מדוע ראש השנה נחשב ליום הדין?

למרבה הפלא, החג שאנו מכירים כ"ראש השנה" מעולם לא זוהה כך בתורה! למעשה, התורה מספרת לנו מעט מאד אודות החג שאנו מצווים לחוג "בחודש השביעי באחד לחודש".

מהיכן, אם כן, אנו יודעים שזהו "יום הדין" ושהוא מציין את תחילתה של שנה חדשה? בשיעורנו השבוע ננסה למצוא את התשובה לכך בתורה עצמה.

פתיחה

ראש השנה נדון בשתי פרשיות בתורה: בפרשת "אמור" [ויקרא כ"ג; כ"ג- כ"ה] ובפרשת פנחס [במדבר כ"ט; א-ו].

הבה נתחיל, אם כן, את עיוננו בקריאת שתי הפרשיות הללו. שימו לב עד כמה התורה מקמצת במידע אודות החג:

1) "בחודש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. והקרבתם אשה לה' " [ויקרא כ"ג; כ"ד- כ"ה]

2) "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" [במדבר כ"ט; א]

שימו לב לכך שהתורה לא מתייחסת לחג הזה כ"ראש השנה", והתאריך "בחדש השביעי" קרוב יותר לאמצע השנה מאשר לתחילתה.

יתרה מזאת, התורה התורה לא מספרת לנו מדוע נבחר יום זה דווקא. אנו מצווים רק להשמיע "תרועה" ("יום תרועה") או לזכור "תרועה" ("זכרון תרועה"), כאשר לא ברור בדיוק למה התורה מתכוונת בביטויים הללו. (דבר זה בולט במיוחד על רקע העובדה שהתורה מסבירה בפרוש את משמעותם של החגים האחרים: זיכרון ליציאת מצרים, או זכר לישיבת בנ"י בסוכות וכד').

כמו כן, אין בפסוקים שום רמז לכך שיום זה הוא "יום הדין". כיצד, אם כן, הפך החג המסתורי הזה ל"ראש השנה" המוכר לנו כיום? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לבחון שני נושאים:

1) חשיבותו של החודש השביעי בתנ"ך.

2) משמעותו התנ"כית של "יום תרועה".

תשרי- לא "ראש השנה" היהודי

כדי לעמוד על חשיבותו של החודש השביעי, עלינו לשוב לשתי פרשיות החגים בתורה: פרשת "אמור" [ויקרא כ"ג] ופרשת פנחס [במדבר כ"ח-כ"ט]. ראשית, עברו על הפרשיות בקריאה מהירה וראו שרשימות החגים שבשתיהן מתחילות בחודש ניסן, החודש הראשון של האביב- זכר ליציאת מצרים. [שמות י"ב; ב.]

מכך ניתן להסיק, שהשנה היהודית מתחילה בחודש ניסן. מה, אם כן, מיוחד בחודש השביעי?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להביא בחשבון את מעגל השנה החקלאי בארץ ישראל.

השנה החקלאית

בנוסף לשנה התנ"כית המתחילה בניסן, אנו מוצאים בתורה "לוח שנה" נוסף המתייחס למעגל השנה החקלאי. חג הסוכות, למשל, מתואר בתורה כחל בסוף השנה: "... וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה..." [שמות כ"ג; י"ד- י"ז].

התאריך המדויק של חג הסוכות מופיע בפרשת "אמור": "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' שבעת ימים". האסיף מסמן, כמובן, את סוף השנה החקלאית.

מאוחר יותר בספר ויקרא, כשהתורה מתארת את חוקי שנת השמיטה

(שבודאי קשורה למעגל השנה החקלאי), אנו מוצאים שהיובל- ולפיכך כל מחזור השמיטה- מתחיל בחודש תשרי: "וספרת לך שבע שבתות שנים... והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש..." [ויקרא כ"ה; ח- ט].

ממקורות אלו עולה בברור, שהשנה החקלאית בתורה מתחילה בחודש תשרי.

