פירוש שד"ל על דברים פרק ו

קוד: שד"ל דברים ו בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: אלמונית

אל: מימון: אלמוני

[ ד ] ה ' אלקינו ה ' אחד: הנכון כדעת רשב " ם וראב " ע ובעל העקרים ( מאמר ג ' פרק ל " ה) ה ' הוא אלקינו, ה ' לבדו הוא אלקינו, לכך ואהבת את ה ' אלקיך בכל לבבך וגו ', כי לא תצטרך לחלק אהבתך בין אלקים רבים.

[ ה ] בכל לבבך וגו ': אולי אמר לבבך על הכוונה והרצון הפנימי, ונפשך על החיות, וזה כולל כוחות הגוף וכל תנועותיו וכל מעשיו, ומאדך כולל הנכסים והקנינים. כי אמנם יש אוהב בלבו ואינו מוציא אהבתו מן הכוח אל הפועל, ויש מוציאה אל הפעל, ובלבד שזה לא יגרום לו חסרון כיס ופיזור כספו וקניניו. ואמנם מה הוא ענין המצווה הזאת, הלא היא מצוות אהבת ה ', הוא דבר הצריך פירוש, לא שהענין קשה או מסופק מצד עצמו, אלא מפני המתפלספים שהכניסו דעות חכמי יון בתורת ישראל, ושינו מראיהם של עניני התורה להסכימם עם דברי הפילוסופים, והואיל ולא היה זה אפשרי, עשו מהתורה והפילוסופיה ונשארו קרחים מכאן ומכאן. ועכשו כבר בטלה התפלספות הקדומה ההיא, ועדיין ספרי ישראל מלאים ממנה, באופן שאין בהם קורת רוח לא לחוקרים האמיתיים ולא לתורניים האמיתיים. ודוגמא לדבר הם דברי המבאר למקרא זה, וז " ל: ואהבת את ה ' אלקיך, תשיש בהכרת שלימותו לאין תכלית, ותתענג באמונתו וייחודו, ולעשות דבר שייטב בעיניו. כי כן מידות האהבה . - תחילת דבריו ( תשיש בהכרת שלימותו וכ ') הם על דעת חכמי יון, וסופם ( ולעשות דבר שייטב בעיניו) הם על דעת חכמי ישראל. אבל שני הדברים האלה הם הפכיים ומתנגדים, יען אם יהיה אדם מכיר שלימות הקל שהיא לאין תכלית ואם יאמין ייחודו הגמור על הדרך שביארוהו הפילוסופים. אז יפול באחת משתיים: אם שיחשבוהו נעלה ומרומם מהשגיח בפרטים, ואם שיחשוב כי כל ההווה בעולם אינו אלא בגזרתו יתברך; ובין כך ובין כך לא ייתכן שיעלה עוד על לבו לעשות מה שייטב בעיני הקל, כי יחשבו שהכול טוב בעיניו בשווה. ואזי אתמה על המתפלספים תימהון גדול, איך לא הבינו כי המכוון בתורה איננו המכוון בפילוסופיה, כי המכוון בפילוסופיה הוא הידיעה והכרת האמת, והמכוון בתורה הוא עשיית הטוב והישר; ואם התורה מלמדת אותנו ייחוד הקל וחידוש העולם, אין זה למען הקנותנו ידיעת הקל והכרת שלימותו כפי מה שהיא באמרם, אך הכול לנטוע בנפשותינו אמונות מועילות להדריכנו במעגלי צדקה ומשפט. אשר על כן התורה והנביאים מקטינים תמיד ציור הקל ומקרבים אותו למדרגת האדם, והם מייחסים לו הכעס והרצון, האהבה והשנאה, השמחה והעצבון, ושאר התפעלויות וחסרונות, הכול כדי שיצוייר יחס וקשר בינינו ובינו; ואם בהפך נצייר בלבנו אלהיהם של פילוסופים, השלם שלימות בלי תכלית, א ז לא ייתכן עוד לצייר שום יחס וקשר בינו ובין בני אדם ולא תצוייר עוד שום ריליגיעון [ דת ] בעולם, ומה מקום לתפילה, אם הקל בלתי מתפעל? ומה מקום לתשובה, אם רצון קל בלתי משתנה ? - ושמא יאמר אדם: אם כדבריך שהתורה והפילוסופיה מתנגדות זו לזו, אם כן אחת הן שקר, אם כן אתה בוזה חכמה או מואס בתורה , - דע כי איננו לא זה ולא זה, אבל אני רואה את האדם מורכב משני כוחות הפכיים, המחשבה וההרגשה הפנימית ( עיין הקדמת בית האוצר), ולהגביר אחד מהכוחות האלה ולבטל האחד אי אפשר, כי האדם בהכרח משועבד לשניהם, לפיכך התורה ( האמיתית) והפילוסופיה ( האמיתית) אשר איננה עדיין כתובה בספר בפני עצמו, אבל היא מפוזרת בעשרת אלפים ספרים, מעורבת תמיד עם טעיות ושיבושים, שתיהן דברי אלקים חיים, כי שתיהן מסכימות עם טבעו של אדם, ושתיהן אמת בבחינות מתחלפות, ואין כאן המקום להאריך בזה. ואשובה לענין אהבת ה ' ואומר כי מאחר שראתה התורה האלקית לדבר כלשון בני