קוד: זיהוי מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטכסונומיה בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: מרדכי כסלו (הגהה: עופר לביא)

אל: סיני ה'תש"ס, קכה

[גירסה שונה במקצת של מאמר זה, בלי ההערות, נמצאת באתר דעת ]

הקדמה

שלוש בהמות ושבע חיות טהורות נמנות בתורה: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים. איל וצבי ויחמור, ואקו ודישון ותאו וזמר. וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו" (דברים יד, ד-ו). לפי תנא דבי רבי ישמעאל: "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא, ב). מלמד, שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול (בבלי, חולין מב, א). אולם, היום אין בידנו מסורת על כל החיות הטהורות. עיון בפירושים המסורתיים ובמחקרים החדשים מראה, שחלק ניכר מהזיהויים של עשרת מעלי-הגרה הטהורים המוזכרים בתורה אינו חד-משמעי ואינו מוסכם על הכול. בעוד שזיהויי שור, כבש ועז, וכן החיות אייל וצבי ואף אקו - ידועים ומקובלים, הרי אלה של ארבעת הנותרים עדיין לא לובנו כל צורכם. תרגומי התורה העתיקים והחדשים, המילונים וחוקרי החי של ארצות המקרא מביאים שלל הצעות שחלקן אינן משכנעות. ¹ סיכומים ודיונים בנושא זה שעדיין לא מוצו כל צורכם פורסמו לאחרונה ע"י כמה חוקרים. ² יחד עם זאת, יש לציין שאותן שלוש הבהמות הטהורות שהיו בימי משה, גידולן נמשך עד היום בהיקף נרחב בכל העולם.

עוד לפני בירור הזיהויים יש להדגיש, ששם של חיה הכתוב בתורה איננו מקביל למין אחד או לסוג הנהוגים בטכסונומיה המודרנית, דבר שהקשה על הזיהוי. ³ אמנם, שור מזוהה עם בקר הבית (=פרה, Bos taurus) , כבש זהה עם כבש הבית  (Ovis aries) ועז זהה עם עז הבית (Capra aegagrus). אבל צבי בתורה מתייחס לשלושת מיני הצבי שחיו בארץ או בעבר הירדן באותה תקופה צבי ארצישראלי (= צבי מצוי,  Gazella gazella), צבי מדבר (= צבי הנגב,  G. dorcas) וצבי פרסי
(G. subgutturos.  קיימת גם דוגמה הפוכה, שני שמות מזוהים עם מינים שונים של אותו הסוג - האחד חיה והשני בהמה - אקו המזוהה עם יעל נובי (Capra ibex nubiana), כלול בתוך הסוג עז (Capra) יחד עם עז הבית. מהדוגמאות שהובאו נוכל ללמוד שהתפישה הטכסונומית המונחת בתורה שונה מזו הנהוגה היום; אבל יחד עם זאת, כל שם מבטא יחידה טכסונומית: לעתים מין או קבוצת מינים קרובים ולעתים סוג ואף קבוצת סוגים קרובים. מטרת העבודה כאן אינה מציאת זיהויים חדשים, אלא הרחבה סמנטית - על-פי החלוקה של תת-סדרת מעלי-הגרה (Ruminantia) למשפחות, תת-משפחות ושבטים, של הזיהויים השונים שכבר הוצעו - לשלל הצורות של החיות הטהורות באזורנו ובעולם. יש לתת ביטוי לעובדה שאנשים המבקרים בגן חיות או צופים בסרטי טבע - ובהם חיות מאזורים רחוקים - יודעים לומר, שזהו מין צבי וזהו מין אייל, אע"פ שלא ראו מינים אלה מימיהם, כי הם דומים לאלה המוכרים. כל שם בתורה הוא דוגמה או אבטיפוס למעלי-הגרה הדומים לו החיים על פני הארץ.

