הרומח והחנית

קוד: הרומח והחנית בתנ"ך

סוג: הבדלים1

מאת: אראל

אל: פירושים וסימנים 12

בנבואת ישעיהו על השלום שיהיה באחרית הימים כתוב (ישעיה ב 4): " וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות"; בנבואת יואל על המלחמה שתהיה באחרית הימים כתוב (יואל ד 10): " כותו איתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גיבור אני". זו נבואה הפוכה בדיוק, חוץ מזה שבמקום 'חניתות' כתוב 'רמחים'!

זה לא במקרה:

חנית היא כנראה נשק ארוך ודק, שנהגו לזרוק אותו או לדקור בו ממרחק (שאול, למשל, זרק את החנית 3 פעמים - שמ"א יח, יט, כ. ע' גם בפירוש 'דעת מקרא' לדה"א יב 35);

אבל רומח הוא כלי נשק קצר וכבד יותר, ולא ניתן לזריקה אלא רק למלחמה מטווח קצר (לכן נביאי הבעל התגודדו " בחרבות וברמחים" (מל"א יח 28): אדם לא יכול לשרוט את עצמו בחנית, כי היא ארוכה מדי, אלא רק בחרב או ברומח).

בנבואת יואל " החלש יאמר גיבור אני " – החלש רוצה להראות שהוא גיבור, ולכן מכין לעצמו רומח ולא חנית.

גם פינחס בן אלעזר רצה להראות שהוא גיבור, ואינו פוחד מזמרי, ולכן כשהלך להרוג אותו " וייקח רומח בידו" (במדבר כה 7). לעומת זאת, בתקופת השופטים – בתקופה שלפני דבורה – היו בני ישראל פחדנים, ולכן לא היו להם רמחים – " מגן אם ייראה ורומח בארבעים אלף בישראל".

בדה"א יב מסופר על אנשים משבטים שונים שהצטרפו לדוד בתקופות שונות:

1. יב 9: " ומן הגדי נבדלו אל דוד למצד מדברה גיבורי החיל אנשי צבא למלחמה, עורכי צינה ורומח..."
2. יב 25: " בני יהודה, נושאי צינה ורומח - ששת אלפים ושמונה מאות חלוצי צבא."
3. יב 35: " ומנפתלי שרים אלף, ועימהם בצינה וחנית שלושים ושבעה אלף."

כלי הנשק שמחזיקים הלוחמים מתאים לתדמית של שבטם, ע"פ ברכת יעקב:

1–2. בני גד ובני יהודה מחזיקים רומח כי הם גיבורים – "גור אריה יהודה", "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" (גם בברכת משה נאמר על גד "ברוך מרחיב גד כלביא שכן").

3. בני נפתלי מחזיקים חנית כי הם זריזים, ונשק קל מתאים להם יותר: "נפתלי איילה שלוחה".

ברוב התקופות נהגו להשתמש רק באחד מכלי הנשק האלה – או בחנית או ברומח –– לפי מנהג התקופה:

• בתקופת שאול ודוד נהגו להשתמש בחנית: לגלית היתה חנית (שמ"א יז 7, שמ"ב כא 19) והוא בא אל דוד " בחרב ובחנית ובכידון", לשאול היתה חנית (שמ"א יג22, יח10, יט9, כ33, כב6, כו7; שמ"ב א6); דוד ביקש מאחימלך " חנית או חרב" (שמ"א כא 9) אבנר הכה את עשהאל " באחרי החנית אל החומש" (שמ"ב ב 23); דוד שר " ואיש ייגע בהם יימלא ברזל ועץ חנית" (כג 7); אבישי " עורר את חניתו על 300 חלל" (כג 18); ובניהו " גזל את החנית מיד המצרי" (כג 21). בספר שמואל לא נזכר בכלל רומח. גם בספר תהלים – שנכתב ע"י דוד – לא נזכר בכלל רומח אלא רק חנית (לה3, מו10, נז5). (המקום היחיד שבו נזכרו רמחים בתקופת דוד הוא בפסוקים מדה"א יב שנזכרו למעלה).

• אך בתקופת המלכים ובתקופת בית שני העדיפו להשתמש ברומח: נביאי הבעל התגודדו " בחרבות וברמחים" (מל"א יח 28); רחבעם אסף " בכל עיר ועיר צינות ורמחים" (דה"ב יא 12); לאסא היה " חיל נושא צינה ורומח" (יד 7); לאמציהו היה צבא " אוחז רומח וצינה" (כה 5); עוזיהו הכין " לכל הצבא: מגינים ורמחים וכובעים ושריונות וקשתות ולאבני קלעים" (כו 14); נחמיה העמיד שומרים עם " חרבותיהם רומחיהם וקשתותיהם... וחציים מחזיקים והרמחים המגינים והקשתות והשריונים... וחציים מחזיקים ברמחים" (נחמיה ד 7–15); המקום היחיד שבו נזכרת 'חנית' בתקופת המלכים הוא במרד יהוידע, וגם שם זו לא חנית מתקופת המלכים אלא חנית עתיקה מימי דוד – " וייתן הכוהן לשרי המאות את החנית ואת השלטים אשר למלך דוד אשר בבית ה'" (מל"ב יא 10).

פסוקים נוספים עם רומח וחנית: