מאמרי חז"ל על סכנות וסכנות סגוליות

קוד: מאמרי חז"ל על סכנות וסכנות סגוליות בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אביהו איתן חדד

אל:

מצאנו בחז”ל הרבה דוגמאות לחשש “ שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ” (בראשית רבה צ”א י”ב).

במסכת חגיגה (ה'.) נאמר, ששלוחו של מלאך המוות לקח בטעות אשה שלא נגזר עליה למות.

שאל אותו רב ביבי בר אביי כיצד הצליח לקחת נשמה בעולם ללא משפט?

ענה לו מלאך המוות: “ נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה” [לקחה מחתה בידה בשעה שהסיקה את התנור, והניחה את מחתה עם גחלים על ברכיה, נכוותה, והורע מזלה לכן הצלחתי לקחתה].

ממעשה מדהים זה רואים אנו שאם אדם מכניס את עצמו למצב מסוכן, הוא יכול לאבד את חייו קודם זמנו.

יתרה מזו, דינים רבים משתנים בשעת הסכנה. למשל: תקנת נר חנוכה משתנית (שבת כ”א:) - אין מדליקין בפתח הבית בשעת סכנה.

כן מוזכרים בגמרות מאכלים רבים שהאוכלם דמו בראשו. למשל האוכל שום, בצל וביצה קלופים שעבר עליהם הלילה (נדה י”ז.). במסכת חולין (י.) נפסק: “חמירא סכנתא מאיסורא”.

ובשו”ע יורה דעה, מוקדש סימן קט”ז לדברים האסורים משום סכנה.

לכאורה הדברים צריכים ביאור: אם מגיע לאדם עונש לפי חשבון ההשגחה - הרי יקבלו אפילו בלי שעת סכנה. ואם לא מגיע לאדם עונש לפי חשבונו האישי - מדוע ייענש בגלל שנכנס לסכנה?

חובת הלבבות (שער הבטחון פרק ד'): “אע”פ שימיו ומדת חייו קשורים בגזרת השי”ת, בכל זאת חייב האדם לחזר אחר מקורות מזונותיו, ולהשתמש במאכל ובמשתה ובמלבוש ודירה כפי צרכו. ואינו מניח אותם לאלוקים, לומר, אם נגזר מתחילה ע”י הקב”ה שאחיה, ישאיר נפשי בגופי בלי מזון במשך כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת המזון ועמלו.

וכן אין ראוי לו לאדם להכניס עצמו בסכנה מתוך שהוא בטוח בגזרת הבורא, שישתה רעלים או שיסכן עצמו בקרב עם הארי והחיות הרעות בלי הכרח. או שישליך עצמו לים או לאש וכיוצא בהם, דברים שאין אדם בטוח בהם מאבדון יסכן נפשו.

שלא ימלט בזה מאחד משני הדברים: שיספה, ונמצא שהוא המית את עצמו והוא עתיד ליתן את הדין על כך... אע”פ שמיתתו בכך באה בגזרת הבורא וברשותו...

ואם ינצל בכוחו של הקב”ה יקפח זכויותיו ויפסיד שכרו... אע”פ שאמונתו ברורה שאין לסיבות כל תועלת בהם אלא אם כן גזר כן הקב”ה”.

אם כך, מדוע חששו גדולי עולם ממצב סכנה? הרי לא מפסידים בו דבר מחייהם או מממונם?

  המשך להסבר הזה מצאנו בדברי הרמח”ל:   (מסילת ישרים פרק ט'): “מי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות.   והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא ית”ש, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא. ונמצא החטא עצמו מביאו לענש...”.

למדים אנו, שהמכניס את עצמו למצב סכנה משנה את דינו. דהיינו: המכניס את עצמו לסכנה מוסיף עבירה חמורה למאזן זכויותיו וחובותיו, ועבירה זו עלולה להכריע את כף המאזנים ולגרום לשנוי מהנגזר בתחילה. לא “עוקפים” ח”ו את ההשגחה, אלא שינוי המאזן משנה את הגזרה.

