קוד: חשיבות לימוד התנך בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: איתן פינקלשטיין
אל: פתחון פה 8
רגילים אנו לבטא את שאיפתנו להחזרת תורה למלוא עצמתה והדרה, לטוהרתה הגדולה היורדת אל כל החיים, לא רק אל אלו הפרטיים-האישיים, אלא גם אל חיינו הממלכתיים והציבוריים. אמונים אנו על עקרון השרגא בטיהרא, ועל הטענה שההתמקדות במצוות האדם הפרטי ובייעודו הפרטי בעולם הבא הן אמנם נדבך חשוב במבנה הרוחני של האדם, אך עם זאת עלינו לראות את עיקר ייעודנו בעולם הזה. אנו מציבים בראש שאיפתנו את השאיפה הגדולה להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ממלכת מוסר וצניעות, יושר וקדושה, שתהווה דגם לכל ממלכות עולם. אנו הולכים בדרכו של הרב קוק, וטוענים שתפקיד הגלות היה להביא להבנה שראשית כל נתבע מהאדם לעמוד בדרישות האלוקיות האישיות המופנות כלפיו, אך כעת, על עם ישראל לחזור, מצויד ברכוש הגלות, לייעודו המקורי ולשאיפותיו הגדולות. ברם, מה ניתן לעשות בכדי לקדם שאיפה זו?
מאז ומעולם, האמצעי המרכזי לשינוי התפיסה הבסיסית של ייעודי היהדות, היה שינוי התוכן הנלמד בבית המדרש היהודי. עוד בימי הבית השני, כהכנה לגלות, צורת הלימוד בבתי המדרש חדלה מלהיות ביאורית-נבואית, והחלה לנקוט בדרכים פרשניות-מקומיות (עיין בהקדמת עין-אי"ה). כעבור שנים, כשרצתה החסידות להפנות את היעד אל הלב ואל הכרת האלוקים, הנחתה את תלמידיה ללימוד אישי מעמיק של תורת הפנימיות ותורת ההתבוננות. ר' ישראל סלאנטר לא הסתפק בעצם הטענה שעיקר עבודת ד' היא במידותיו ובמוסריותו של האדם, אלא הנחה שיש לעסוק בכך בנתח נכבד מסדר יומו של הלומד. ר' ישראל סלאנטר, כמו גם החסידות, הבינו שאי אפשר להנחיל תפישת עולם על ידי דרשות ושיעורים, ושרק העמל האישי, הלימוד בחברותא והעיסוק היומיומי המאסיבי, יוכלו לשנות את הפרופורציות בליבות הלומדים.
אם באמת ובתמים אנו שואפים לשינוי תפיסתי נרחב, לא מספיק לכתוב, לדרוש או להעביר פעולות בנושא. השינוי העמוק יחול, ראשית כל בנו, ואחר כך בחברה הדתית כולה, רק אם נשכיל לשנות את דפוסי ופרופורציות הלימוד שלנו, בישיבות. במילים אחרות, אם נלמד תנ"ך. למה דווקא תנ"ך? כי זהו הספר היחידי שמבוטאת בו השאיפה להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש; כי זהו הספר היחידי שממנו ניתן ללמוד את העקרונות כיצד ניתן להקים ממלכה שכזו; כי זהו הספר היחידי שנכתב בזמן שעם ישראל היה במצבו הנורמאלי, על ארצו ובמולדתו, ולכן רק ממנו ניתן ללמוד על שאיפותינו הנורמאליות; כי זהו הספר היחידי שממנו ניתן ללמוד על הלכות שלטון ושררה, נבואה וכהונה, מלכות ומקדש; כי זהו ספר הספרים של העם היהודי המבטא את ערכיו הבסיסיים.
אין כוונתי ללימוד תנ"ך לבדו, אלא להקמת 'מסלול טיהרא' שילמד במקביל ל'מסלול השרגא' הקיים. בעוד ש'מסלול השרגא' מכיל בתוכו את הרצף גמרא-ראשונים-הלכה, יכלול 'מסלול הטיהרא' את ההשתלשלות תנ"ך-מדרש-אמונה. כמובן שיש להיזהר מזלזול והזנחת המסלול הראשון, שכן יהיה זה מעשה מטופש לזרוק את שהשגנו במאמץ מייגע במשך אלפיים שנות גלות, ולצאת ל'סבב נוסף' של לימוד חשיבות האחריות האישית. אך עם זאת, איננו יכולים להמשיך במצב מוזר זה, בו אנו מדברים על הצורך בהחזרת השאיפות הגדולות, אך ממשיכים לעסוק ביותר מ90% מזמן לימודינו האישי בסדרים ב'מסלול השרגא'.
לעניות דעתי, על המסלול השני לתפוס לפחות אותו פרק זמן כמו 'מסלול השרגא'. עקרון 'הפרופורציה ההפוכה', הנלמד מאי-הזכרת העולם הבא בתנ"ך, אולי אף מורה שהמצב האידיאלי הוא שימת הדגש הלימודי העיקרי על 'מסלול הטיהרא', אך לעת עתה נראה שדי אם נסתפק ב"לעולם ישליש אדם יומו שליש למקרא שליש למשנה שליש לתלמוד", כשהשליש למשנה יתחלק בין לימוד מקורות תנאיים כבסיס לגמרא ול'מסלול השרגא', לבין לימוד מדרשים תנאיים כפרשנות לתנ"ך.
בנוסף לשינוי כמות הזמן המושקעת ב'מסלול הטיהרא', עלינו לשנות את היחס הבסיסי אליו. כשם שאנו טוענים שמי שלומד רק את 'השורה האחרונה' של 'מסלול השרגא', ללא בירור השורש והמקור בגמרא ובראשונים, לא יידע לפסוק הלכה במקרים בהם לא עסק המשנה ברורה, כך גם צריך להיות ברור שמי שלומד את כתבי הראי"ה ללא מקורותיו בתנ"ך ובמדרשיו, לא יידע כיצד להתייחס למקרים חדשים עליהם לא דן הראי"ה במפורש. כשם שפשוט ששיעור גמרא אינו אפקטיבי ללא לימוד הדף לפני השיעור, כך הדין לגבי שיעור תנ"ך. כשם שתורתנו הפרטית נקנית בעמל ויגיעה, בבקיאות ובעיון, כך גם על תורתנו הכללית להקנות. כמו שאי אפשר להציג שאיפה לאחריות אישית דתית ללא ידיעה בסיסית בהלכות שבת, כך אי אפשר לדבר על שאיפה לתורה ממלכתית ללא הכרת פרק י"ג בעזרא, או לכל הפחות הידיעה שכלל אין פרק כזה.