בירור שיטת הזיהוי

משום מה התמקדו חוקרי שמות בעלי-החיים שבתורה בעיקר בזיהויים של חיות המצויות היום בארץ. למעשה, שמות אלה מייצגים מינים רבים יותר של בעלי-חיים, ולו מהסיבה הפשוטה שמספר החיות הכשרות לאכילה באזור היה גדול יותר באותה תקופה. אפשר להסביר זאת חלקית בכך, שכל שם מתבטא לעתים במובן המצומצם שלו ולעתים במובן רחב יותר המייצג גם את החיות הדומות, ואעפ"כ החוקרים זיהו את השמות במובנם המצומצם. לעומת זאת, על-פי הפסוקים שהוזכרו לעיל, קבע הרמב"ם כלל המרחיב מאוד את משמעויות השמות: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינים המנויים בתורה. שלושה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה... הם ומיניהן, כגון, שור הבר והמריא שהן ממין השור. וכל העשרה מינים ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה. לפיכך, מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק, לא בפה ולא בטלפיים" (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות א, ח). פסיקתו מתבססת על התלמוד הבבלי (חולין פ, א): "אמר רבי יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא" (מגיד משנה על הרמב"ם, שם). כלומר, אין הכוונה שיש רק עשרה מיני מעלי-גרה, אלא חלוקת כל אלה הכשרים היא לעשר קבוצות. נראה, שרבי יצחק, והרמב"ם בעקבותיו, למדו מההכללות 'בהמה' בראש פסוק ד' ובסוף פסוק ו' בדברים יד, שיש להרחיב את המשמעות של החיות המנויות במינים הדומים להם, ולמעשה כל שסועי הפרסה ומעלי-הגרה הם כשרים.

אמנם, בפרטים אחדים שיטת הרמב"ם צריכה ביאור. המגיד משנה והכסף משנה תמהים על הרמב"ם ששור הבר הוא מין שור, כי תאו מתורגם ע"י אונקלוס - תורבלא, ותרגומו המילולי בחזרה לעברית הוא שור היער: "אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה, איני יודע לתרץ לפי גרסת ספרינו, עד כאן לשונו (של המגיד משנה)... דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כורחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא. וכיוון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא, אם כן תאו מין בהמה היא, והווה ליה ארבעה מיני בהמה ושישה מיני חיה... אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה... עיין בספר כפתור ופרח פרק נ"ח (מאה יד למניינם)." ואכן שם נמצא תירוץ: "מין שיש בו מדברי ומן הישוב, כגון שור ושור הבר - שור בר מין בהמה, רבי יוסי אומר: מין חיה (משנה, כלאים ח, ו). מצאתי בספר התג'ניס לרבי יהודה בן בלעם (מאה יא): אמר רבינו סעדיה ז"ל (מאה י), שהג'אמוס כשר לקרבן וחלבו אסור, שנאמר: שבעתי עולות אילים וחלב מריאים (ישעיהו א, יא). ואומר: יזבח שור ומריא וצאן... (מלכים א א, יט) ובתוספתא (כלאים א, ח): חמישה דברים נאמרו בשור הבר, אסור משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור, וקרב לגבי המזבח, וחייב במתנות, וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאווה, והרי הוא כבהמה לכל דבר. ר' יוסי אומר זהו תאו הכתוב בתורה, ומותר משום אותו ואת בנו, וחלבו מותר, ופסול מגבי מזבח, ופטור מן המתנות, וכו' והרי הוא כחיה לכל דבר. וחכמים אומרים תאו בריה בפני עצמה, שור הבר בריה בפני עצמה... ורבינו סעדיה כחכמים. והנה רבינו סעדיה בתרגום התורה כתב תאו וזמר - אל תיתל ואל זרפא, ⁵ ולא תרגמו ג'אמוס. מכל מקום, מתוך דברי אלו הגאונים ידענו ששור הבר הוא ג'אמוס." ⁶ כלומר, בעל כפתור ופרח מביא את דעתו של רב סעדיה גאון ששור הבר זהה לג'מוס, ותורבלא (= תאו) הוא מין אחר. ⁷ אמנם, עדיין נשארת קושיה בדברי הרמב"ם, אם מריא ושור הבר מציינים את אותו מין בהמה, מדוע הוא מביא את שניהם. אולם, נראה שאפשר לתרצה ללא קושי רב. ⁸ מכל מקום, לפי דעה זו יוצא שהרמב"ם אינו סובר שהחיה הגדולה שהלכה ונכחדה בימי הביניים ובתקופה החדשה ומכונה בפינו שור הבר (Bos primigenius) היא בגדר בהמה.