תרוץ נפלא זה עוזר לנו להבין מדוע יכולה להשתנות הגזרה במצב בו אדם עושה מעשה להכניס את עצמו למצב סכנה. מסתבר שזו גם הכוונה בדברי חובת הלבבות שהבאנו לעיל.

באור זה נכון לאדם שהכניס עצמו לסכנה, אבל מהו משפט השגחה במצבים בהם הוכנס האדם למקום סכנה בלא מעשה מצידו?

יתרה מזו נאמר (מסכת שבת ל”ב.): “ לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושים לי נס. שמא אין עושין לו נס, ואם תמצי לומר עושין, מנכים לו מזכיותיו”.

לפי הסברנו מובן מדוע יתכן שלא יעשו לו נס. אבל אם כן יעשו לו נס, מדוע ינכו מזכויותיו, המגיעות לו?

צריך לומר, שהקב”ה חפץ להנהיג את העולם על פי הטבע, כדי להשאיר בידי בני האדם את הבחירה, בין האמונה שהכל מאתו יתברך, לבין המחשבה שהטבע פועל ח"ו ללא רצונו יתברך. לכן, אם   נמצא האדם במקום סכנה, וניצל בנס, נפגמת על ידי כך הבחירה של כל יודעי הנס, שהרי הם יאמינו בה' מכח הנס, ולא מכח בחירתם. לכן   צריך אדם יותר זכויות כדי שיעשו לו נס. ולכן כל אדם הנמצא במקום סכנה, אף שלא עשה מעשה רע להכנס לשם, יש לו פחות סיכוי להנצל לפי חשבון ההשגחה הנוכחי, מכיוון שכדי להציל אותו בנס, יש חשש שתתמעט כח בחירתם של הסובבים אותו, ולזה צריך זכויות גדולות יותר מאשר לא להנזק בדרך הטבע.

דברים אלו אמורים בין בסכנות המובנות לפי שכלינו, בין בסכנות הסגוליות המוזכרות בחז”ל. וכן פסק הפר”ח ביו”ד (קט”ז ט') ש” ראוי לכל אדם ליזהר מהדברים שמביאים לידי סכנה שמוזכרים בש”ס, שבסבתם באים הרבה מקרים לעולם” . כיוון שכולם טבעים שהטביע הבורא בבריאה, וכולם פועלים.

אולם המציאות הנראת לעינינו לפעמים כאילו ח”ו אין ממש בדברי חז”ל לגבי סכנות סגוליות, תלויה בכמה סיבות:

א] במסכת עבודה זרה ל”א: נאמר: “ אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך [בא ואומר לך דברים מעולים שאמר אביך] . הכי אמר אבוך: הני ארמאי [גוים] זוקאני [נפוחים] דהוו שתו גילויא ולא מתו, [שהיו שותים משקים מגולים, שעליהם אמרו חז”ל שיש בהם סכנה, ולא מתו]. איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו” [משום שאוכלים שקצים ורמשים גופם לקוי] . כלומר המחבלים גופם במאכלות אסורות, גורמים לגופם להפוך ליותר בהמי. ולגוף בהמי אין השפעה להרבה דברים המזיקים לאדם רוחני, לכן הסכנה הנובעת מאיסור אכילת דברים אסורים לא פועלת עליהם.

ב] במסכת מועד קטן (י”א א') לגבי המלצת חז”ל לאכול דג סמוך לסירחונו, אומר שם התוספות: “ ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון, וגם משתי עלה אבוה דאמר בסמוך דמעלי. ו שמא נשתנו כמו הרפואות שבש”ס, שאין טובות בזמן הזה ”.

למדים אנו שהרבה סכנות, או רפואות וסגולות שהיו פועלות בזמן חז”ל, אינן פועלות בתקופתנו, שנשתנו הטבעים.

וכך פסק המ”א (סי' קע”ג א'): “ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק, דנשתנו הטבעיות. וגם הכל לפי טבע הארצות”.

