ראשי>האתר למקוריות במצוות>כלל המצוות>
ראשי>פירושים על פירושים>פירושים על מדרשי הלכה>

מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים

קוד: מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל:

בתלמוד

חכמי התלמוד מבחינים בין "מצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים" לבין "מצוה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים":

"יש סתירה בין המקראות:

 - אין קושיה: ועוד שאלה:
- אין קושיה:

וכן: "אלעזר בן מתיא אומר: אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות (ויש מצוה אחרת לפני לעשות כגון לקבור את המת או לויה) - מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה. איסי בן יהודה אומר: אם אפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו. אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה" (תלמוד בבלי קידושין לב.),

לפי חכמים אלה, מצוה שאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים קודמת או שווה בחשיבותה ללימוד תורה ולכיבוד הורים, ויש לקיים אותה מייד בלי לעשות חשבונות של סדרי עדיפויות; לעומת זאת, מצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים פחותה בחשיבותה מלימוד תורה וכיבוד הורים, ולפני שמקיימים אותה אפשר או צריך לעשות שיקול של סדרי עדיפויות כדי לבחור את המצוה החשובה יותר.

וייתכן שגם כאן: "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה... כאילו שופך דמים וממעט הדמות... אמרו לו לבן עזאי... אתה נאה דורש ואין נאה מקיים (לבן עזאי לא היו ילדים)! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" (תלמוד בבלי יבמות סג:): לפי בן עזאי, מצוות פריה ורביה היא מצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים, ולכן היא אינה דוחה את לימוד התורה שלו.

בהלכה

בתלמוד אין הגדרה מדוייקת למושג "מצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים", אולם מספרי הלכה ניתן ללמוד שהכוונה רק למצוה ש:

הרב דוד אריאב מתייחס לנושא זה בהקשר למצוות "ואהבת לרעך כמוך" - עשיית חסד:

"יב. אין לבטל תורה כדי לעשות חסד, אם קיימת אפשרות שחסד זה ייעשה על-ידי אחרים (סוף ספר אהבת חסד, בהגה"ה אחרונה).

יג. מותר להפסיק מלימוד תורה כדי לעשות חסד, כאשר אין אפשרות שחסד זה ייעשה על-ידי אחרים. הפסקת הלימוד לצורך עשיית החסד אינה חובה אלא רשות... אם ירצה, רשאי הוא להמשיך ללמוד...

יד. כל האמור לעיל נאמר בנוגע לעשיית חסד, ולקיום מצוות "ואהבת לרעך", כאשר אין הדבר כרוך במצוה מפורשת נוספת, כגון מצוות "צדקה", "ביומו תתן שכרו", "השבת אבידה", וכדו', שהן מצוות שבחובה, שחייב לבטל תורה כדי לעשותן.

טו. הכלל... נאמר דווקא אם אמנם החסד ייעשה על-ידי אחרים. לעומת זאת, אם האחרים יתעצלו ולא יעשו זאת, אין היא נחשבת למצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים (אהבת חסד, חלק א, פרק ב, סעיף ד).


הרב אהרן ליכטנשטיין התייחס לנושא זה בהקשר של השתתפות בחורי ישיבות במשימות בטחון שוטף:

