מדור הפרשנים - לשון הקודש

קוד: מדור הפרשנים - לשון הקודש בתנ"ך

סוג: רקע

מאת: משה בלידשטיין

אל: כפית ה'תשס"ב תמוז

לאחר שדיברנו מעט על השפה בכלל ועל מקומה בציר אלוקים - אדם, נעבור לשפה המיוחדת שלנו, והיא העברית - "לשון הקודש" [1] . בתנ"ך העברית מובנת מאליה, ולא מדברים עליה בגלוי בשום מקום כמעט. אין במפורש איזה "גאוות [2] שפה", למרות שיש גאוות לאום מסוגים אחרים. ("רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"). זאת לעומת גאווה כזו שקיימת בצורה חזקה במפרשי התנ"ך. כולם מסכימים כי עברית זה משהו מיוחד, וכי התורה ניתנה בלשון זו [3] , אבל דרגת היחוד וסיבתו שנויה במחלוקת. מחלקות יסודית היא זו של הרמב"ם והרמב"ן, לגבי סיבת הקדושה של העברית [4] . הרמב"ן מציג את דעתו ואח"כ את זו של הרמב"ם:

וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו... ובו נקרא בשמותיו הקדושים... ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא... ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:

והרב [=הרמב"ם] אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאוותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכינוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:

והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי...

(רמב"ן, שמות ל', י"ג) [5]

נעמוד על שתי נקודות חשובות במחלוקת הזאת:

• אצל הרמב"ם, היחוד של העברית הוא שלילי (מה שאין בעברית), והיחוד של הרמב"ן הוא חיובי (מה שיש בה) [6] . הקדושה אצל הרמב"ם מתבטאת בזה ש אין בה ארציות, לעומת הרמב"ן שאצלו יש קדושה. נובע מזה ג"כ כי היחוד של הרמב"ם הוא ארצי (ומתבטא בדבר ארצי מאד), והיחוד של הרמב"ן הוא אלוקי.

• לפי הרמב"ם, היחוד של לשון הקודש מצומצם לכמה פרטים קטנים שמעידים על קדושת כל השאר השפה, אבל אין משהו מיוחד בשפה כולה. זה די מתאים לשיטתו קודם שהשפה היא הסכמית ועברית בכלל זה, כלומר שאין כאן בריאה של ה', וכיוון שאין כאן בריאה מיוחדת, ברור כי הוא לא יוכל לומר שיש בכל מילה ומילה קדושה, כי לא הגיוני שהאדם יוכל ליצור דבר כזה. זאת לעומת הרמב"ן שאצלו השפה היא ברואה ולכן הרבה יותר הגיוני שהיא תהיה קדושה.

ראשונים אחרים מדגישים את המיוחדות של העברית מפן אחר - זה שהיא משקפת את המהות האמיתית של הדבר. לפי הדעות שהעולם נברא ע"י הדיבור בלשון הקודש, הרי שבעצם השם של הדבר כולל בתוכו את הדבר עצמו, כלומר השם הוא המהות. כך, לדוגמא, בכוזרי:

והלשון האלקית הברואה... היא מבלי ספק השלימה מכל הלשונות והנאותה לקרואיה יותר מכולם, כמו שאמר: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", רצה לומר שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו... (כוזרי, ד:כה)

הכוזרי מודד את מושלמת של שפות לפי מידת שיקופן את המהות של הדברים שנמצאים בעולם. ככל ששפה משקפת בצורה יותר אמיתית את מהות של הדבר, היא יותר מושלמת. ולכן, העברית היא השפה המושלמת ביותר, כי בא הכל נברא - ולכן היא משקפת מהות בצורה מושלמת [7] . לדעתו, הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" מראה שהאדם השיג בקריאת השמות את המהות האמיתית של הדברים, ורק לאחר מכן הוא יכל לקרוא להם בשמות, ובעצם הדברים הם היינו הך. זהו רובד אחר מאשר הרמב"ן והרמב"ם שהבאנו, הם חיפשו את הסיבה שהעברית היא קדושה לעומת הכוזרי שעומד לא על קדושת השפה דווקא, אלא על זה שהיא המושלמות ביחס לשפות אחרות. הוא מחפש את הצורה שבה הלשון מבטאת את העולם הזה, ולא מרימה מעל לעולם הזה (כמו הרמב"ם) או שבכלל עוסקת דווקא בדברים רוחניים (כמו הרמב"ן).

אמנם, גם הרמב"ן יחפש את המיוחדות של העברית בעולם הזה, וזה מכח היותו מקובל. לפי הקבלה, כל שם של דבר גם כן מייצג את מהותו הפנימית (ולכן שמות בקבלה הוא דבר כל כך חשוב, כפי שניתן לראות בקמיעות וכד', וכן בחשיבות של נוסח מדוייק לתפילות ועוד). בקטע שהבאנו של הרמב"ן פה הדבר אינו נראה, אבל הוא נמצא במקומות אחרים רבים [8] . הקו הקבלי הזה הנחה (לדעתי) את חלק הארי של חכמי ישראל בהתייחסותם ללשון הקודש, וזה ההתייחסות המקובלת ביותר.

