קוד: שד"ל דברים ט בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: אלמונית
אל: מימון: אלמוני
[ יח ] ואתנפל לפני ה ' כראשונה: מספר שמות אין נראה כלל שהיה משה בהר ארבעים יום שלוש פעמים אלא שתיים, ארבעים יום ללוחות ראשונים ( שמות כ " ד י " ח), וארבעים לשניים ( ל " ד כ " ח), וכאן נזכר שהיה בהר שתי פעמים ארבעים יום לקבל הלוחות הראשונים ( ט ' י '), והשניים ( י ' י '), ועוד נזכר שהיה ארבעים יום בתפילה ותענית, ואי אפשר לומר כדברי ראב " ע ( למטה י ' פסוק ג ') שלא התענה משה אלא פ ' יום, כי לא ייתכן שארבעים היום של תפילה יהיו הם ימי קבלת לוחות שניים, כי כשאמר לו: פסל לך וכו ' ועלה אלי ההרה - כבר מחל להם, ולא היה בדעתו לכלותם, שאם יכלה אותם מה מקום ללוחות ולארון? אם כן ארבעים יום של קבלת לוחות שניים לא היו לתפילה. על כן נראה כי משה ישב כדברי רז " ל ( תנחומא כי תשא פ ' ל " א) ק " כ ימים בלא אכילה ושתיה, אלא שלדעתי האמצעיים לא היו על ההר אלא באהלו, והם הימים שנאמר עליהם ( שמות כ ' ל " ג): ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, ואז התענה להתפלל על ישראל, ובלא ספק שהיה אוכל בערב, וענין זה לא נזכר בספר שמות, מפני שלא היה דבר מפורסם לישראל, כי לא ידעו מה משה עושה בתוך אוהלו, וכאן משה מודיעם הענן להגיד להם עוצם חטאתם, כי כל כך הוצרך להתפלל ולהתענות כדי לכפר עליהם, והנה באמרו ואתנפל לפני ה ' לא אמר בהר. ומה שכתוב למטה ( י ' י '): ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה ' אלי גם בפעם ההיא - איננו סותר את פירושי, כי " וישמע ה ' אלי " לא ייתכן שיהיה ענינו שה ' שמע אלי ( לבלתי השחית אתכם) אחר ארבעם יום של תפילה שהתפללתי בהר, כי אין ספק שקודם שיעלה אל ההר, כשאמר לו ה ': פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים - כבר נתרצה לו, שאם היה בלבו לכלותם, מה מקום ללוחות? אבל " וישמע ה ' אלי " הוא סיום הענין, כאומר: עמדתי בהר ארבעים יום לקבל הלוחות השניים, והנה גם בפעם ההיא שמע ה ' אלי ולא אבה השחיתך, ואמר לי: קום לך למסע לפני העם. ותלמידי שבתי אנקונה אומר כי לא ייתכן לומר שאכל בלילה, כי כתוב מ ' יום ומ ' לילה גם כאן גם בשתי פעמים אחרות בשווה, וצריך לומר כי אע " פ שהתפילה והתענית לא היו במצוות הקל, אלא מרצונו של משה, עם כל זה הקל נתן בו כוח למעלה מטבעו של אדם, ומשה מתחילה לא נתכוון להתענות אלא שלושה או ארבעה ימים בלא אכילה בינתיים, וכשהרגיש בעצמו רוח, הוסיף להתענות עוד ארבעים יום. כראשונה: לענין מספר הימים בלבד, שהיו ארבעים. הכעיס בל ' מקרא אין ענינו הקציף, אלא גרם צער. עיין פירוש כעס בנתיבות השלום 2.
[ כא ] ואכת וגו ': אולי העגל היה עיקרו מטיט ועפר שגיבלו בצורת עגל וייבשוהו באש וחיפוהו זהב. והנה משה שרף את העגל באש להתיך מעליו הזהב, ואח " כ כיתת את החרס אשר בתוכו ( אדוני אבי זצ " ל). טחון: נ " ל לא טחינה ממש, אלא כתיתה דקה כעין טחינה, ולפיכך מילת טחון דבוקה בטעם אם " ואכת ".
1 לדעתו, בביאורו בנתיבות השלום, גם תבות וברשעת הגוים האלה וגו' שבפסוק ד' מדברי משה וכן נראה ממה שהסב הדיבור ממדבר בעדו אל הנוכח ואמר "מפניך".
2 שם בא: תבות חימה קצף אף וחרון הן משותפות שהוראת כולן חשיקת הנקמה מאת המתנגד לתאוות נפשנו, ואינן נבדלות כי אם בחוזק וחולשה אבל תבת כעס לא תפול בלשון הקודש כי אם על הרגשה העצב לבדה מבלי תשוקת הנקמה ומילת רוגז אינה משותפת עמהן כלל, כי הוראתה בלשון הקודש מענין התנועה והנדנוד כמו שכתב הרשב"ם בפסוק אל תרגזו בדרך (בראשית מ"ה כ"ד) ובלשון ארמית הושאלה גם היא על הקצף משום המתקצף מדרכו להתנועע ולרגוע בכל איבריו.