"התפיסה - המקובלת על ידי רבים באחת הישיבות ובנותיה - שעל בני תורה להכשיר עצמם לקראת מלחמה אפשרית אף שהם פטורים מלמונעה, מתעלמת מערך מנע... יתכן שתפיסה זו - שביטויה המעשי הוא מסלול ששת חדשי אימון ללא שירות בעקבותיו (פרט למלחמה) - בנויה על ההנחה שמשימת המניעה אפשר להטילה על אחרים; או כפי שמתבטאים כמה, שכל עוד יהא מי שמשוטט ברחוב או עובד במפעל אזרחי, אין הצדקה לשליפת בחורים מבית המדרש. ברור שגישה זו אינה נטולת יסוד, שכן כבר קבעו חז"ל שבכל החלטה לגבי דחית תלמוד תורה מפני מצוה, אפשרות עשייתה על ידי אחרים הינה גורם מכריע... (המדובר במצוות המחייבות הגשמת משימה אף שאינן מוטלות על יחיד מסויים. אשר למצוות שהן בבחינת חובת גברא, ברור שאדם חייב להפסיק לימודו כדי לקיימן ואין כאן שיקול של הפנייתן לאחרים). אך אפשרות זו צריכה להיות מעשית ולא רק תיאורטית: לא ניתן להעריכה בלי שנכונותם של האחרים למלא את החסר תובא בחשבון. האמנם פשוט שמותר לי, במישרין או בעקיפין, להעמיס על חברי נטל משותף מפני שאני שואף ללמוד? (שאלת הגדרת "אפשר לעשותה" - במיוחד, האם מצב בו אני בעקיפין כופה אחרים לבצע פעולה אחת על ידי התמסרותי לאחרת מוגדר כך - נוגע גם לעימות אחר. עיין קדושין לב,א, שם קבעה הגמרא אמת מידה כמעט זהה: "אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים", כהנחייה לגבי הכרעה בין כיבוד אב ואם לבין עשיית מצוה אחרת. אך יתכן שההגדרה שונה בשני התחומים, ואכמ"ל). יתירה מזו, לבעיה ממד שונה לחלוטין כשמדובר לא רק על חלוקת זמן ומאמץ אלא על סכנה; ולצערנו, היבט זה קיים אף בעידן רגיעה. ובכן, בבואנו לקבוע משך שירות בתקופת שלום, אנו נאלצים שוב לאזן צרכים ציבוריים סותרים - וזה אמנם יסוד קיצור השירות הפעיל במסגרת ההסדר. אך עלינו להבהיר כי המושג "אפשר לעשותה" אינו מעניק הצדקה לפטור אוטומטי ומוחלט. העוסק באיזון כזה ומסיק כי חובו הצבאי בעידן שלום הוא אפס, רשאי כמובן לדגול בעמדתו. אך לדידי, לרעיון מדינה ובטחונה בבחינת נהמא דכיסופא אין קסם מוסרי."

הרש"ז מלאדי מתייחס לנושא זה בהקשר של מצוות ביעור חמץ:

" ואם הולך לדבר הרשות ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אפילו לא הגיע עדיין זמן הביעור שהוא יכול עדיין לבטלו אף על פי כן חייב הוא לחזור לביתו מיד ולבער כמצות חכמים שאין דוחין מצות חכמים מפני דבר הרשות ואפילו הוא הולך ללמוד תורה אצל רבו הרי זה כדבר הרשות אצל ביעור חמץ שהיא מצוה מדברי סופרים לפי שמעשה המצות הוא גדול מהתלמוד כשאי אפשר לקיים המצוה על ידי אחרים ואף על פי שמצות הלימוד הוא בכל רגע ורגע ונמצא שבעשיית מצוה מדברי סופרים הוא מבטל מצות עשה של תלמוד תורה ואפילו אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמ"ו" (שו"ע הרב או"ח תמד דין ערב פסח בשבת יח ).

וגם בהקשר של ההבדל בין לימוד תורה לידיעת התורה: "וכל מי שדעתו וכֹח זכרונו יפה, שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחילה תורה שבעל פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה... ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כמו שיתבאר אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה, שאין בו אלא ביטול מצוות העסק ולימוד תורה תמיד, אבל לא ביטל מצוות ידיעת התורה באר היטב בפירושה, שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה" (הלכות תלמוד תורה ג א).

"האדמו"ר הזקן מחלק בין שני הקיומים של מצוות תלמוד תורה. מצוות העיסוק בתורה אינה דוחה מצוות פריה ורביה, אך מצוות ידיעת התורה דוחה פריה ורביה. ולכן, רק מי שמסוגל להגיע לידיעת התורה יכול לדחות את נישואיו. את החילוק הזה אפשר להסביר בשתי דרכים: או שלדעת אדמו"ר הזקן ידיעת התורה חשובה יותר מהעיסוק בתורה; או שאין הוא מתייחס לשאלת החשיבות, אלא לשאלת הגבולות: למצוות העיסוק בתורה אין גבולות, ולכן אם היא תדחה מצוות אחרות - לא יתקיימו אלו לעולם. למצוות ידיעת התורה יש גבול ברור, שהאדמו"ר הזקן מגדיר אותו היטב, ולכן בהחלט שייך לומר שמצוות ידיעת התורה תדחה מצוות פרו ורבו, עד שיגיע לדרגה מספקת של ידיעת התורה..." (חיימי נבון, דף קשר 868)

שו"ת

"מה ההגדרה של מצוה שאי אפשר לעשותה על-ידי אחרים?