הכוזרי הוסיף במקומות אחרים הוכחות אחרות לעליונות לשון הקודש:

והיא בעצמה החשובה שבלשונות... לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליו מהמליצה כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות... (כוזרי ב:סח)

כלומר, ברור כי העברית היא הכי טובה פשוט כיון שהיה צריך לכתוב בה את התנ"ך, וכיון שהתנ"ך הוא ספר מוצלח אז כנראה שגם הלשון שבה הוא נכתב היא כזו. ראשונים אחרים, וגם הכוזרי, ניסו להראות כי העברית היא הטובה ביותר מבחינה דקדוקית או אסטטית, ולא נאריך בזה.

ג. שפות אחרות

לאחר שראינו כי הקונסנזוס הכללי הוא שהעברית הוא השפה הראשונה, עולה השאלה: איך ומתי ולמה נוצרו שאר השפות?

די ברור כי שאלות אלה הטרידו את התנ"ך, וכי התשובות נמצאות איפשהו בסיפור מגדל בבל. אולם, התמונה שם אינה ברורה במיוחד. נראה קודם את הפסוקים הרלוונטיים:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים:

ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם... (כאן בא סיפור הבניה של המגדל)...

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם...הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר: על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ: (בראשית י"א)

מה קרה פה? בהתחלה הארץ היתה "שפה אחת ודברים אחדים". בסופו של דבר לא כתוב מה קרה עם השפה, חוץ מזה שהיא "נבללה", ושהאנשים "הופצו". מה זה אומר? קודם כל נראה את הדעה המקובלת: שפה אחת - לשון הקודש: (רש"י, בראשית י"א, א) כך גם אומר שם האב"ע, התרגומים, ופרשנים אחרים. ומה קרה בסוף? האב"ע מביא כמה אפשרויות:

ויש אומרים, שנהפך לבם לשנוא זה את זה, וכל אחד חידש לשון.

ויש אומרים, כי המלמד לאדם דעת שכחם דעת לשונם.

והנכון בעיני, שנפוצו משם ואחר שנפצו מלך נמרוד על בבל, וקמו מלכים אחרים. ובימים רבים, במות הדור הראשון - נשכח הלשון הראשון... (אב"ע, בראשית י"א, ז)

יש כאן שני אפשרויות עיקריות:או שה' לימד אותם שפות חדשות, או שהאנשים יצרו אותם מסיבות שונות. בעצם יש לנו שוב את המחלוקת האם השפה היא ברואה או הסכמית, ועולה האפשרות כי גם שאר השפות - ולא רק לשון הקודש - היא נבראת, אפשרות שהיא די מפתיעה, לדעתי. רעיון אחר חדש ולא מוכר נמצא ב"בכור שור" שם":

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. שהיו כולם יודעים שבעים לשון:

אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. כי כל אחד שכח הלשונות חוץ מאחד, ומה שידע זה לא ידע זה. אבל בין כולם ידעו שבעים לשונות, שאין נראה לי לומר לפי הפשט שעכשיו נבראו להם הלשונות [9] .

כלומר, דעת הבכור שור הוא כי תמיד היו שבעים לשונות, וכי את חידושם אין לחפש במגדל בבל, אלא בערפילי ההיסטוריה שקודמים לסיפור זה. הדעה הזו היא קצת בעייתית: למה צריך שבעים לשון אם כולם מבינים את הכל? זה לא מיותר? כנראה שלבכור שור היה נראה שהמילה "בלילה" מראה יותר על השכחה מאשר על לימוד או המצאה של שפות נוספות, ואולי גם היה קשה לו לקבל את הרעיון שעל ידי חטא דברים חדשים נוצרו - יותר מסתבר שחטא גורם לשכחה מאשר ליצירה! על כל פנים, לפי ה"בכור שור", העברית קצת יורדת מרום מעלתה אל בין שאר השפות.

על צורת פיתוח השפות - המדע הבלשני - לא מצאתי יותר מדי דעות או רעיונות בקרב הראשונים, ולכן לא אביא את דעותיהם בזה.

ד. אותיות - כתב "עברי" ו"אשורי"

כאן אנחנו כבר עוברים לתחום אחר לגמרי, תחום הלשון הכתובה. הבדל מרכזי אחד בין המילה הכתובה למדוברת היא שהראשונה מותירה את רשמיה לאורך שנים, ולכן קל לחקור אותה יחסית.

