המושג "אסמכתא" בדברי חז"ל

לומדי הגמרא מכירים היטב את המושג "אסמכתא". "אסמכתא" היא מלשון סמך, להיסמך על דבר מה, והגמרא משתמשת במינוח זה כדי להבהיר, כי דרשות חז"ל מסויימות המסמיכות דינים מסויימים לפסוקים מסויימים, אינן אלא "אסמכתא". כלומר, שאין זו הדרשה העיקרית מפסוק זה, אלא שחכמים בדרשתם הסמיכו את הדין לפסוק. בגמרתנו (ברכות מא:) נעשה שימוש ב'אסמכתא' לגבי דיני השיעורים, כזית, כביצה, וכדומה, שהם ניתנו הלכה למשה מסיני, והגמרא אומרת, כי הנאמר בברייתא ששיעורים אלו נדרשים מן הפסוק, אינם אלא "אסמכתא בעלמא".

תופעה נרחבת זו של דרשות 'אסמכתא' מעוררת את הלומד לנסות להבין, מה תועלת הצמיחו חז"ל הקדושים מכך שהסמיכו את דיניהם לפסוקים שבתורה שבכתב, אחר שהתורה לא התכוונה כלל לרמוז לדרשתם.

'אסמכתא' - לזכרון ולסימן: שתי גישות שונות קיימות בראשונים בבואם לפרש מה היא "אסמכתא". הרמב"ם בהקדמתו לפירושו על המשניות, ובספרו "מורה נבוכים" (ח"ג פ' מ"ג) כותב, כי דינים רבים התקבלו במסורת איש מפי איש עד משה רבינו, אשר קיבלם בסיני מפי הגבורה, ועל אף שאין כל ספק באמיתותם, חכמים הסמיכום לפסוקי התורה, משום שעל ידי הפסוק ייקל לזכור את ההלכה שהוסמכה אליו. אך אמנם, אין כל רמז בפסוק לדרשה שחז"ל הסמיכוה אליו. כדברים האלו כתב הכוזרי (מאמר ג' אות ע"ג) : "אסמכתא - שהם שמים אותה כסימן לקבלתם". כדוגמא הוא מציין את הגמרא (סנהדרין נו/ב) האומרת, כי מן הפסוק (בראשית ב/טז) "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר" - סימן לשבע מצוות בני נח. "ויצו - אלו הדינין, ה' - ברכת ה'…" וכו'. "כמה רחוק בין אלו העניינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצוות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל זכרם". המהר"צ חיות ("מבוא התלמוד פ"א) מסביר, כי היה צורך לעשות זכירות וסימנים להלכות שבעל פה, מאחר שבזמנם עמד בעינו האיסור לכתוב את התורה שבעל פה.

'אסמכתא' - רמז להלכה שנמסרה בידי חכמים: הריטב"א (ראש השנה טז/א) , מזכיר שיטה זו אך הוא חולק עליה בתוקף: "ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך". לדעתו, יש דינים והלכות שהקב"ה לא קבעם כחובה, אלא מסר בידי חכמים את הסמכות להכריע בדבר, והם הסמיכום לפסוקי התורה שבהם הם אכן רמוזים, "וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וחס ושלום שהיא חסירה כלום".

'אסמכתא' - מקור הסברה לתקנת חכמים: מעניינת היא עד למאד גישתו של המהר"ל מפראג ("באר הגולה באר א'), כי חז"ל הסמיכו את דרשותיהם לפסוקים שבהם טמונה הסברה אשר שימשה כבסיס לתקנתם. להמחשת דבריו הוא מציין מספר דוגמאות, ביניהן את דרשת חז"ל (חולין קו/א) שיש ליטול ידים, מן הפסוק (ויקרא טו/יא) "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים". המהר"ל מבאר, כי מפסוק זה למדים (נדה מג/א) , כי הזב מטמא חפצים שהוא מסיט באבריו הגלויים בלבד. דין זה שימש כבסיס לתקנת חכמים ליטול ידים, שהרי נוכחנו, כי באברים הגלויים שוררת טומאה יתירה, והידיים, שהם הממשמשים ביותר מן האברים הגלויים - זקוקים לנטילה [וכן כתב השל"ה תושב"ע כלל רבנן].

שיטה מחודשת ביותר, מובאת בשמו של המהרי"ל (ספר מהרי"ל, מנהגים, ליקוטים אות ע') , ולפיה, חכמים סמכו את תקנותיהם על פסוקי התורה, כדי שהכל יהיו סבורים שהלכות אלו מן התורה ולא יזלזלו בהם. הגר"י ענגיל (בית האוצר כלל ק"צ) כותב, כי הדברים מוזרים ביותר ואינו מאמין כי יצאו מפי מהרי"ל, וכפי הידוע, ספר מהרי"ל לא נכתב על ידי המהרי"ל בעצמו (ועיי' "מרגליות הים" סנהדרין כה/ב אות כ"ה).

היו שבקשו להוכיח מפורשות, כי רש"י ובעלי התוספות סברו כשיטת הרמב"ם. הגמרא (מנחות צב/ב) אומרת, כי דרשות מסויימות של רבי יהודה אשר הסמיכן לפסוקים, אינן אלא "גירסא בעלמא". רש"י (ד"ה "גירסא בעלמא" בפי' הראשון) ובעלי התוספות (ד"ה "גירסא בעלמא") מפרשים, כי דרשותיו מן הפסוקים נועדו להקל על זכירתן בלבד, ואכן אין הן נדרשות באמת מן הפסוק! הרי לנו הוכחה מפורשת, כי רש"י ובעלי התוספות נקטו כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הריטב"א ("דעת סופרים" ערך קרא אסמכתא בעלמא).

יש להבדיל בין 'גירסא' לבין 'אסמכתא': ברם, המהר"י ענגיל (שם) דוחה ראיה זו על הסף, ולא עוד, אלא שהוא טוען, כי אדרבה, גמרא זו משמשת כהוכחה מוצקה לשיטת הריטב"א. שהנה, דרך הגמרא לנקוט בלשון "אסמכתא" כפי שהיא נוהגת במקומות רבים בתלמוד, כמו גם באותו עמוד גמרא שבו אנו עוסקים, אך באורח נדיר, הגמרא מסווגת את דרשת רבי יהודה כ"גירסא". הדבר מוכיח, כי דווקא דרשה זו נאמרה לזיכרון בלבד, אך שאר הדרשות המכונים "אסמכתא", אכן נסמכים על הפסוק.

שני סוגים שונים של 'אסמכתא': לסיום, נציין את דבריו המעניינים של ה"פרי מגדים" (פתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות כ') . לדעתו, קיימים שני סוגים של 'אסמכתא'. יש "אסמכתא" חשובה, שיש לה כעין רמז בתורה הקדושה, ויש 'אסמכתא' שאינה אפילו בגדר רמז, וההבדל בין האסמכתות גדול. 'אסמכתא' חשובה, נחשבת כדין תורה לעניין ספיקות, שיש להחמיר בה, לעומת 'אסמכתא' שאינה חשובה. כמו כן, הכלל הידוע "שאין גוזרים גזירה לגזירה", אינו מתייחס לאסמכתות חשובות שהן כדין תורה, אלא לאסמכתות שאינן חשובות, הנחשבות כדין דרבנן, שעליהן חז"ל לא גזרו גזירה לגזירה [ועיי"ש שהביא ראיות לכך. אמנם גם הקשה על דבריו והניחם בצ"ע. ועיי' ראש השנה יב/א תוס' ד"ה "תנא"].