קוד: שד"ל במדבר ו בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: ליאת חומסקי
אל: מימון: אראל סגל
[ג] משרת
: מן
שרא שענינו בארמית התר קשר, ומזה שורה פתו (פסחים,
מ"ד ע"ב) שחלקיו מתפרדים.
[
ד] אשר יעשה מגפן היין
: לשון עשייה נמצא גם להוראת אסיפה
וקנין, כמו (בראשית ל"א א ) עשה את כל הכבוד הזה, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח י"ז ) וכן כאן כל אשר יעשה מגפן היין, ענינו כל הנקלט מן הגפן, ופירושו בצדו אפילו חרצנים ואפילו זג. "חרצנים" לדעתי שם לענבים שכבר נדרכו ונעשה מהם יין, והוא כולל הקליפה והגרעינים שבתוכה, וכמו שאמרו בירושלמי (דמאי פרק א הלכה א) בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות, ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובות, הכוונה שבזמן ריבוי הענבים, אז הענבים שכבר נדרכו לא היו חשובות לכלום, כי לא היו קונים אותן לעשות מהן
תמד, מאחר שהיין הטוב היה בזול גדול, ובהפך בזמן שלא היו ענבים מרובות, היו החרצנים נמכרים לעשות מהן
תמד. וכן באומרם (ברכות כ"ב ע"א) עד שיזרע
חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, הכוונה הקליפה עם
הגרעינין שבתוכה, הן אמת כי
הגרעינין לבדם יש בהם כוח מזריע זרע, אבל הבא לזרוע גפן לא יטרח להוציא הגרעינים מן הקליפה, אלא ייקח ענבים שכבר נדרכו ויזרעם כמו שהם. ואמנם "זג" הוא לדעתי שם הגרעינים שבתוך הקליפה, ואמר הכתוב שלא יאכל הנזיר אפילו החרצנים שכבר יצא מהם היין, ואפילו זג אחד, אע"פ שאינו מאכל אדם. פירושי הוא כדעת ר' יהודה (נזיר ל"ד ע"ב), ותרגום אונקלוס הוא כדעת ר' יוסי (עיין שם ל"ט ע"א), והלכו אחריו רוב המפרשים ובעלי ספרי שורשים, גם
גזניוס; רק תרגום ירושלמי שנעשה בארץ ישראל שמר הוראת המילות האלו על
אמיתתה כמו שהייתה מפורסמת בא"י גם בדיבור ההמון, לא כן תרגום
אנקלוס שנעשה בבבל והקדמונים יקראוהו בשם תרגום בבלי (עיין "כרם חמד" ה' עמוד רכ"ג). ומה שמצינו התנאים ר' יהודה
ור ' יוסי חולקים בהבנות המילות האלה, אחשוב שכך היה העניין: ר' יהודה פירש המילות לפי מה שהיה הוראתן גם בימיו, אבל ר' יוסי שהיה מציפורי שהיא בגליל, ואנשי גליל לא הקפידו על לשונם ונשתבש הלשון אצלם, הרגיל עצמו שלא לסמוך על מנהג ההמון והיה מבקש הוראת המילות בשורשים אשר חוצבו מהם, ויען מצא מילת זוג המורה על הפעמון, חשב כי גם זג הוא החיצון, ולא הפנימי. וסרו בזה תלונות החכם
גוסיטיוס שהרחיב פה
בלעקסיכון שלו (במילת מג) ואמר שאין לסמוך כלל על דברי רז"ל בהבנת המילות, כי כבר נשתכחה מהם ידיעת הלשון, עד שלא היו יודעים, מה הוא חרצן ומה הוא זג. וזה שקר מפורסם, כי מתוך הירושלמי
דדמאי ראינו כי בדיבורם לא היו מסופקים בהוראת המילות, והמתרגמים הירושלמיים תירגמו כפי משמעות המילות בדיבור ההמוני, ורק ר' יוסי שנולד במדינה, שלא שמרו יפה את לשונם, לא רצה לסמוך על דיבור המון עם והתחכם לפרש מדעתו, והלכו אחריו אנשי בבל בתרגומם המיוחס
לאנקלוס.
[ה] פרע
: רש"י לא דק, ואף אם לא יהיה דבוק לא ישתנה ניקודו, ודע כי מילת "קטן" איננה ברע"ח, ולא בס' הזיכרון, ולא ברש"י כתיבת יד שבידי.
[ט] וטמא ראש נזרו
: היה
נ"ל לקרוא וטמא בטית קמוצה ובצירי תחת
המ"ם. ראש נזרו נעשה טמא, כמו למטה (י"ב) כי טמא נזרו.
[
יא] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש
: אע"פ שנטמא באונס נקרא חוטא.
וראב"ע אומר שאירע לו האונס לעונש על עברה אחרת שעשה, ושכר עברה
עברה.
[
יג ] ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו
: יביא את נזרו אל פתח אהל מועד; פרע שער ראשו נקרא נזרו, ובמלאת ימי נזירותו לא יגלח שערו בביתו, אבל יביא שערו המגודל אל פתח אהל מועד, כביכול להראות
לאלהיו כי השלים נדרו, ושם יגלחנו וישרפהו אל האש אשר תחת זבח השלמים.
וראב"ע אמר שהכהן יביאהו בעל
כרחו, ואחריו
רמבמ"ן
תירגן שאחרים יביאוהו, וזה הבל, כי הנזירות אינה אלא ברצון ובנדבה, ולולי שנשאו לבו ברוח קדושה לא היה נודר או לא היה משלים נזירותו, ואחרי שהשלים נזירותו, איך ייתכן שלא יחוש ללכת לבית ה' להקריב קרבנו ולהשלים חובת נדרו? והכתוב ידבר בהווה, ולא באפשרי רחוק.
[
יח
] וגלח הנזיר פתח אהל מועד
: דברי רש"י סתומים, כי אמר: יכול יגלח בעזרה, נראה מזה שאינו מגלח בעזרה, ואח"כ אומר: ששלמי נזיר
מתבשלין בעזרה.
ונ"ל כי בבית שני ראו שהיה דרך בזיון שיהיו הנזירים מגלחים בעזרה, ולפיכך עשו לשכה באחת מזוויות העזרה ובה היו מגלחים ומבשלים (ע' מידות פרק ב משנה ה), ולפיכך נדחקו בספרי (נשא
פיסקא ל"ה) ובנזיר (דף מ"ה ע"א), לפרש פתח אהל מועד אחר שחיטת השלמים, שהיו נשחטים פתח אוהל מועד, ולא חשו להזכיר שיהיה הגילוח בלשכה, כי היה דבר ידוע אצלם.