קוד: שד"ל ויקרא יב בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: אלמונית
אל: מימון: אלמוני
ב כי תזריע : מלשון זרע בהוראתו השניה שענינו פרי . כימי נדת רותה תטמא : תהיה טמאה כחומר טומאה בימי נדתה . בימי : כמו כבימי . ואין הכוונה על מספר ימי טומאתה שיהיו ז ' כימי הנדות , כי למטה ביולדת נקבה שהיא טמאה י " ד אמר ג " כ וטמאה שבועים כנדתה , אבל הכוונה שהיא ג " כ אסורה לבעלה , מה שאין כן בימי דם טוהר . וטמאה שבעה ימים : כאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על כל עניני טומאה וטהרה , ואומר כי עניני הטומאות נחלקים לשני מינים : טומאות שיש בטהרתן הבאת קרבן , וטומאות שאין בטהרתן הבאת קרבן . ונתחיל מטומאת הצרעת שהיא היותר חמורה בטומאות המין הראשון . והנה כבר חשבו רבים כי הרחקת המצורע היא , מפני שהחולי ההוא מתדבק במגע ; ונראה לי , שאם חששה התורה להידבקות החולי , כמה חליים אחרים יש המתדבקים , ולא התקינה התורה בהם שום תקנה ; ואיך לא ציותה דבר על דבר הדבר ? ונראה לי כי שינוי מראה העור היה לפי מחשבת הקדמונים סימן גערת האל , והצרוע היה לדעת נגוע מוכה אלהים לעונש איזה עון חמור שיש בו , ולפיכך היו בדלים ממנו כמו מאדם הנזוף למקום , וכן שינוי המראה בבגד ובבית היו אצלם סימן גערת האל , וכאלו הבגד והבית המנוגעים הם שנואים למקום לסיבת איזה חטא גדול שנעשה בהם . ולהיות כל זה מסייע לאמונת ההשגחה והשכר והעונש מאת האלהים , קיימה התורה האמונה הזאת וציותה הרחקת המצורע ושריפת הבגד ונתיצת הבית אשר בהם הנגע וההזאה וחיטוי הבית , וציותה שיהיה הנרפא מן צרעת מביא קרבן , כדי שמיד שתסור ממנו גערת האל ונזיפתו , שהיתה מרחקת אותו מהתראות לפניו , יבוא לבית ה ' וייכנע לפניו ויודה לו על שחזר וקירב אותו , גם יבקש ממנו שלא ישוב עוד לגעור בו ולהרחיקו מעליו ; וזה טעם וכפר הכהן על המטהר לפני ה ' ( למטה י " ד ל " א ) שעל ידי הקרבן האל מתפייס לו וימשוך עליו חסדו . ואמנם ענין שתי הצפרים ועץ הארז והאזוב ושני התולעת וההזיות - נראה שהכל סימן ורמז לכפרת העון להודיע שאין המצורע נזוף עוד למקום . והנה תולעת השני הוא רמז לעון , כי היו מציירים העונות באדמימות , ככתוב ( ישעיה א י " ח ) אם יהיו חטאיכם כשנים , על שם שפיכות דמים שהוא עון שאין למעלה ממנו . והארז והאזוב הם רמז לגדול ולקטון . על דרך ( שופטים ה ' י " ג ) מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר . והנה עץ ארז ואזוב ושני תולעת רומזים לעון גדול וקטן , ואמנם דם הצפור השחוטה הוא רמז לניקוי גדול כלומר לניקוי מחטא גדול , כי הדם הוא בנפש יכפר ( למטה י " ז א '); והמים החיים הם סימן לניקוי קטן כלומר לניקוי מחטא קל . והנה שתי הצפורים הן כפרת המצורע וחליפתו , ואחת מהן נשחטת ודמה בנפש יכפר והאחרת חיה ומחברין אותה עם העונות ( עץ ארז ואזוב ושני תולעת ) ומטבילין אותה בדם ובמים , ומזין בה על המצורע , וזה רמז שכבר נתכפרו עונותיו וחזר לטהרתו ; ואחר כן משלחין את הצפור החיה על פני השדה , וזה סימן שהמצורע איננו עוד מוסגר חוץ למחנה , אבל הוא יוצא מהסגרו ונכנס בכל מקום שירצה . - וקרוב לענין המצורע ענין הנדה והזב והזבה והיולדת , כי כל אלה כנזופים למקום , כי יציאת הדם או הזרע ( שלא ברצון ) היא התחחלת מיתה , והוא רמז שהאיש או האשה ההיא בני מוות הם , ולפיכך נצטוינו להיבדל מהם ולהיזהר ממגעם , ולפיכך כשהם נטהרים מביאים קרבן , וכיפר עליהם הכהן כמו על המצורע . ואמנם הנדה לא נתחייבה בקרבן , כי חסה התורה על בנות ישראל ולא הטריחה אותן לנסוע ממקומן ולבוא אל בית ה ' בכל חודש ; ואין לומר , כי לכך לא נתחייבה בקרבן , מפני שלא ייתכן שתבקש מהאל שלא תשוב עוד נדה ; כי אמנם ייתכן שתבקש שבשובה לנדתה לא תימשך טומאתה יותר מהראוי ותהיה זבה . וכן היולדת היתה צרכיה כפרה לא כדי לבקש שלא תלד עוד , אלא כדי לבקש שלא תמות בשעת לדתה , כי הדם היוצא מן היולדת סימן מיתה הוא וכל יולדת בסכנה עומדת . - ואמנם הטומאות שאין בטהרתן הבאת קרבן , הן טומאת מת