הבנה זו מקבלת חיזוק נוסף מפרשת "עקב". בפרשת עקב, התורה מתארת את השוני שבין ארץ ישראל וארץ מצרים: בניגוד למצרים בה יש אספקת מים קבועה מהנילוס, ארץ ישראל תלויה במטר. והמטר, כפי שמסבירה התורה, תלוי בהשגחת ה': "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה- מראשית השנה ועד אחרית שנה" [י; י"א]. וכמו שמתבאר מיד לאחר מכן בפרשית " והיה אם שמוע": אם בנ"י ישמרו את התורה ה' יתן את המטר בעתו, ואם לא- "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" [י"א; י"ג- ט"ז].

"ראשית השנה" בהקשר זה היא, אפוא, ראשית השנה החקלאית.

הדברים נכונים במיוחד לגבי ארץ ישראל: עונת הגשמים בארץ קצרה, וגורל היבולים תלוי בגשמים של חודשי חשוון- כסליו (במסכת תענית מוזכר, שאם לא ירדו גשמים עד אמצע כסליו, מתחיל סדר תעניות, ומתפללים תפלות מיוחדות הדומות לתפלות ראש השנה). אם לא ירד גשם בחודשים הללו, צפויים, בנוסף למחסור במים, גם רעב ומחלות, וכפי שקורה בזמנים של מחסור במזון- המצב אף עלול להידרדר אף למלחמה בין עמי האזור.

ירידת הגשמים בעתם קובעת, אפוא, את גורלה של המדינה לשבט או לחסד.

טבע או השגחה?

למרות שנראה שאיתני הטבע הם הקובעים את גורל היבול בכל שנה, זו ודאי לא תפיסתה של התורה: ע"פ התורה הטבע לא פועל באופן בלתי תלוי, אלא הוא נתון להשגחת ה', וחובה על האדם להכיר בכך (כך מפורש בפרשת עקב, וכך עולה כבר מפרשת בראשית המתארת את בריאת העולם ע"י ה'). לכן, התורה מצווה לקרוא "מקרא קודש" ערב עונת הגשמים, על מנת להכריז על מלכות ה' וכדי להזכיר לעצמינו שהוא הקובע את גורלנו בהתאם למעשינו.

אמנם עדיין עלינו להסביר מדוע נבחר דווקא היום הראשון בחודש השביעי. לכאורה, כיון שהתורה מתארת את חג הסוכות כחל "בצאת השנה" הרי שתחילת השנה החקלאית החדשה היא, בעצם, ב"שמיני עצרת"- ככלות הכל, לא בחנם קבעו חז"ל ביום זה את "תפלת גשם".

ניתן, אולי, להבין שקיימת חפיפה מסוימת, והשנה החקלאית החדשה מתחילה באופן רשמי עוד לפני האסיף.

אמנם, אם נבחן את כל מערת החגים של החודש השביעי, תצטייר לעינינו תמונה מורכבת יותר.

חודש מיוחד

בפרשיות אמור ופנחס, אנו מוצאים ארבעה חגים החלים בחודש השביעי:

ביום הראשון- "יום תרועה".

ביום העשירי- יום הכיפורים.

ביום החמשה עשר- חג הסוכות (בן שבעה ימים).

ביום העשרים ושנים- "עצרת".

מדוע יש חגים רבים כל כך בחודש השביעי? בחירת התאריך לחג הסוכות מובנת: זהו "חג האסיף" ולכן הוא חל בתקופת האסיף, אך לגבי בחירת תאריכי שלשת החגים האחרים אין הסבר מפורש בכתוב. אמנם, בהתבסס על הבנתנו את חשיבותו של החודש השביעי, ניתן להציע שחגים אלו קשורים לתחילתה של עונת הגשמים, הפותחת את השנה החקלאית.

הוכחה מפורשת יותר לקשר בין החגים הללו מצויה בקרבנות המוספים שלהם: בשלושתם (ורק בשלושתם!) מקריבים קרבן מוסף זהה: פר, איל ושבעה כבשים. [עין במדבר כ"ט].

מדוע יש צורך בשלשה חגים נפרדים לציון תחילת השנה החקלאית? ניתן להבין, שכל חג מבטא פן שונה של ההכנה הנדרשת לקראת השנה החדשה. בשיעורנו השבוע, נתמקד במשמעותו של "יום תרועה". בשעורים הבאים נעמוד על אופים של יום הכיפורים וה"עצרת".

