פולמוס התנך - מבט אישי

קוד: פולמוס התנך - מבט אישי בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: בני דה לה פואנטה (הגהה: עופר לביא)

אל: כפית ה'תשס"ב סיון

כבר כמה וכמה חודשים אני עוקב אחרי מה שמכונה 'פולמוס התנ"ך' מכיווניו השונים. קיוויתי מאוד מאוד (כנראה שלא כמו מערכת הכפית) שוויכוח זה לא ימצא את אותותיו על גבי עמודי הכפית. זאת מכמה וכמה סיבות. בראשן, העובדה שלוויכוח זה ישנן השלכות על היחס של צעירים (בני נוער, בחורי ישיבה וכד') לתלמידי-חכמים חשובים שהם מה'מחנה-השני'. לענ"ד אין שום סיבה לחשוף בפני בני נוער המגיעים לנח"ת את הזלזול הזה בתלמידי-חכמים, שאני מאמין (או לפחות רוצה להאמין) שאף צד אינו חפץ בו ונגרם רק כתוצאה מתלמידים טועים שלא שימשו כל צרכם. אך המערכת משיקוליה שלה החליטה אחרת ולכן לא נותרה ברירה וצריך להגיב.

עתה נתחיל מההתחלה וננסה לעשות קצת סדר. קצת אחרי חנוכה יצאה לאור חוברת בשם 'צדיק באמונתו יחיה' ובה שיחה של הרב צבי טאו בנושא לימוד התנ"ך במכללות ללימודי הוראה ובנושא היחס לביקורת המקרא. לנושא המכללות להוראה אינני רואה כל צורך להתייחס מכיוון שמספר האנשים בנח"ת שלומדים במכוני הוראה שואף לאפס (ומי שכן, מן הסתם יש לו מורי הוראה משלו ואיננו צריך אותי). בנוגע ליחס לביקורת המקרא אומר רק שאינני מסכים עם משל הירח שהביא אמיר במאמרו [שאגב מדבר על היחס לביקורת המקרא ולא על תב"ע], כי אינני חושב שיש מישהו רציני שמסוגל לומר שחקר השפות הכנעניות והשמיות לא תרם ללימוד התנ"ך. וגם אינני חושב (ובזה אני מעט מסופק) שיש מישהו שחושב שאין בדבריהם של חוקרים כקאסוטו או פרופ' זקוביץ' אפילו מעט רעיונות אמיתיים. האם באמת אפשר להגיד שכל דבריהם אינם יותר מאשר טענה שהירח עשוי מגבינה?! [וכדברי אלה ראיתי גם בספר 'מהר שלם' של הרב שלמה מן-ההר (בתחילת הספר)].

הבה נמשיך. כמה שבועות לאחר שיצאה לאור החוברת הנ"ל התפרסם מאמר של הרב שלמה אבינר בנושא 'תנ"ך בגובה העיניים' שעיקרו הוא שגיבורי התנ"ך "אינם בני אדם כמונו וכן לא מהנמכתם נקבל השפעה רוחנית". כתגובה התפרסמו מאמרים מהרב יואל בן-נון, הרב יובל שרלו והרב אמנון בזק שעיקרם במידה זו או אחרת ש"כן, תנ"ך בגובה העיניים". ומכאן הכדור התגלגל עם תגובות של כל המי ומי בעולם הישיבות הציוניות.

עכשיו ניגש לעניין. הבעיה בוויכוח זה הוא שהצד שטוען תב"ע בכלל לא מבין איך ניתן ללמוד בצורה אחרת ולמה ישנה בעיה בדרכם (שכן על פניו חלק ניכר מהראשונים והאחרונים למדו כך), ואילו הצד השני של המתרס – במקום להראות כיצד דרך לימודם אפשרית – טרוד יתר על המידה בצעקות על הצד השני ועל כמה שנושא זה הוא חשוב. כך שנוצר בעצם דו-שיח בין חרשים. בכל זאת אנסה להסביר את המחלוקת כפי שאני רואה אותה. עד כמה שאני מבין את האומרים לא לתב"ע, המניע שלהם היא השאלה החינוכית: איך עדיף להציג את גיבורי התנ"ך בפני לומדי התנ"ך. זהו הדבר החשוב בעיניהם ולכן דברים אחרים כגון פסוקים שלא בדיוק מסתדרים עם הקו הזה, מאמרי חז"ל שונים, חלק מפירושי הראשונים ועוד כהנה וכהנה נשארים קשים לשיטתם אך מקושיה לא מתים ובטח שלא משנים אידיאולוגיה. מאידך, יש את התומכים בתב"ע שרובם אמנם חולקים על הקו החינוכי שהצגנו אך מה שמוביל אותם בדרכם זה פחות השאלה החינוכית ויותר הרצון להתעסק בתנ"ך ובמפרשיו.

מחלוקת זו אינה חדשה לדעתי, היא כבר מופיעה בדברי חז"ל (בבא-בתרא ט"ז.): "ארץ נִתְּנָה ביד רשע - רבי אליעזר אומר: ביקש איוב להפוך קערה על פיה; אמר לו רבי יהושע: לא דבר איוב אלא כלפי שטן." אולי דיברתם על קטע זה בשבת נח"ת האחרונה. לכאורה המחלוקת היא מי הצדיק בספר איוב: הקב"ה או איוב!! רבי אליעזר מייחס לאיוב חטא ובכך מצדיק לפחות חלקית את הייסורים שבאו עליו, ולעומתו רבי יהושע נצמד לפשט שלכאורה "עבדי איוב" לא חטא והתימה כנגד 'ריבונו של עולם' נשאר במקומו. תחשבו על זה...