אדם ולצייר לפנינו אלוק מתפעל ובלע כעס ורצון, אהבה ושנאה וכיוצא בזה, היה מן הראוי שיצוייר גם האדם אוהב את הקל או שונא אותו; כי מי שישווה ה ' לנגדו תמיד ועיקר מחשבות לבו הוא לעשות נחת רוח לפניו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומצוותיו, זה ייקרא אוהב את ה '; ומי שאין אלקים לנגד עיניו ואינו נמנע מעשות מה שהוא נתעב לפניו והוא מבקש תמיד תועבות חדשות לחטוא בהנה, הוא ייקרא שונא ה '. ואין אהבת ה ' מצווה פרטית, אבל היא כוללת כל המצוות, אבל האהבה בעצמה לא יחול עליה צווי. וכן ואהבתם את הגר ( למטה י ' י " ט), ואהבת לרעך כמוך ( ויקרא י " ט י " ח), הכוונה בהם שנשתדל להיטיב להם ושנחדל מכל מה שיזיקם או יכעיסם. אבל האהבה שזכר בעל חובות הלבבות ( שער עשירי פרק א ') שהנפש להיותה עצם פשוט רוחני נוטה אל הרוחניים וכו ', וכאשר ייבקע לה אור השכל, תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו וכו ' לא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודת הקל, ולא יעבור על רעיוניה זולתו וכו ' - כל זה אינו לפי דרכה של תורת משה, אבל הוא לקוח מן הפילוסופים שהיו בוזים המון העם העוסקים ביישובו של עולם, אך ל פי תורתנו יוצר הארץ ועושה לא תוהו בראה, לשבת יצרה ( ישעיה מ " ה י " ח) ואין עבודת ה ' ואהבתו בהתבודדות ובישיבה במדברות, אלא בישיבה עם בני אדם ובעשות עמהם צדקה ומשפט ( ועיין כוזרי, תחילת מאמר ג '). והרכבים לא היו מתבודדים ומתרחקים מן החברה, וכת האסיים לא מתורת משה למדו דרכיהם, אולי מפילוסופי יון למדו. ואולי צוק העתים הביאה לאהוב ההתבודדות; וחלילה לנו מלחשוב שמהם באו לנו קצת מתפלותינו ( כמו שחשבו קצת מגדולי חכמי הדור), ומה להם ולנו, וחכמינו ז " ל לא הזכירום בשום מקום. והרמב " ם חשב ( מורה חלק ג ' פרק כ " ח) שאהבת ה ' לא תיתכן אלא בהשגות המציאות כולה כפי מה שהיא ובחינת חכמתו בה, ובגלל הדבר הזה כתב בהלכות יסודי התורה שלושה פרקים ( ב ' ג ' ד ') ללמד את העם קצת מחכמת הבריאה, למען תובא בלבם אהבת ה '; וכל זה רחוק מאוד מכוונת התורה, והפרקים ההם אין להם ענין עם ספרו משנה תורה, ואם היה פילוסוף באמת, היה מבין כי אפשר שיבוא דור אחר ויבטל דעות אריסטו ותלמידיו בחכמת הטבע ובתכונת השמים, ונמצא ספרו מורה שקר; אבל הוא היה מאמין ( מורה חלק ב ' פרק כ " ב) כי כל מה שאמר אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא אמת בלא ספק. ובענין הכוכבים ומניעיהם ראה חכמי ישמעאל חולקים על אריסטו וסמך עליהם והאמין בעשרה שכלים מניעי הגלגלים וביקש ומצא בדוחק עשרה שמות, שנקראו בהם המלאכים, ואמר שהכוון בכל אחד מהשמות ההם על אחד ההשכלים הנבדלים ( הלכות יסודי התורה פרק ב '), מה שלא עלה מעולם על ליבם של נביאים. ואינני אומר זה לגרוע כחוט השערה מכבודו של הרמב " ם, אלא להודיע לבחורי הדור כי הפילוסוף האמיתי אין ראוי לו שיסמוך על פילוסופים אחרים, אבל ראוי שיצרוף כל ענין בכור בחינתו, ומי שאין בו כוח לכך אבל הוא סומך על הפילוסופים המפורסמים בימיו ( כמו שסמכו ראב " ע ורמב " ם על אריסטו ועל חכמי ישמעאל, וכמו שסמך רמבמ " ן על לייבניץ ועל וואלף, וכמו שאחרים סומכים עתה על קאנס ועל העגעל או על שפינווה), איננו פילוסוף יותר ממי שסומך על אברהם אבינו ועל משה ועל הלל ורבי עקיבא. ואין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליאה; אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם, וזו רעה חולה באה להם לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור. אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עדן ועדנין, והיו אחר זמן לשם לתהילה, ותימלא הארץ אותם.