יום תרועה

כפי שראינו, המצווה המיוחדת לחג זה היא קיום "יום תרועה"- על פי פרשת פנחס [במדבר כ"ט; ב] או "זכרון תרועה"- על פי פרשת אמור [ויקרא כ"ג; כ"ד]. ביטויים אלו טעונים הסבר: איזה קשר יש להשמעת תרועה ולתחילת עונת הגשמים? ומה פירוש "זכרון תרועה"?

כדי להבין את משמעותה של התרועה, עלינו להבין את תפקידו של השופר בתקופת התנ"ך.

כיום השופר מתויג כ"תשמיש קדושה" ומי שרוצה לקנות שופר- יגש, מן הסתם, לחנות ספרי קודש או לחנות יודאיקה. בתקופת התנ"ך, לעומת זאת, אם רצית לקנות שופר- סביר שהיה עליך לסור אל סוחר הנשק המקומי, וזאת מפני ששימושו של השופר בימים ההם היה בעיקר במלחמה: השופר שימש מפקדים כאמצעי קשר עם הכוחות בשטח [עין בסיפור על גדעון, שופטים ז; ט"ז- כ], ושימש את מגיני העיר להתרעה על התקפת אויב.

ישנם שני קולות עיקריים שנהוג להשמיע ע"י השופר:

• "תקיעה"- צליל ארוך ורציף.

• "תרועה"- צליל מקוטע.

עפ"י רוב, ה"תקיעה" שמשה בתפקיד דומה ל"צפירת הרגעה" של ימינו, ואילו ה"תרועה" שמשה כ"אזעקת אמת". ניתן לראות דוגמה לכך בפרשית ה"חצוצרות" [במדבר י; א- י]:

תקיעה שימשה להקהיל את הקהל (באסיפות עם למיניהן), ואלו התרועה היתה פקודה לנסיעת המחנות בסדר צבאי, לפי הדגלים.

לכן, בתקופת התנ"ך, התגובה האינסטינקטיבית למשמע קול שופר היתה פחד ותחושה של סכנה מתקרבת (כמו לאזעקה בימינו).

במקומות שונים בתנ"ך אנו מוצאים דוגמאות נוספות לכך:

כשהנביא צפניה מתאר את "יום ה' "- היום בו ישפוט ה' את הרשעים- הוא מתאר אותו כ"יום שופר ותרועה":

"והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם, האומרים בלבבם: 'לא ייטיב ה' ולא ירע'... קרוב יום ה' הגדול... קול יום ה' מר... יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה... יום חושך ואפלה יום ענן וערפל, יום שופר ותרועה..." [צפניה א'; י"ב- ט"ז].

וכמובן הפסוק המפורסם בספר עמוס: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" [עמוס ג; ו].

על רקע זה ניתן להבין את משמעותו של "יום תרועה": התורה מצווה עלינו ליצור באמצעות השופר אוירה של מתח, כדי לחדד את ההכרה שגורלנו בשנה הבאה (התלוי בעונת הגשמים) מוטל כעת על כף המאזניים, וה' שופט אותנו לשבט או לחסד.

"זכרון תרועה"

כעת, נותר רק להסביר את פשר הביטוי "זכרון תרועה" המופיע בפרשת אמור. לשם כך, נשוב ונעיין בפרשת ה"חצוצרות":

"וכי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" [במדבר י; ט]

כלומר: התרועה באה להעלות את זכרוננו לפני ה', בתקוה שיושיע אותנו. כך גם בראש השנה אנו מריעים לפני ה' בשופר של איל- זכר לעקידת יצחק- כדי שיעלה זכרוננו לפניו לטובה.

לסיכום: ראינו כיצד מתוך עיון השוואתי בתורה שבכתב, ניתן לעמוד על המקור לאפיו של ראש השנה כפי שהוא משתקף בתורה שבעל פה.

אמנם כיום המצב שונה במידת מה: לעיתים רחוקות אנו חשים מחסור וכד' אפילו בשנות בצורת, ומצד שני ישנן בעיות לאומיות אחרות שאינן קשורות בהכרח לכמות המשקעים השנתית. למרות זאת, משמעותו של ראש השנה כיום דין רלוונטית גם בימינו. וכמו בכל שנה, גם השנה נעמוד בתפילה לפני ה' ונריע בשופר של איל, כדי שיעלה זכרוננו לפניו לטובה.