אני רוצה להתייחס לעוד דבר שכתב אמיר. אמיר טען, שאם היו אומרים לנו שגדול מסוים חטא בחטא מסוים לא היינו מאמינים ולכן גם אי אפשר לייחס כל מיני חטאים לגיבורי התנ"ך. אני מבקש לתקוף את הטענה משני צדדים. מחד, אינני חושב שאפשר להשוות בין גדולי זמננו ובין גיבורי התנ"ך. כמה מגדולי זמננו אתם מכירים שיצאו להילחם בענק פלישתי עם קלע וחלוקי נחל? או יצאו להילחם בעוג מלך הבשן? או אפילו פיקדו על בניין ענק כמו בית המקדש ובית המלך? מאידך, האם אתם מכירים גדולי ישראל שמכרו את אחיהם תמורת בצע כסף? או כאלה שילדיהם הרגו זה את זה? בוודאי צריך להבין את כל הסיפורים האלה, אבל האם נאמר שהם לא אירעו? [ואוסיף עוד במאמר מוסגר שלולי דמסתפינא הייתי שואל את אמיר: האם באמת לא היית מאמין אילו בנו של גדול מסוים כתב ספר על חיי אביו ובין הסיפורים גם כתב ביקורת על אחת ממידותיו של אביו? האם זה בכלל פוגע בגדלותו? האם אין זה ק"ו בן בנו של ק"ו אם הקב"ה היה כותב את הדברים?...] ויתרה מזאת, ישנם דברים שאירעו לגדולי זמננו ואף אחד לא רואה בזה פחיתות של אותם גדולים (ואולי אף להיפך) ובכל זאת הטוענים 'לא תב"ע' קוצפים כשמייחסים דברים כאלה לגיבורי התנ"ך. אלא שהכל מוביל למה שכתבתי שהכל עניין של השקפה חינוכית ובכלל לא עמדה עובדתית.

והערה קצרה בקשר לטענה האומרת, שאם אנחנו מפרשים את התנ"ך עפ"י הבנתנו אזי אין זה יותר מראיית עצמך דרך התנ"ך ואין זו פרשנות אמיתית. אינני מסוגל להבין טענה זו. האם מישהו מעלה בדעתו שילמדו תורה מבלי לחדש בה? (וכן! עפ"י הבנת הלומד). ויתרה מזאת, ברור שכל סברה משקפת את אומרה, אך האם אין זה פירוש "ובתורתו" [1] ? (דבר זה פשוט וכבר מופיע בדברי הרב זצ"ל ב'אורות-התורה', וכן שמעתי אישית מאחד מגדולי הדור). אינני מכיר מישהו לאורך כל הדורות שחולק על דבר זה!!

נו, אז מי צודק? אני מניח שכולם הבינו שאינני תומך בגישת 'לא תב"ע' אך עם זאת אני מאוד ער לסיכונים שישנם בלימוד בגובה העיניים (והרי גם חז"ל הזהירו אותנו (יומא ע"ב:) 'לא זכה נעשית לו סם המוות'). אני חושב שהצורה הטובה ביותר ללמוד תנ"ך היא להתמודד עם הדמויות והסיפורים כפי שאנו מבינים תוך ניסיון לחתור למה שאנו מרגישים שהוא אמת. אך באותו זמן יש לזכור כמה דברים, ואני אכתוב אותם בקיצור נמרץ.

• הסיבה שאנו מחדשים חידוש מסוים חייבת להיות רק מתוך חתירה לאמת ולא מתוך ניסיון להרשים, להקניט וכד'.

• לפעמים צריך לומר "זה חידוש גדול מדי ולכן כנראה איננו נכון" (משפט ששמעתי מהרב אהרון ליכטנשטיין בשיעור כללי בישיבת הר-עציון).

• מומלץ, ואולי חובה, למי שרוצה לחדש חידושים בלימודו מתוך יראת שמים שהקדמת הרמב"ן לפירושו לתורה תהיה תמיד לנגד עיניו. ועיי"ש.

בבואי לסיים את דברי אני חוזר אל הדברים שפתחתי בהם. אני תקווה שוויכוח זה לא ימשיך להתגלגל מכפית לכפית, ומתוך כך ניסיתי להיות די בנאלי ולא להרגיז יותר מדי את מי שחלוק עלי. ואסיים בסיפור שסיפר לי מישהו שהיה פעם חבר בנח"ת. בהיותו בחו"ל הציע לו מכר גוי להצטרף אליו למפגש של חובבי תנ"ך. כחבר נח"ת מושבע לא יכול היה לסרב להצעה כזאת, ואכן הלך לראות. כשהגיע למועדון ישבו כולם במעגל והמבוגר מבין חברי הקבוצה פתח בנאום משלהב עד כמה שהתנ"ך זה ספר נפלא, כשהלה סיים פתח זה שישב לידו וסיפר על תחושותיו שלו ביחס לתנ"ך. וכך המשיך הערב עד לסיומו. אני מקווה שהכפית לא יהפוך לבמה של כותבים על איך צריך ללמוד תנ"ך במקום באמת ללמוד [2] .