ג] במסכת פסחים ק”י: בסוגית הזוגות נאמר: “כללא דמילתא: כל   דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי”. דהיינו שכוח סכנות אלו לפעול, תלויות באמונה שאנשים מאמינים בהם, לכן מי שאינו חושש, לא בהכרח שיצליחו לפעול נגדו.

ד] במסכת פסחים (קי”ב:) נאמר שרבא גזר על המזיקים שלא יעברו בישוב לעולם. דהיינו שרבא ביטל את כוחם.

וכן הביא התוספות (יומא ע”ז: ד”ה משום): “ ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות. כמו שאין נזהרין על הגילוי, ועל הזוגות”.

ובשו”ת רב פעלים (ח”ב בסוד ישרים ט')   כתב: “ שבזה”ז נתמעט מהלך הרוחין והשדים המשוטטים בעולם. ולא נשאר בדבר זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו לשעור אחד מאלף”.

ה] ישנם ענינים שהם משלים עמוקים של סתרי תורה. לכן המבינם כפשטן שוגה.

הערה: בכל עניני הקפדה בדברים שיש בהם סכנה יש להועץ ברב מוסמך.

ביטול עין הרע, זוגות, וכשפים

מסופר על רב במסכת בבא מציעא (ק”ז:): “דרב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד, אמר תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ” . ופירש רש”י: “ יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין רעה”.

רב מצא שמתוך מאה מתים, תשעים ותשעה מתו מחמת עין הרע, ורק אחד מסיבות אחרות. רואים אנו שעין הרע פועלת בצורה קשה ביותר. השאלה: האם היא פועלת נגד חשבון ההשגחה?

במסכת ברכות נ”ח: מסופר, שרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע פגשו בדרך את רב חנינא בריה דרב איקא, וכאשר הם התלהבו מרוב חכמתו, “י הבי ביה עינייהו, ושכיב ” [נתנו בו עינהם, ומת]. האם מגיע לו למות בגלל מבט עיניהם?

וכן בבבא בתרא י”ד., כשהצליח רב אחא בר יעקב לכתוב ספר תורה שהיקפו כרחבו [קוטר = היקף], “ יהבו ביה רבנן עיניהו, ונח נפשיה ”.

על רבי זירא מסופר שישב מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנם. כדי לבדוק את הדבר היה נכנס לתנור פעם בשלושים יום, ולא קרה לו דבר (בבא מציעא פ”ה.). זאת אומרת, שלפי זכויותיו לא מגיע לו להיענש. יום אחד נתנו בו חכמים עיניהם, ו“ איחרכו שקיה ” [נחרכו שוקיו]. כיצד נענשו לכאורה ללא חשבון?

לגבי ממון מצאנו: “ א”ל רב יהודה לרבין בר ר”נ רבין אחי לא תזבין ארעא דסמיכא למתא. [רש”י: “לא תקנה שדה הסמוכה לעיר שעין בני אדם שולטת בה תמיד”.] דא”ר אבהו אמר רב הונא אמר רב אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה. [רש”י: “שלא יפסידנה בעין הרע” [ “ (בבא מציעא ק”ז.) .

דהיינו: בשדה סמוכה לעיר יכול להגרם לאדם נזק יותר גדול מאשר בשדה מרוחקת, בגלל עיניהם הרעה של העוברים. לכן מייעצים חז”ל לא לקנות שדה כזו. והדברים תמוהים: אם “מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה” - לפי חשבון זכויותיו, מה משנה אם השדה נתונה למבטיהם של בני האדם?

במסכת חגיגה (ה':) התפלאו חכמים על רכושו של רבא, ולמרות שניסה לתרץ את הדבר - “ יהבו ביה רבנן עיניהו, שדור ביה שבור מלכא וגרבוהו”. [רש”י: “שללהו”].

אפילו הלוחות הראשונים שנשברו, למדונו חז”ל: “בגלל שהיו בקולות שלטה בהם עין הרע” (תנחומא כי תשא ל"א).

אם כך צריכים אנו לברר:

א] כיצד יתכן שחשבון ההשגחה, שהוא יסוד אמונתנו, משתנה על-ידי גורם שאינו תלוי במעשי אדם - עין הרע?