הכתב העברי הקדום היה שונה משלנו, בזה אין מחלוקת, וגם בתקופת הגמרא והראשונים הכירו בזה, כפי שמעיד הרמב"ן:

"ברכני ה' עד כה שזכיתי ובאתי לעכו, ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב ההוא לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים, כמו שמוזכר בסנהדרין... (רמב"ן, שמות ל', יג [10] )

כפי שאומר הרמב"ן, הכתב העברי הקדום נמצא בשימוש עד היום אצל השומרונים (בלשון הגמרא והראשונים - כותיים), ובכתב זה כתובים ספרי התורה שלהם. הכתב העברי הקדום מציב בעיה קשה: אם הכתב פעם היה שונה, איך החליפו אותו? ומדוע אנו מחזיקים בכתב שלנו, המכונה "כתב אשורי", בכזאת קדושה? הרי בכלל לא בו נתנה תורה! חוץ מזה, איך אנחנו יכולים לפסול ספר תורה כשאחת האותיות שלו קצת מתעקמות, אם במקור הוא היה שונה לגמרי? גם הראשונים התלבטו בשאלות האלה, ודיוניהם התרכזו סביב הגמרא בסנהדרין שהזכיר הרמב"ן:

"בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן "הדיוטות"? אמר רב חסדא: כותאי. מאי "כתב עברית"? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה. (סנהדרין כא עמוד ב')

בירושלמי מובאת מחלוקת בנושא [11] :

ר"נ אומר ברעץ ניתנה התורה... רבי אומר: אשורית ניתנה התורה וכשחטאו נהפך להן לרעץ, וכשזכו בימי עזרא נהפך להן אשורית. אמר רבי לוי: מאן דאמר לרעץ ניתנה התורה, עי"ן מעשה ניסים, [=בכתב עברי עתיק, האות ע' היא משולש - ולכן אמצעה עומד בנס], מאן דאמר אשורי ניתנה התורה, סמ"ך מעשה ניסים. (מגילה דף י עמוד א)

כנראה שהבבלי מכנה את הכתב העברי הקדום "ליבונאה" [12] , והירושלמי - "רעץ". הגמרות האלו לא ממש פותרות את הבעיה. איך אפשר לשחק ככה עם הכתב? חוץ מזה, ידוע לנו שהכתב העברי אינו קדוש כלל, כפי שאומרת המשנה, ("וכתב עברי אינו מטמא את הידים" (ידים ד', ה) - טומאת הידים היא סימן לקדושה), וזה לא נשמע הגיוני שהכתב שבו ניתנו הלוחות לא יהיה קדוש, והכתב של עזרא כן. לסיכום הבעיות, נביא מלשון הרדב"ז, מהראשונים שהתעסקו בבעיה:

ועוד קשה, שהרי סודות גדולות מקובלות איש מפי איש בציור האותיות ובציור השמות ותלויים בהם הרים גדולים וחוברו ספרים רבים...והנה בספר הבהיר יש כמה סודות בציור האותיות...וכן בזוהר...והיה מן הראוי שתנתן התורה בתחלה באותיות שהסודות האלה תלוי בציורן...

(שו"ת הרדב"ז [=רבי דוד בן זמרא], חלק ג סימן תמ"ב)

בקיצור, יש כאן סכנת התמוטטות לחצי מעולם הקבלה, וזה לא צחוק. הפתרון המקובל בראשונים הוא לסבור כמו הדעות שאומרות שבאמת התורה ניתנה בכתב אשורי, וזה שידוע שפעם הכתב היה שונה זה מסיבות אחרות. הרדב"ז שאותו ראינו, לדוגמא, אומר שהלוחות הראשונים היו בכתב אשורי, ולאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, פרחו האותיות חזרה לשמים וישראל קיבלו לוחות שניים, עם אותיות פחות קדושות, ועד זמן עזרא השתמשו בכתב עברי. בזמן עזרא, הוחלט לגאול את האותיות האשוריות העתיקות מהשמים והם חזרו לשימושו של עם ישראל. רעיון דומה מציג הריטב"א [13] . הרמב"ם אומר שהיתה חלוקה: דברים קדושים נכתבו - גם לפני עזרא - בכתב אשורי, ורק דברי חול נכתבו בכתב עברי [14] :

"וממה שחייבים אתם לדעתו,...[ש]כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה...ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם... וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא תמיד חרות על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי". (שו"ת הרמב"ם, תשובה רס"ח)

הקנאות של הרמב"ם לכתב האשורי מעניינת לאור הדעה שלו שגם לשון הקודש היא הסכמית, אולם מסתבר שלדעתו מתן תורה העניק קדושה לאותיות, ויש להניח שגם לשפה עצמה. הרמב"ם הזה גם חשוב להלכה, ואכן הרמ"א בשו"ע הביא כי "יש אומרים שאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבים בו התורה". נגד הקונסנזוס הזה, שהתורה ניתנה באשורית, עומד הרב יוסף אלבו בספרו "ספר העיקרים". דעתו היא כי לעתיד לבוא יתכן שהתורה תשתנה, כלומר שיבטלו חלק מהמצוות או יוסיפו כמה. דעה זו היא די יוצאת דופן (לפי הרמב"ם, דעה כזו היא כופרת, שהרי העיקר התשיעי של הרמב"ם הוא "שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו"). כהוכחה לדעה זו, מביא ר' יוסף אלבו את המקרה של כתב אשורית, וממנו מוכיח כי התורה יכולה להשתנות:

"וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאלה השנית...האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי...ומה שאמרו רבותינו ז"ל: מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים, אפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית...ואולי לא אמרו כן על מם וסמך שבידינו היום... (כלומר, שזוהי גמרא שהיא רק לפי דעת רבי אבל התנאים האחרים חולקים עליה). [15]

(ספר העיקרים, מאמר ג' פרק ט"ז)