וטומאת נבלה וטומאת שכבת זרע בלא חולי ; ואלה אין בהם כפרה , מפני שאינם דבר היורד מן השמים , אך הם ענינים תלויים ברצון האדם : רצה מיטמא , לא רצה אינו מיטמא ( ולמיעוטא לא חיישינן , לכך לא בא צווי פרטי לאיש אשר ימות מת עליו בפתע פתאום , וכיוצא בו ), באופן שלא ייתכן לחשוב על הטמאים האלה היותם נזופים ממש למקום . ואמנם המת והנבלה מטמאים כי המיתה היא גערת האל שאין למעלה ממנה , ואם המצורע והזב מטמאים את הנוגע בהם להיותם נזופים למקום , כל שכן וקל וחומר המת . ולחומר טומאת המת היה אף הנוגע בו נזוף ז ' ימים וצריך הזאה במי חטאת . אבל הבהמה השחוטה איננה טמאה , כי לא היתה מיתתה בידי שמים ודרך גערה , אלא בידי אדם ולתועלת בני אדם ; אבל החלל , אעפ " י שהוא הרוג בידי אדם , הוא טמא , כי האדם מושגח ובעל שכר ועונש , לא הבהמה , לפיכך האדם המת , אף על פי שבידי אדם מת , ראוי לחשוב עליו שהיתה מיתתו בגזרת האל ובגערתו ; ואין לחשוב כזאת על הבהמה השחוטה או ההרוגה . ואמנם טומאת שכבת זרע היא לכבוד בית המקדש , כדי שלא יבוא אדם לבית ה ' ולא יאכל בשר קודש ביום שעסק בהנאה גופנית ( בלתי הכרחית כאכילה ושתיה ), והוא על דרך שציוה קודם מתן תורה ( שמות י " ט ט " ו ) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ; והאיסור הזה ירומם וינשא במחשבת כל הקהל את הדר כבוד המקדש וקדשיו וירומם וינשא במחשבת הכהנים את יקר תפארת העבודה אשר הם עובדים ; וכל זה יועיל הרבה להגביל יראת האל בלב הכהנים ובלב העם . ואמנם הזאת מי חטאת היא רמז להסרת החטא : הפרה האדומה היתה באדמימותה רמז לעון , וכן עץ ארז ואזוב ושני תולעת הם רמז לעון גדול וקטן , ובהישרפם יחדו כאילו העון מתבטל , והאפר הוא סימן לביטול העון ; על כן הזאתו מטהרת מטומאת מת שהיא טומאה חמורה . ואמנם אף על פי שהעון נשרף , לא נתבטל לגמרי , כי האפר הנשאר ממנו יש בו עדיין משהו מן העון , לכך הוא מביא טומאה קלה על הנוגע בו ואותה טומא הקלה עוברת בטבילה . והנה אין לתמוה איך הפרה מטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים , כי היא מעביר הטומאה חמורה , והיא מביאה טומאה קלה . משל למה הדבר דומה , לכלי נחושת שממרקין אותו תחילה בחול , והמירוק ההוא מעביר מעליו מה שלא תספיק ההדחה במים להעביר מעליו ; ולבסוף צריך להדיחו במים להעביר מעליו החול הנדבק בו , וכן בכתוב ( ויקרא ו ' כ " א ) ומרק ושטף במים ; וגם הממרק אותו צריך לשטוף ידיו , מפני הזוהמא שנדבקת בהן , כך אפר הפרה עושה מירוק חזק ומעביר הטומאה החמורה , ואחר המירוק צריך עוד טבילה גם לעוסקים במי הנדה וגם למי שהזו עליו .
ג וביום השמיני ימול : המקרא הזה אשר בהשקפה ראשונה אין לו קשר עם מה שלפניו ושלאחריו , הוא מלמדנו למה היתה מצוות המילה דוקא ביום ח ', לא ביום ז ' או ביום י ' שהם מספקים נהוגים במצוות התורה : כי אמנם לכך נקבעה המילה ביום ח ', מפני שבשבעת הימים הראשונים האם טמאה טומאה חמורה כטומאת הנדה , ורצה נותן התורה ית ' שלא יהיה הילד נימול עד שתהיה אמו טהורה . וזה אמנם לאחד משלושה טעמים : הראשון הוא דעת ר ' שמעון בן יוחאי ( נדה ל " א ע " ב ) שלא יהיו הכל שמחין ואביו ואמו עצבין , כי ביום השמיני היתה היולדת טהורה לבעלה . השני היא דעת ר ' עובדיה ספורנו ( בפירוש לויקרא י " ב ג ), כי הולד נזון במעי אמו מדם הנדות , ובמשך ז ' ימים יתעכל הדם ההוא , וביום שמיי הרי הילד טהור להיכנס בברית קודש . ועל אלה אני מוסיף טעם שלישי , והוא כי הערלה נחשבת בקרב ישראל כעין טומאה , כמה שכתוב ( ישעיה נ " ב א ') כי לא יוסף יבוא בך עוד ערל וטמא , והנה ציותה התורה , שביום שתיטהר היולדת מטומאתה , ייטהר גם הילד על ידי המילה .
ז והקריבו : הכינוי חוזר למילת קרבן שהיא בכוח פועל הקריב , ושיעורו והקריב הקרבן אשר הזכרנו שהוא עולה וחטאת ( וע ' לא תענה ברעך עד שקר , שמות כ ' ט " ז ) וקרבן כולל גם בעלי חיים רבים וכל מה שאדם מקריב לאל בפעם א ' כאשר מצאנו ( במדבר ז ' י " ג ) קרבנו קערת כסף א ' וכו ', פר א ', איל א ' וכו '.