"ג י"ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכמו שעשו בעכן (יהושע י כ"ה ). בלתי לה, לבדו : שיעורו לא תזבחו בלתי וגו'. זובח לאלהים : כמו אין כמוך באלהים ה' (תהלים פ"ו ח' ) הכוונה שאר אלהים, אלהים אחרים, ומענינו הוא למד; והכותים הגיהו: זובח לאלהים אחרים.

[כ] וגר לא תונה : ענין עושק שהחזק עושה את החלש, משום שהוא יודע שאין רב ריבו ומחזיק בידו, והוא בדברים שבממון, ככתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או לנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כ"ה י"ד ), ולא יונו עוד נשיאי את עמי (יחזקאל מ"ה ח' ), ולא יקח הנשיא מנהלת העם להונותם מאחזתם (שם מ"ו י"ח ), וכן ההונאה שבלשון חכמים גם היא בממון, אלא שאומרים ג"כ הונאת דברים על כל מאמר המכאיב את שמעו, ופירשו (ב"מ נ"ח ע"ב) לא תונה האמור כאן בהונאת דברים, מפני שכבר נצטוינו שלא להונות את אחינו בממון בפסוק וכי תמכרו ממכר וגו', אעפ"י שאין מכאן שום ראיה לפירוש הכתוב, שהרי כמה פעמים נכפלה האזהרה על הגר; והנכון כמו שאמרו במשנה (שם) כשם שהונאה במקח וממכר כך הונאה בדברים, כלו' שעיקר ההונאה הוא במקח וממכר, אבל גם הונאת דברים היא דבר מכוער וראוי להיזהר ממנה; והנה דיבר הכתוב בהווה, כי הגר אין לו קרובים שיחזיקו בידו, וכמו שאמר אח"כ כל אלמנה ויתום לא תענון. ולא תלחצנו : כל שאר מיני לחיצה חוץ מעושק וגזלת ממון, כמו למעלה (ג' ט' ) את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם; ושורש לחץ קרוב לשורש אלץ ואיץ, כי גרים הייתם בארץ מצרים : כן הוא בתולדת נפש האדם, שייכמרו רחמיו בראותו את רעהו במכאוב שהרגיש הוא בעצמו לשעבר (רמבמ"ן), והנה זה כטעם ואתה ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (למטה כ"ג ט ); התורה עשתה סמוכין למצוותיה שני דברים: הגמול האלהי (שכר ועונש) והרגשת הרחמים אשר היא טבעית באדם אלא שההרגל יכול להוסיף כוחה או להמעיטה; והנה הרגשת הרחמים היא באמת היסוד היותר נכון ועומד לתורת האדם ולמעלות המידות ובלעדיה לא יעשה אדם טובה לזולתו אם לא לתועלת עצמו, והנה התורה מצד אחד סומכת מצוותיה על ההרגשה הזאת ומצד אחר עשתה להרגשה זו סמוכין כוי להוסיף כוחה ולשמרה שלא תתמעט, וזה ע"י מצוות הרבה שאינן מכוונות לעצמן, כ"א לתכלית זאת, כגון אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ"ב כ"ח ) וזולתה.

[כא] לא תענון : בל' רבים, צווי לכלל האומה, כלומר לשופטים שיעשו משפטם ולא יניחו לשום יחיד שיענה אלמנה ויתום בלי שיהיה נענש; ולפיכך בא העונש על כלל האומה, והרגתי אתכם בחרב.

[כב] אם ענה תענה אותו : דבק למטה וחרה אפי, ומאמר כי אם צעוק יצעק אלי וגו' הוא מאמר מוסגר, והטעם אל תאמר אין לו מושיעים, כי אמנם גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך, כי אני אבי יתומים ודיין אלמנות, ואם אין לו למי יצעק ולמי ישמע טענותיו, אנכי, אנכי אשמע צעקתו.

[כג] וחרה אפי וגו' : אעשה כמעשה הגואל, אשר יחם לבבו לנקום דם קרובו. והיו נשיכם אלמנות וגו' : ע"ד כי גרים הייתם (למעלה כ'), סמך על הרגשת הלב וצייר לפניהם אפשרות היות נשיהם אלמנות ובניהם יתומים, וע"י כן ייכמרו רחמיהם על היתום והאלמנה.

[כד] אם כסף תלוה את עמי : את ישראל, כי ההלוואה בלא שום ריבית איננה מחוייבת לפי משפט השכל, ולכך המנהג בכל האומות שמקבלים נשך,ה מזה בשכר מה שהיה בעל הכסף יכול להשתכר במעותיו אלמלא הלווה אותן; ואולם התורה ציותה לישראל שינהגו זה עם זה לא במשפט לבד, אלא בחסד וברחמים ובאחווה . את העני עמך : הוא פירוש הקודם, לא אמרתי אלא לעני הלווה מפני דוחקו, לא לעשיר הלווה לעשות סחורה ולהשתכר. עמך : מקרב אחיך. לא תהיה לו כנושה : אם לא יוכל לשלם למועד הקצוב ויבקש ממך שתאריך לו הזמן, אל תעשה כדרך הגושים שאינם מאריכים הזמן אלא בריבית (וכיוצא בזה כתב רשב"ם: לא תשימון עליו נשך, למען הרחיב את זמנו); נשא בל' ערבית ענינו האריך הזמן ללווה (ראזנמילר), ואח"כ הושאל לכל מלווה, ואח"כ קראו נשי גם לחוב עצמו, כגון ושלמי את נשיך (מ"ב ד' ז' ); ופירש ואמר לא תשימון ל' רבים לכלל האומה, כלומר לבית דין, שלא יניחו את המלווה לתבוע ממנו נשך. נשך : ע"ש שנושך.

[כה] שלמת רעך : השלמה היא בגד מרובע או קרוב למרובע בלא בתי ידים והוא נוהג עד היום בין הערביים הנקראים בדוים, ומתכסים בה על בגדיהם בצאתם וגם מתכסים בה בלילה על מטתם. תשיבנו : חוזר לחבול, שהוא בכח הפועל חבול תחבול (ראב"ע); והנה לא הזכיר הכתוב שיחזור וייטלנה בבוקר, ונראה לפי הפשט כי אחר שהוא עני כ"כ, שאין לו ליתן במשכון רק שמלתו, התירה התורה לקחת ממנו שמלתו ליום אחד באופן שיצטרך להתבזות ולצאת בלא שמלה או להיות כלוא בבית; ואם בכל זאת לא ישלם, האמינתו התורה שאין ידו משגת לשלם וחייבה את הנושה להשיב לו שמלתו ולהרפות ידיו ממנו; וזה אמנם בחובל, שהוא הלוקח משכון בחזקה, כי כל ל' חבלה אינו משכון הניתן ברצון בשעת הלוואה, אך הוא מה שלוקחין מן הלווה כשמגיע הזמן ואינו פורע (עיין רש"י ), אבל אם הלווה נותן משכון בשעת הלוואה, אינו בדין זה, כי כבר גילה דעתו (כדברי רלב"ג) שאפשר לו לעמוד בזולת הכסות ההיא. ורז"ל אמרו במכילתא (משפטים י"ט) ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום, ומחוירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה; הקלו על המלווה, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין; ומ"מ מה הועיל המלווה, מאחר שהוא צריך להחזיר המשכון בכל יום? השיב רבנו סעדיה כי לקיחת המשכון תועיל לו כדי שלא ילך הלווה וילווה מעות מאיש אחר ויתן לו המשכון. ותלמידי מוהר"ר שמואל שלמה אלפער אומר כי הלווה בהיותו מוכרת ללכת בכל ערב או בכל בוקר לקחת שמלתו ישתדל לשלם חובו.

[כו] כי היא כסותו לברה וגו' : הכול לעורר החמלה, לעשות לפנים משורת הדין.

[כז] אלהים לא תקלל וגו' : לשון "קללה" תחילת הנחתו על המקלל אדם בפניו, כי זה יהיה קלון וביזוי למקולל, ולשון "ארירה" הונח על המקלל חברו שלא בפניו ואומר: ארור פלוני; וכשאמר: ארור אתה, אז יקרא מקלל (תלמידי מוהר"ר יוסף שבתי באזיבי). אמר באברהם ומקללך אאר (בראשית י"ב ג' ), מי שיקלל או יקלה את אברהם בפניו, ה' יגזור עליו ארירה שלא בפניו, כי לא יתגלה ה' אל הרשע ההוא לומר לו ארור אתה. והנה כל מקום שנזכר פועל ארר הוא קללה שלא בפניו, כגון ארו מרוז, ארו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' (שופטים ה' כ"ג ) וכן לכה נא ארה לי את העם הזה... ואשר תאור יואר (במדבר כ"ב י' ), ואעפ"י שבלעם היה רואה את ישראל כשהיה עומד לקללם, מ"מ הם לא היו רואים אותו ולא שומעים את דבריו, ולא היה מגיע אליהם קלון ובושת אם היה מקלל אותם. אמנם אח"כ בדרך העברה אמרו ל' קללה גם על הארירה שלא בפניו ואמרו על בלעם לקללך (דברים כ"ג ה' ), לקלל אתכם (יהושע כ"ד ט' ), לקללו (נחמיה י"ג ב' ), וכן ויקללו את אבימלך (שופטים ט' כ"ז ), ויקלל את יומו (איוב ג' א' ), ובקרבם יקללו (תהלים ס"ב ה' ), גם במדעך מלך אל תקלל (קהלת י כ' ); והנה בנשיא אמר לא תאור, כי רחוק הוא שיזיד איש לקללו בפניו, ובשופטים אמר לא תקלל, שהוא לשון כולל כל מיני קללה וגידוף, בין בפניו בין שלא בפניה ונשיא בעמך : כל מין נשיא, אף נשיא שבט, כי גם השבט ייקרא עם; ורז"ל עשו (סנהדרין ס"ו ע"א) אלהים לא תקלל אזהרה לברכת ה' ולקללת דיין; ואין ספק כי ברכת ה' היא באה בק"ו מקללת הדיינים, כי אין גדולת הדיינים אלא מפני שהם עומדים על המשפט שהוא לאלהים, ודבריהם כדברי אלהים, ולפיכך נקראו בשם אלהים, והנה אזהרת קללת הדיין יש בכללה בק"ו ברכת השם (גם כי לדעת רז"ל פסחים כ"ד ע"א אזהרה מן הדין, כלומר בק"ו, אינה אזהרה); וידידיה האלכסגדרי ויוסף פלאויוס פירשו אלהי העמים לא תקלל, ואין זה אלא להחניף לאומות.

[כח] מלאתך ודמעך : מענינו הוא למד, כי אמר אחריו בכור בניך תתן לי, גם כן תעשה לשורך לצאנך שמדבר בבכור, אף כאן מדבר בתרומת ראשית התבואה החדשה והיא לכהן, כמו הבכור שפדיונו לכהן, וכן בכור הבהמה נאכל לכהנים; ונראין דברי רבנו סעדיה שהמלאה כוללת תבואת הדגן (כלשון פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע, דברים כ"ב ט' ), גם התירוש (כלשון וכמלאה מן היקב במדבר י"ח כ"ז ), והדמע הוא היצהר שהוא יורד טיפין טיפין כמו הדמעה.

[כט] כן תעשה לשויך לצאנך : שתקדש מהם הבכורות. ביום השמיני תתנו לי : במדבר היו יכולים להקריבו בו ביום, אבל משבאו לארץ לא היה אפשר תמיד להעלותו לירושלם ביום השמיני דוקא, לפיכך פירשו במכילתא (משפטים י"ט) מיום השמיני ולהלן (תלמידי מוהר"ר דוד חי אשכנזי ע"ה).

[ל] ואנשי קדש תהיון לי : שלא תאכלו דבר טמא, כגון טרפה, וכן כתוב לא תאכלו כל נבלה וכו', כי עם קדוש אתה לה' אלהיך (דברים י"ד כ"א ) (רשב"ם), וכן הוא אומר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא י"א מ"ג מ"ד ) (רמב"ן ). ובשר בשדה טרפה : נ"ל שיעורו בשר הנמצא בשדה, כלומר טרפה, שטרפה היה את הבהמה, ונשארו ממנה איברים על פני השדה; וטעם האיסור לדעת ר' משה הכהן (הביאו ראב"ע) ורמב"ם (מורה ח"ג פרק מ"ח) ורלב"ג, הוא מפני שהוא מזון רע; ודון יצחק אמר (בשיטת רמב"ן) שהוא מוליד מזג רע ומושתת; ונ"ל כי אכילת המאכלות הפחותים, כגון בשר הנשאר ממה שטרפה החיה ומן אכילת הנבלה והשרצים, לא תיפרד מתכונה נפשית פחותה ושפלה, ואדם האוכל מאכלות כאלה שלא ע"ד ההכרח הוא אדם פחות וגרוע, הבלתי מרגיש במעלת האדם, והוא קרוב לנפול בכל מיני פחיתיות ומעשים רעים; ובהפך אדם המכיר מעלתו איננו קרוב כ"כ להתגאל במעשים מכוערים; על הכוונה הזאת נ"ל שציותה התורה להיותנו אנשי קודש ושלא נשקץ נפשותנו במאכלים הגרועים, ולכך הוסיפה לכלב תשליכון אותו, כלו' אל תשווה עצמך לכלב, כי הטרפה והנבלה הן מאכל הכלב, לא מאכל אדם; וביותר היתה התורה צריכה לרומם את נפש בני ישראל, כי עד אותה שעה היו בתכלית השפלות והשיעבוד, ואין ספק כי גם מעלת נפשם ירדה מטה מטה; ועוד כי היה מכוונת התורה ג"כ להבדיל את ישראל משאר אומות, לבלתי ילמדו ממעשיהם; והנה היתה צריכה לרשום בלבם רוממות מעלתם על שאר גוים, כדי שלא יתערבו בהם, ואיסור המאכלות הגרועים גם הוא מועיל לזה, ולפיכך קראה התורה להתרחקות ממאכלות כאלה "קדושה", ותלתה הדבר בהיותנו אנשי קודש ועם קדוש, הכול לרומם נפש ישראל ולהרחיקם עי"ז מהתערב בגוים ומהיכשל בפחיתיות.