מקום המחשבות מתואר בתנ"ך בשני מושגים דומים -
לב ו
לבב.
ניתן ללמוד על ההבדל ביניהם מפרשה אחת שבה שניהם נזכרים באופן עקבי.
בשופטים יט מתוארים הדברים שאומר אביה של הפילגש לבעלה של הפילגש:
-
בהתחלה הוא אומר: "
סעד לבך
פת לחם, אחר תלכו"
-
אח"כ הוא אומר: "
הואל נא ולין
וייטב לבך
"
-
אח"כ: "
סעד נא לבבך
"
-
ובסוף: "
לין פה וייטב לבבך
"
ישנה התפתחות הדרגתית, בין "סעד
" לבין "וייטב
", ובין "לבך
" לבין "לבבך
":
-
סעד
לעומת
טוב: המשמעות המילולית של'סעד' בתנ"ך היא 'תמך' (פירוט). כשאומרים שאדם 'סעד את לבו' מתכוונים שהוא תמך בו שלא יתנדנד, כלומר מילא את בטנו באוכל. רק לאחר שאדם תמך בליבו והלב שלו יציב, הוא יכול לשמח ו'להיטיב את לבו', במשקה (כמו "
כטוב לב המלך ביין
", "ויאכל וישת וייטב לבו
", ועוד) או בשינה (כמו כאן). זה מסביר למה האב אומר קודם "סעד לבך"\"סעד לבבך" ואחר-כך "ייטב לבך"\"ייטב לבבך".
-
לב לעומת
לבב: נראה לי, ש'לב' זה חצי ו'לבב' זה שלם. אפשר להסביר את זה בשני אופנים:
-
באופן פיזי: בלב של האדם יש (כידוע) שני חצאים -
החצי השמאלי והחצי הימני. כשאומרים 'לב' מתכוונים לאחד מהחצאים, וכשאומרים 'לבב' מתכוונים לשניהם.
-
באופן נפשי: בתנ"ך
הלב הוא מקום המחשבות. גם במחשבותיו של האדם יש כוחות שונים (למשל היצר-הטוב והיצר-הרע). כשאומרים 'לב' מתכוונים לכוח אחד וכשאומרים 'לבב' מתכוונים לשניהם.
לכן פירשו חז"ל, ש"
ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך
" הכוונה –
בשני היצרים שלך.
זה מסביר למה האב קודם דיבר על ה"לב" ורק אחר-כך על ה"לבב".