ב] אם עין הרע גורם בתשעים ותשע אחוז מהמקרים לשינוי מצב האדם בניגוד למאזן מעשיו, אזי המציאות הינה שכמעט אין השגחה ח”ו?

כתב החזון אי”ש (ליקוטים לחו”מ ס' כ”א:): “מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה. ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים. וכדאמר (פסחים נ':) כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהוא עינא [שגדול נפחם שולטת בהם העין]. (ובבא מציעא פ”ד.): לא מסתפי מר מעינא בישא? [לא מפחד מעין הרע]. (ושם:): פרידא אחת יש לי בינכם ואתם מבקשים לאבדה? (ושם ק”ז.): לא תזבין ארעא סמיכא למתא. [לא תקנה קרקע סמוך לעיר]   ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה. ומ”מ הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע”י שימת עין תמהון על הדבר וע”י זה הוא כלה. וכדאמר (ב”מ ק”ז:): דרב סליק לבי קברי כו' תשעין ותשעה בעין הרע, והיינו שנגזר עליהן מיתה ביום הכיפורים, הזדמן לפניהן עין רעה שגלגלה מיתתן. וכעין שאמרו (מגילה כ”ב:): הא והא גרמא לי'. וכן רבי אליעזר בן יעקב כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם, ונגזר עליו זמנו, גלגלו מן השמים סיבת מותו ע”י הערת תמהון בלב רבנן. וכן הוא עובדא דרב חנינא בריה דרב איכא (ברכות נ”ח:).

ויתכן דכל שאדם במעלה יתרה כל סגולותיו ובחינותיו יתרות, ועינו יותר פועלת והיינו דאמר יהבי ביה רבנן עיניהו”.

החזו”א מסביר, שודאי שאין דבר שיכול להיות בניגוד לחשבון ההשגחה. אלא גזרת ההשגחה מבוצעת הרבה פעמים על ידי כלי שנקרא עין הרע.

אולם מדברי רש”י שהבאנו לעיל “ אם מת בזמנו, אם בעין רעה ”, משמע שהמוות בגין עין רעה אינו בזמן הנקצב לפי חשבון ההשגחה, ולדברי החזו”א צריך היה לומר: אם בעין רעה אם בדרך אחרת, שהרי לדבריו גם מוות בזמנו אפשר שיתגלגל על ידי עין רעה, וגם קודם זמנו אפשר שיתגלגל בדרך אחרת.

יתרה מזו - תרוץ החזו”א הוא לגבי המקרים בהם ניזוק האדם מחמת עין הרע על מעשיו בעבר. אולם, כפי שמצאנו במקומות רבים, [חלקם הובאו לעיל] שגדולי עולם חששו מהעתיד שמא יפגעו בעין הרע, אין תרוץ זה מועיל, מכיוון שאם לא נגזר - הרי מאומה לא יקרה, ואין סיבה לחשוש; ואם נגזר - ממילא יקרה, ומה משנה באיזו דרך?

כך גם נאמר במסכת ברכות נ”ה: “ האי מאן דעיל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט... ולימא ...” [הבא למקום ומפחד מעין הרע, יאחז... ויאמר...]. לפי החזו”א - מה יש לפחד? ואם נגזר, מה תעזור האמירה?

גם לגבי שומר טלית, (פסחים כ”ו:) נאמר: “ נזדמנו לו אורחין, לא ישטחנה... משום עינא בישא” . לכאורה, אם לא נגזר על הטלית שתפגם - לא יקרה דבר. ואם נגזר - יקרה אפילו אם לא ישטחנה?

במסכת פסחים נ': נאמר: “ המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא?   כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא” [שגדול נפחם שולטת בהם העין].

וכן   בבבא בתרא קמ”א.: בת תחלה סימן יפה לבנים. הסבירו בגמרא: “דלא שלטא ביה עינא בישא”.

אם עין הרע זה רק קיום הגזרה, מדוע יש לחשוש ממנה?

מכורח קושיות אלו הסביר החזו”א תרוץ נוסף: “והא דאמר רבן שמעון בן גמליאל פרידא אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה? אע”ג דבלא דינא לא מיית אינש,   משום שהשטן מקטרג בשעת סכנה, ואדם נידון בכל יום”.

החזו”א אומר שמקום עין הרע - כיוון שטבעה להזיק, נחשב הדבר למקום סכנה. לכן הנכנס למקום סכנה ועובר על “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (דברים ד' ט”ו) [ “פלא יועץ” ערך עין הרע ],   נענש יותר מאשר אם לא היה נכנס (כפי שהוסבר בפרק הקודם). לכן צריך לברוח ממקום שבו עינא בישא.

ומסיים החזו”א : “וגם בדין יום הכיפורים קובעין לפעמים להניחו אחרי טבע העולם ולא לעשות לו נס”.

הסבר נוסף לכח פגיעת העין הרעה מצאנו ברש”י (עירובין ס”ד:): “ דמלתא דתווהו בה אינשי נמי היא, ושלטא בהו עינא בישא ”. ופירשו את דבריו, שדבר המתמיה אנשים, גורם להם קנאה וצער. ואדם או דבר המצער צריך לשלם את המחיר למעשהו, ולהיענש. לכן, אם אדם או חפץ גרם צער לאנשים, למרות שעשה זאת בלי מעשה כלל, בהכרח יענש על החטא החדש - פגיעה בבני אדם (מכתב מאליהו ד' 6).

זוגות וכשפים

במסכת סנהדרין (ס”ז:) נאמר: “ אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים?   מפני שמכחישים פמליא של מעלה”.

ומסביר רש”י: “ שעל מי שנגזר לחיות, ממיתין ”.

לכאורה הבין רש”י שיש כח בכשפים להזיק לאדם יותר ממה שנקצב לו לפי חשבון מעשיו. איה אם כן, החשבון?

במסכת פסחים (ק”ט:) מצאנו שחששו חכמים מעשיית דבר בזוגות אפילו במקום מצוה, כדוגמת ארבע כוסות בליל הסדר. ומדוע? הרי מה שנגזר יקרה ממילא, ואם לא נגזר - מה תשנה עשיית הזוגות?

גם משדים חששו חכמים שיזיקו יותר מאשר חשבון הגזרה. כנאמר במסכת פסחים (קי”ב:): “ לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו”. ואיה חשבון ההשגחה?

אמנם בפרוש המשנה (ע”ז פרק ד' ג'), לומד הרמב”ם שאין היזק של שדים או כשפים. ובהלכות עבודה זרה (י”א י”א) (כהסבר הגמרא במסכת סנהדרין ק”א:) מתיר ללחוש על מקום נכישת עקרב רק כדי שלא תטרף דעתו של החולה, ולא שהלחש מועיל.

כך הביא להלכה גם השו”ע ביורה דעה (קע”ט ו'). אולם כבר העיר שם הגר”א ש” כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. והוא נמשך אחר הפילוסופיה ולכן כתב שמכשפים ושמות ולחשים וקמיעות הכל שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו...   והפלוסופיה הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא בדרך הלייצי [מליצה] לעקור אותן מפשטן ”.

לכן אנו שלומדים את הגמרות כפשוטן, ומאמינים אפילו ש”כשפים מכחישים פמליה של מעלה”. כך לימדונו חכמים במסכת פסחים (ק”י.): “ האי מאן דפגע בנשים כשפניות נימא הכי...”.

וכך שנינו במסכת שבת (י'.) לגבי הנותן מתנה לתינוק: “ האידנא דחיישינן לכשפים ”.

גם לגבי מקום שאין חשש זוגות נאמר במסכת פסחים (ק”י:): “ לענין כשפים אפילו טובא נמי חיישינן”.

גם אופן שאלת הגמרא במסכת שבת (פ”א:): “מאי כשפים?

כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא. אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו, ולא אותבוה.   אמרה היא מילתא אסרתא לארבא” [לא הסכימו שתבוא עמם בספינה, אמרה מילת כישוף והספינה לא יכלה לזוז]. דהיינו: ברור שהם פועלים, שלא כדעת הרמב”ם.

כך נפסק גם במסכת מנחות (ס”ה.), ובסנהדרין (י”ז.): “ אמר רבי יוחנן אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה בעלי זקנה, בעלי כשפים...” . ומסביר רש”י שם: “שאם יהא הנדון מכשף, והאור לא ישלוט בו, יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו” . והתוספות שם הביאו בשם רב האי גאון, שאפילו כדי לדעת את הדין עושים הסנהדרין כשופים, כדי להבין ולהורות.

אולם לכל ההסברים, מאחר ולא מסתבר שכל הדינים, העצות, והסיפורים הרבים מאוד בש”ס דברו על דבר שלא היה, יש לבאר מה קרה לחשבון ההשגחה?

ההסבר שניתן היה להסביר הוא, שישנם מקרים בהם הזוגות והכישופים ידועים מראש לאנשים. במצב כזה נוכל לומר שאדם שלא נשמר נחשב כמכניס את עצמו למקום סכנה. וכמו שהסברנו בפרק הקודם, הנכנס למקום סכנה מוסיף לחשבונו עברה חמורה, שיתכן שהיא תשנה את המאזן לרעתו. ואין הבדל בין סכנה ברורה מבחינה מדעית לזו שאינה ברורה.

אולם ישנם מצבים בהם יתכן שאדם יינזק מהכישופים והשדים, למרות שלא ידע על קיומם, ולכן לא השתנה מצב המאזנים שלו. אם כך מדוע יינזק? איה חשבון ההשגחה?

נראה לומר, שהבורא יתברך נתן   לשדים ולכשפים כח בבריאה, רצונו היה שהם יפעלו בבריאה כמו שהטבע פועל בבריאה. כך כותב ה”תפארת ישראל” (”בועז” לסוף קידושין): “ הטבע הוא מטבע של מלך מלכי המלכים הקב”ה, ולא כל כך בקלות יפסול המלך המטבע שקבע הוא בעצמו שתהיה עובר לסוחר”. והסביר רש”י במסכת סנהדרין (ס”ז:) על דברי הגמרא שרבי חנינא לא חשש למכשפת כיוון שנפיש זכותו, “ ומסרי נפשיה משמיא לאצוליה”.

למדנו אם כך, שכדי להנצל מכשופים ושדים, צריך “מסירות נפש” משמים לשנות את טבע הבריאה. כדי שיקרה דבר כזה צריך הרבה יותר זכויות, וזה יתכן שלא יהיה לאדם. לא כל מי שלא מגיע לו להענש, ראוי ל”מסירות נפש משמים” כדי להנצל, ועל כן יינזק. כך ברור שאין שום חסרון בחשבון ההשגחה, מכיוון שבמצבו הנוכחי אין די זכויות במאזנו כדי לשנות את טבע הבריאה. אבל את המגיע לו עבור זכויותיו ודאי יזכה לקבל בדרכים אחרות בעוה”ז, או בעוה”ב.

כך נוכל להבין את הסיפורים בחז”ל על פעולת השדים והכישופים גם "נגד” גזרות שמים המקוריות. ומצאנו בסנהדרין שם שיכלו להפוך מים לעקרבים ולהזיק, או להפוך אדם לחמור, וגם קרש נהפך לחמור. זאת מכיוון שהקב”ה נתן להם כח כזה בתוך טבע הבריאה.

מדברים אלו שומה עלינו להבין שיש לחשוש מעין הרע, כשפים, ושאר הסכנות הסגוליות שבחז”ל, לא פחות מאשר צריך לחשוש משאר הסכנות בטבעו של עולם, שכדי להנצל מהם צריך זכויות יותר גדולות. לכן הרוצה להנצל מהם חייב לעשות השתדלות גשמית לפי דרגתו, יחד עם השתדלות רוחנית לשיפור דרגתו, שהיא המצלת מכל רע.