מרבית מעלי-הגרה הטהורים נושאים על ראשם זוג קרניים, המצויות מעט מאוד אצל בעלי-חיים אחרים. הקרניים נחלקות לשני סוגים עיקריים: קרני האיילים (באנגלית antlers); וקרני הפריים, כגון כבש ויעל (באנגלית horns). הקרניים האחרונות בלבד כשרות להכנת שופר, חוץ מאלה של בקר הבית (והמינים הדומים לו). לדעת התוספות, אלה של בקר הבית עשויות שכבות שכבות, ויתרה מזו - אף של ראם אינן כשרות, מפני שהן תמיד נקראות בתנ"ך קרן ולא שופר (בבלי ראש השנה כו, א; תוספות ד"ה חוץ משל פרה; שו"ע, או"ח תקפ"ו, א; רמ"א שם). קרניים מסוג אחר, שאינן מסודרות בזוג זו בצד זו, הן קרני הקרנפים, שהן למעשה גלגול של שערות. אלה קרניים קשות העשויות מחומר קרני בלבד, ומצויות זו אחרי זו על גבי קדמת הראש. מספרן שתיים בדרך כלל והקדמית שבהן ארוכה מהאחורית. ⁹ אמנם, מוזכרת חיה כשרה בעלת קרן אחת - קרש - אבל אין יודעים מה טיבה (בבלי, חולין נט, ב; רמב"ם, מאכלות אסורות א, יב). ¹⁰

חז"ל מביאים את זוג הקרניים כסימן לחיה טהורה - אע"פ שאינן מצויות תמיד. הן חסרות זמנית אצל הצעירים, חסרות אצל הנקבה של הרבה מינים, ואף אצל הזכר של האייליים בתקופת הנשירה שלהן. זאת, כנראה, הסיבה שהקרניים אינן מופיעות כסימן בתורה אלא רק בתלמוד: "אלו הן סימני חיה שחלבה מותר? כל שיש לה קרניים וטלפיים. רבי דוסא אומר: יש לה קרניים, אי אתה צריך לחזור על טלפיים. יש לה טלפיים, צריך אתה לחזור על קרניים" (בבלי, חולין נט, ב). נראה שהרמב"ם סובר, שסימן הקרניים מובא בתלמוד לעזרה בזיהוי: "במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו. אבל שבעה מיני חיה האמורים בתורה, אם היה מכיר אותן, אפילו לא מצא לו קרניים, הרי זה אוכל את חלבו וחייב לכסות את דמו" (רמב"ם, מאכלות אסורות א, יא). מעניין שיש מינים מעלי-גרה שאין להם קרניים, לא לנקבה ואף לא לזכר. לקבוצה זו של מעלי-הגרה חסרי קרניים שייכים שבעת מיני משפחת האיילוניים ושני סוגים ממשפחת האייליים - אלקרן ואייל-מושק. תפוצתם בהודו, מזרח אסיה ואפריקה המשוונית, וסביר שחז"ל לא הכירו מינים אלה. סימן אחר מביאים חז"ל לבהמה טהורה - העדר חותכות וניבים בלסת העליונה: "תנו רבנן:... כל בהמה שמעלת גרה, בידוע שאין לה שיניים למעלה וטהורה" (עיין: בבלי, חולין נט, א; תוספתא, חולין ג, כ; רמב"ם, מאכלות אסורות א, ב). תכונה זו אופיינית לרוב רובם של מעלי-הגרה, חוץ ממשפחת האיילוניים. מכאן שיש כמה מינים בין מעלי-הגרה שלכאורה הם כשרים מדאורייתא אבל אסורים מדרבנן.

היום מגדלים כמה מינים ממשפחת האייליים, כגון אייל-הצפון (Rangifer tarandus), יחמור אירופי (Dama dama) ואייל אדמוני (= אייל אציל,  Cervus elaphus); וממשפחת הפריים, כגון ביזון אמריקני (Bison bison) - כמבויתים למחצה. ¹¹ בכל אלה יש לדון האם יצאו מגדר חיה ועברו לגדר ספק חיה ספק בהמה (אחד המובנים של כוי).

