קוד: דרכים שונות בחינוך על-פי המקרא בתנ"ך
סוג: הבדלים1
מאת: השליחה
אל:
דוד המלך עומד למות, הגיע הזמן למצוא לו יורש, בנו הגדול והמוצלח אדוניה צובר נאמנים ומתחיל להכתיר את עצמו תחת אביו ללא בקשת רשות אלא מתוקף היותו הבן הגדול והמוכשר
פסוק ו' בא להסביר את אדוניה ואת תהליך ההמלכה של עצמו.
אפשר ללמוד מכאן:
שהאדם החכם מאוד איננו צורך שילמדו אותו
משום שבטבעו נוטה הוא לחפש לבד את השכלת
הטוב והישר מהחיים ומהמציאות הסובבים אותו
עד כדי כך שאם תמצא בו טעות מובחנת שתדרוש
רמיזה לטעותו מסביבתו כבר ייסוב לו צער
מהדבר, כלומר- יש ילד שלא צריך לגעור
בו, כל שכן להענישו ולהכותו, אלא מספיק לומר
לו "מדוע אתה עושה כך.." הוא ילד בעל
תובנה, חכם וטוב ששואף לשלמות ללא כשלון
ועצם ההבנה המינימאלית ביותר שהוא טעה
כבר הייתה מעציבה אותו ע"כ יותר מרמיזה
לא צריך וגם ברמיזה אין צורך להרבות.
2 . דרך הדיבור : משלי י'ג פסוק כ'ד - " חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר"
רצה לומר שמי שחוסך את השבט מבנו כאילו שונא אותו מפני שהתוצאה היא שיגיע לדברים רעים בחייו שיכל למנוע זאת אביו, לעומת זאת אפשר לראות את המשך הפסוק כהדרגה בקשר הורה וילד:
למעשה ניתן להבין מהפסוק 3 התייחסויות של האב כלפי בנו, הפסוק מגדיר את האב שאינו מחנך את בנו כשונא לעומת זאת ניתן להבין שהאב המדקדק בחינוך בנו משחר ילדותו ("שיחרו") נקרא אוהב ומכיוון שמחנכו מתחילת ילדותו (שחר) נראה שדיבור והסבר על הטוב והישר והקניית הרגלים נכונים מספיקים, כך שאין צורך להגיע לגערות והכאה, לעומתו מגדיר הפסוק את האב שאינו מדקדק על חינוך בנו "משחרותו " כמי שאינו שונא בנו אך לא הגדירו כאוהבו משום שהנטיות והדרכים השליליות הספיקו להתפתח בילד ועכשיו כדי לתקנם נזקק האב להכותו בשבט.
כלומר- אם אתה אוהב את בינך- אמור לו דברי מוסר עוד בהיותו צעיר מאוד ובכך תמנע ממנו להגיע לשלב ב'= הילד גדל והפך להיות עומד על דעתו אך עדיין ילד ובר חינוך וההורים לא חינכו אותו עד אז וחסכו ממנו "מוסר" תוצאה- התפתחו אצלו תכונות שליליות, עתה נזקקים ההורים לתקן את הנטיות השליליות שהוטמעו בילד בכוח "השבט" לכן קשה לומר שההורים אוהבים את הילד אך עדיין יכולים לתקן חינוכו ע"י ההכאה בשבט ואם יעשו כן, יוכח ש אינם שונאים אותו, אם גם עכשיו לא יפעלו בדרך הנאותה לחינוכו כלומר- הכאה בשבט, הנטיות השליליות ימשיכו להתקיים ואף לגדול בילד וע"י כך יגיע לידי חטאים ומעשים שלילים מאוד ולכן הורה כזה יקרא – שונא בנו.
לסיכום: 3 מצבים:
אוהב, לא שונא, שונא.
3 . דרך הגערה : משלי י'ז פסוק י'- "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין-- מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה"
הפסוק מתאר לנו
בצורה השוואתית שדרך החינוך במבין היא
לכל היותר "גערה" ייתר על זאת מלמדנו
הפסוק שהתועלת המופקת בגערה למבין טובה
יותר מהתועלת המושגת מהכאת הכסיל שלפי
פסוקים שיבואו בהמשך נראה שזוהי הדרך הנכונה
לכסיל וללץ=
הכאה.
4 . דרך ההכאה : משלי, י'ט פסוק כ'ה- " לֵץ תַּכֶּה, וּפֶתִי יַעְרִם; וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן, יָבִין דָּעַת".
משלי, י'ט, פסוק כ'ט- "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים; וּמַהֲלֻמוֹת, לְגֵו כְּסִילִים ".
בא משלי ומלמדנו שלא יועילו גערות, הסברים ודברי מוסר ללצים ולכסילים משום ש" לֹא-יַחְפֹּץ כְּסִיל, בִּתְבוּנָה: כִּי, אִם-בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ "- דובר על הכסיל. (משלי י'ח פסוק ב') ועל הלץ נאמר: " יֹסֵר, לֵץ--לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן; וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל-תּוֹכַח לֵץ, פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ ". (משלי ט' פסוקים ז',ח')
מפסוקים אלו נלמד: שיש ילד שהטיפול בו דורש הכאה, יותר מזה, טיפול בגישה אחרת איננה מועילה ואפילו מזיקה, אל תוכיח לץ= אדם שעושה צחוק מכל עניין וכשמנסים לדבר איתו הוא עושה צחוק מהדבר, הליצנות מסירה את המשמעות מהדבר ומפוגגת את כוחו וערכו ומקלה בדבר ע"כ אין טעם לדבר עימו אלא לחנכו בהכאה,
וככלל הפסוקים
הנ"ל לקוחים מספר משלי, אשר אפשר להביט
עליו כעל ספר מחנך, נראה לפי הספר שדרך
החינוך הנכונה לאדם
היא פרטנית ותלויה בדעתו,