[ ז ] ושננתם: לשון שנינה, יהיו בפיך תדיר, ותשנה ותשלש אותם לבניך על ידי שתדבר בם בשבתך וגו ', והנה שנינה מגדרת שנים, אבל כפל הנו " ן מורה שנוי ושילוש ורגילות. על כל אחז " ל ( קידושין ל ' ע " א) אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. והנה ק " ש הוא תיקון חכמים כדי שיקיים אדם קצת מן המצווה הזאת, וטענה גדולה נגד הקראים שהם קוראים ק " ש, ואם היו קדמונים, זו מנין להם, כי גם חכמי התלמוד מודים שהיא מדרבנן.

[ ח ] וקשרתם לאות על ידך וכו ': כדרך שוכתבתם על מזוזות וגו ' אינו דרך משל, וגם הישמעאלים כותבים פסוקי הקוראן על פתחיהם, כן א " א שיהיה משל " וקשרתם ".

[ טז ] במסה: במקום שנקרא כן על שם המאורע, ושם פרטי מקבל הה " א כשהוא מורה על דבר. והר ' זלמן הענשא חשב, כי ההפסק יביא פתח, ומילת כיונה ( ישעיה ל " ח י " ד: תהלים נ " ה ז ') שהביא י ' ש ' ריגיו על משפטה, כי ענינה ככל יונה ¹.

[ כד ] ליראה את ה ' אלקינו: יראת ה ' איננה בלבד היראה שבלב, אך כל העבודות והמעשים הטובים מפני יראת ה ' נקראים כן, כמו ויהי מורה אותם איך ייראו את ה ' ( מ " ב י " ז כ " ח); והנה ה ' ציונו ליראה אותו על ידי החוקים האלה. המצוות הן מפאת עצמן לטוב לנו, כי בהן יתוקנו עניני החברה בשלום ובמישור, ומלבד זה צדקה וזכות תהיה לנו אם נשמור אותן, וזה " לפני ה '" ( פסוק כ " ה), שיתן לנו שכר על זה.