בבואנו לדון בזיהוי חיות המוזכרות בתורה או בתנ"ך, יש לתחום את האזור שאנו דנים בו. כלומר, יש צורך לברר מראש האם רק חיות שהיו ידועות מארץ-ישראל עצמה באות בחשבון לזיהוי, או גם כאלה שאזור תפוצתן איננו מגיע אלא לארצות הסמוכות לה. נראה, שהמונח ההולם את תחום האזור הנדון הוא ארצות המקרא, ובו כלולים, מלבד ארץ-ישראל, גם שטחי הממלכות הגדולות של מצרים, ארם נהריים ואנטוליה-סוריה. רק בתקופות מאוחרות יותר, בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון או התבססות האימפריה הרומית, היה קל יותר להגיע מזרחה עד הודו וכן לארצות ים-תיכוניות כמו צרפת וספרד. מכאן, שהנימוק שמביאים חוקרים אחדים כדי לדחות הצעה לזיהוי חיה, כגון, ג'ירף, כי היא אינה נמצאת או לא הייתה בארץ אלא רק בארצות הסמוכות - איננו תקף. זאת, לפחות מהסיבה שהתורה ניתנה לא בארץ אלא בסיני - לעם ישראל שהכיר היטב את מצרים ותרבותה. קשיים בזיהוי נובעים גם מהתהליך המתמשך של היעלמות מיני יונקים ובפרט מעלי-גרה מהארץ ומהאזור כולו, החל מתקופות פרהיסטוריות ועד היום. ¹² תהליך כזה גורם מעצם טבעו למידע בלתי מושלם - ממצאי העצמות מחפירות ארכיאולוגיות אינם מספקים את המידע הדרוש לכל תקופה, וזיהויי הציורים והעדויות בכתב ובעל-פה אינם מקובלים תמיד על כל החוקרים.

מכל האמור לעיל יוצא, שיש עדיפות לזיהוי גמיש המייצג גם קבוצה, כי לפחות בחלק מהמקרים ברור, שהשם מתייחס ליותר ממין אחד. היום נמנים 72 סוגים ו-179 מינים של מעלי-גרה. הקטן שבהם הוא איילון שגובה כתפיו הוא כ-20 ס"מ בלבד ומשקלו 2-2.5 ק"ג, והגדולים - ג'ירף, שגובהו הכללי עולה על 6 מ' או פרים, שמשקלם יותר מ-1000 ק"ג. בדרך כלל הזכרים גדולים מן הנקבות. החלוקה הטכסונומית עוזרת לסווג כל אחד ממיני מעלי-הגרה לאחד מעשרת השמות הכתובים בתורה (טבלה 1). גם אם נמצא חיה שלא הייתה ידועה עד כה, כגון Pseudoryx nghetinhensi, שנתגלתה רק לפני כשמונה שנים ביערות בגבול ויטנאם-לאוס – הנמנית עם תת-משפחת היעלים - נוכל לשייך אותה לאחד מ-7 החיות הטהורות, ובמקרה זה לאקו.

--------------------------

תיאור מעלי-הגרה

למינים הנמנים עם תת-סדרת מעלי-גרה אופייני גוף שלוח (צר ומוארך), ראש גדול וארוך, שיניים רחבות - מותאמות לאכילת צמחים, צוואר ארוך, ורגליים גבוהות ודקות המסתיימות בשתי אצבעות. ציר המשענת של משקל הגוף עובר בין האצבעות השלישית והרביעית המפותחות, והגוף כולו נשען עליהן. קצות האצבעות עטופות פרסה שעליה הם דורכים - פרסה שסועה. הפרסות, כמו הציפורניים, גדלות במשך כל החיים והחיכוך בקרקע שומר על עוביין הרצוי ועל צורתן. הקיבה נחלקת ל-4 מדורים (חוץ ממיני האיילוניים אשר להם 3 מדורים בקיבה). סדרם של המדורים מהפה ואחורה הוא: המסס, בית הכוסות, קיבת העלעלים וקיבת המיצים. שלושת החלקים הראשונים התפתחו כנראה מן הוושט, ואילו קיבת המיצים מקבילה לקיבתם של שאר היונקים. המזון הנטחן בפה יורד להמסס בו מפרקים חד-תאיים וחיידקים את התאית. משם מגיע המזון לבית הכוסות, בו הוא עובר תהליך של ערבוב. בבית הכוסות נוצר גוש מזון מעובד חלקית העולה לפה לטחינה מחודשת - העלאת גרה. לאחר טחינה זו יורד המזון לקיבת העלעלים וממשיך את דרכו במורד צינור העיכול. זוהי תת-הסדרה הגדולה והמפותחת מבין כל הפרסתניים. החלוקה הטכסונומית והתיאורים המובאים להלן הם על-פי הלקסיקון הזואולוגי והאנציקלופדיה - החי והצומח של ארץ ישראל. ¹³ התיאורים באים למלא במידה מסוימת את העדר האיורים. מעלי-הגרה נחלקים ל-5 משפחות, ולעתים יש גם חלוקות משנה לבנות-משפחה ולשבטים (לפי א"ב):