א. האם הכוונה למצוה שבאופן עקרוני אי אפשר להעביר לאחרים, כי היא מוטלת על כל אדם ואדם, כמו הנחת תפילין?

ב. או שהכוונה למצוה שגם אחרים יכולים לקיים, אלא שכרגע אין אף אחד שמתנדב לקיים אותה, כמו השבת אבידה או השלמת מניין?

ג. או שהכוונה למצוה שגם אחרים יכולים לקיים, ויש אנשים שמקיימים אבל לא מספיק, וכל אדם נוסף יכול לעזור, כמו תרומת דם או התנדבות במד"א?

אם התשובה היא ב או ג - עד כמה צריך האדם הלומד תורה להשתדל לשכנע אחרים שיקיימו את המצוה, כדי שהוא יוכל להמשיך ללמוד תורה? למשל, אם מבקשים ממני להשלים מניין, האם ראוי שאפסיק ללמוד ואלך להשלים מניין, או שאבקש ממישהו אחר שילך במקומי כדי שאני אוכל ללמוד? "

תשובת הרב יובל שרלו:

" א. בדרך כלל לא מדובר על סוג כזה של מצוות שנוגעות לגופו של אדם, אלא על מצוות שצריכות להיעשות על ידי מאן דהו, והשאלה היא האם המצווה תיעשה על ידי אחרים.

ב. אני מבין שהשאלה היא מתי מצווה הופכת למצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים - האם בהגדרה אובייקטיבית, או שמציאות סובייקטיבית היא זו שמגדירה אותה כך. אכן קשה למצוא מקורות רבים על כך, אולם מהמועט שיש נראה כי מדובר גם במצבים סובייקטיביים. קשה אמנם להגדיר ממתי הדבר נחשב כלא אפשר לעשות בידי אחרים.

ג. מאידך גיסא, וודאי שאין מדובר במצב בו "כל אחד יכול להוסיף". מבחינה מעשית נראה כי מדובר במצווה שלא תיעשה כלל אם לא יעשה אותה אותו אדם, אף על פי שעקרונית גם אחרים היו יכולים לעשות אותה, אולם הם לא מתכוונים לעשות. ברם, תוספת – אינה בגדר העניין.

ד. כאמור, בשל העובדה שקשה למדוד לא ניתן לכמת באופן מדויק מהו "אפשר לעשותה בידי אחרים". נראה כי אדם צריך לבקש בדרך בה בני אדם מבקשים בדרך כלל טובה האחד מהשני, אולם לא להעיק ולא להפעיל לחץ. "( הרב יובל שרלו, שו"ת מורשת ).

בחסידות

הרש"ז מלאדי מסביר מדוע מצוה שאי אפשר לעשותה על-ידי אחרים קודמת ללימוד תורה, ולימוד תורה קודם למצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים: "מבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשיית כשאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים, משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה, להיות לו ית' דירה בתחתונים דווקא, לאהפכא חשוכא לנהורא, וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא, וראו כל בשר יחדיו, כנ"ל;

מה שאין כן כשאפשר לעשותה ע"י אחרים, אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצוות מעשיות, והיינו משום שהיא בחינת חב"ד של אין-סוף ברוך הוא, ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין-סוף ברוך הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על-ידי פיקודין שהן אברים דמלכא." (תניא חלק א לז).

תכלית הבריאה היא להאיר את אור ה' בעולם החומרי-החשוך, דבר שנעשה על-ידי קיום מצוות. כל אדם נשלח לעולם הזה כדי לבצע חלק מהתכלית הזאת, ולהאיר את אור ה' בחלק מסויים מהעולם ששייך לו. לכן ישנה עדיפות עליונה לכך שהאדם יקיים את המצוות הספציפיות שמוטלות עליו - מצוות שאי-אפשר לעשותן על-ידי אחרים - שהרי בכך הוא ממלא את תפקידו, ואם הוא לא יעשה זאת, החלק שלו בעולם הזה לא יתוקן.

אולם, מצוות שאפשר לעשותן על-ידי אחרים הן כבר מעבר לתפקידו, ולכן יש להן עדיפות נמוכה יותר, ואם יש לאדם בחירה, עדיף שיבחר בתלמוד תורה, שמקרב אותו אל ה' יותר מאשר קיום מצוות.

לעיון נוסף


תגובות