פירוש שד"ל על שמות פרק כט

קוד: שד"ל שמות כט בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: אלמונית

אל: מימון: אלמוני

[ב] ורקיקי מצות: תרגם אונקלוס: אספוגין.

[ג] והקרבת אותם: אל חצר המשכן (רש"י).

[ד] אל פתח אוהל מועד: הוא חצר המשכן, ע' רש"י פסוק ג ופסוק יא.

[ז] ומשחת אותו: הכוונה, ע"י היציקה הזאת תעשה אותו משיח, כלומר מאותה שעה הרי הוא וכל זרעו כהנים; המשיחה היתה סימן לגדולה ושררה קדושה העוברת מאב לבן, ולכך לא נמשחו בני אהרן ולא בני המלכים (אם לא בשעת מחלוקת, כמו שנמשח שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו, מלכים א א' מה, הוריות יא:).

ולמטה פסוק כט "למשחה בהם", באה המילה להוראת הגדולה בלי שתהיה שם  משיחה ממש. וכן "יען משח ה' אותי" (ישעיה ס"א א), "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך" (מלכים א י"ט טז), הם לשון מושאל ודרך משל, כי לא היתה שם משיחה, גם לא ייתכן שיהיה הנביא נמשח, כי אין גדולתו ירושה לבניו.

[ט] ומילאת יד אהרן: נראה עיקר המליצה הזאת, כי הבא לכהן היה בא לפני האל בידיים מלאות מנחה, כעניין התנופה; וכיוצא בזה "ומי מתנדב למלאות ידו היום לה'" (דברי הימים א כ"ט ה), וכן כאן (כד) "ושמת הכל על כפי אהרן"; וצריך עיון.

[יד] חטאת: עיין ויקרא ד'.

[כב] כי איל מילואים הוא: לפיכך תיקח גם שוק הימין להקטיר עם האמורים, שלא מצאנו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד, עיין רש"י.

[כד] התנופה היא הגבהה והולכה והבאה, כי הכהן היה מקבל מיד מביאי הקרבן ומגביה ומוליך ומביא לסימן שהדבר יוצא מרשות הבעלים לרשות גבוה, וכן אהרן קיבל את הלויים שהיו נתונים לה' מאת בני ישראל והניף אותם (במדבר ה' יא כא), וכן בכל השלמים, המקריב את זבח שלמיו לה' ידיו תביאנה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו, את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' (ויקרא ז' ל), שפירושו יביא את החזה, כדי שעליו יניף הכהן את החלב לפני ה'.

והנה, החזה לא משמש אלא כדי לשטוח עליו החלבים שהיו צריכים תנופה, כי היו נקטרים על המזבח, ולכן נקרא חזה התנופה, והיה נשאר לכהן כמו הסל שהיו נותנים בו הביכורים; אבל השוק הוא תרומה לה' והאל נותנו לכהן, על כן נקרא שוק התרומה.

ובפעם הזאת, שהיא התחלת הקרבנות, וחינוך אהרן ובניו, רצה ה' שייוודע כי השוק הוא חלק גבוה, על כן נקטר גם הוא. ומשה, שהיה משמש ככהן, לא קיבל [אלא] רק החזה, והניף גם אותו, ונשאר לו למנה.

ולשון תנופה נאמר גם-כן להוראת ההפרשה ונתינה לגבוה, כי כל דבר הניתן לגבוה נקרא בלשון הגבהה והרמה, כגון אשר הניף תנופת זהב (למטה ל"ה כב), לכל תנופות בני ישראל (במדבר י"ח יא).

[כז] וקדשת: לדורות, עיין רש"י; אם כן, "וקדשת" אינו דבק עם "מאיל המילואים", וראוי האתנח לבוא במילת התרומה, ומילות "אשר הונף ואשר הורם" דבקות עם "מאיל המילואים": החזה והשוק, שבפעם הזאת הונף והורם מאיל המילואים, לעתיד יהיו לאהרן ולבניו (אח"ם).

אשר הונף ואשר הורם: שניהם הונפו תנופה לפני ה' כמפורש כאן ובויקרא ח' כז כט, ושניהם ניתנו תרומה לה', והשוק נקטר, והחזה היה למנה למשה, שהיה מכהן בימי המילואים והיה אוכל משולחן גבוה.

[ל] רש"י היה גורס " ילבשם הכהן ", וכן עיקר, אבל בכתב יד שבידי ובשני כתבי יד של רמבמ"ן אינו, ובאמת אין נראה שיהיה "הכהן" כמו "המכהן", אך הוא מקרא קצר, הכהן אשר יקום תחתיו, כמו שהוא בתרגום ירושלמי.

[לז] יקדש: עיין למטה ל' כט ברש"י וראב"ע. והנה, רז"ל (זבחים פג:) חילקו בין ראוי לשאינו ראוי, שהמזבח וכן כל כלי שרת מקדשין את כל מה שנוגע בהם אם הוא דבר הראוי להיות קודש, לא אם אינו ראוי. ונראה לי, כי אף מה שאינו ראוי להיות קודש, כיוון שנגע בכלי שרת, הרי הוא אסור בהנאה לזרים.

[מא] תעשה לה: "לה" חוזר לעולה הנזכרת אחר-כך (עולת תמיד לדורותיכם).