1 . איילוניים (Tragulidae), המשפחה הפרימיטיבית ביותר בין מעלי-הגרה. חסרי קרניים. הניבים העליונים מפותחים (בעיקר בזכר), מזדקרים מתוך הפה ומשמשים להגנה. בקיבה 3 מדורים, תכונה מיוחדת לקבוצה זו. 7 מינים הכלולים ב-2 סוגים: מיני איילון, אורך גופם 40 ס"מ, ותפוצתם הודו ודרום מזרח אסיה. וכן איילון-המים, הגדול קצת יותר, מזכיר חזיר בצורתו ומצוי באזורים הטרופיים במערב אפריקה. ייתכן, שמיני משפחה זו אינם כלולים ב-7 החיות הכשרות, כי אין להם נציגות באזורנו, אין להם קרניים, יש להם ניבים וחותכות בלסת העליונה ואין להם 4 מדורים בקיבה.

2 . משפחת האייליים (Cervidae). המשפחה השנייה בגודלה בתוך התת-סדרה, מונה 17 סוגים ובהם 53 מינים. המשפחה אינה נחלקת לתת-משפחות או לשבטים. סימנה המובהק - קרניים גרמיות - עשויות עצם בלבד, שלא כקרניים הנבובות של הצאן, הבקר, הצבאים והאנטילופות, העשויות חומר קרני. הן נמצאות רק בזכרים, פרט לאייל-הצפון שגם לנקבה יש קרניים. קרני האיילים מפוצלות ועשויות מרקמת עצם המתפתחת אחת לשנה מבסיס גרמי המצוי על עצמות המצח. יש גם מינים בעלי קרניים פשוטות, כגון, מיני מזמה (Mazama). העצם גדלה ועמה גדלים העור המקיף אותה וכלי הדם המזינים את עצם ואת העור שעליה. בהגיע הקרן לגודלה הסופי, מצטמקים כלי הדם שבבסיסה, העור מתייבש ונושר קרעים-קרעים ונותרת קרן העשויה מעצם בלבד. הסרת העור מוחשת על-ידי חיכוך הקרן בעצמים קשים כאבנים וענפי עצים. תהליך זה מסתיים, בדרך כלל, לפני עונת הרבייה, ואז משמשות הקרניים למלחמות בין הזכרים או להפגנת כוח בעת שמירה על טריטוריה. בתום עונת הרבייה נושרות הקרניים כתוצאה מהיווצרות רקמת ניתוק בבסיסן וזמן מה אחר-כך נוצרות קרניים חדשות במקום אלה שנשרו. סימן היכר נוסף: לזכרים (אבל לא לאייל-הכרמל וליחמור) ניבים גדולים בלסת העליונה, שהם מפותחים יותר מאלה שבמשפחת הפריים. אולם, אין להם חותכות (לנקבות גם אין ניבים), ועל-פי זאת מכשירים את סוגי האייליים. מיני המשפחה נמצאים באירופה, אסיה ואמריקה, ורק מין אחד מצוי באפריקה (בצפון מערב היבשת). לשני מינים זיקה עם שמות חיות המופיעים בתורה - אייל מזוהה עם אייל-הכרמל (Capreolus capreolus) שחי בארץ עד לפני כ-90 שנה (טבלה 1); ויש המפרשים ומזהים יחמור עם יחמור מקראי (Dama esopotamica), שנכחד מהארץ יחד עם אייל-הכרמל.

3 . אנטילוקפריים (Antilocapridae). משפחה אמריקנית בת סוג ומין אחד - אנטילוקפרה. לזכר קרניים מסועפות בצורת מזלג, הנושרות מזמן לזמן. הקרניים גרמיות, מכוסות נדן עורי קשה שאינו אלא שכבת שערות מאוחות, המתחלפת מדי שנה. נציג המשפחה מהווה צורת ביניים בין יעלים לאייליים.

4 . משפחת הג'ירפיים. מעלי-גרה מושלמים. במצח הזכר 2 קרניים שהן בליטות גרמיות מכוסות עור שאינן מתחלפות במהלך החיים. בליטה דומה ועפ"ר קצרה יותר נמצאת בקדמת המצח, ולפעמים נמצא מאחורי זוג הקרניים זוג שני קטן יותר. שני סוגים: ג'ירף, ובו היום מין אחד (G iraffa cameleoparadalis) הנפוץ באזורי הסוונה שמדרום לסחרה. צורתו המשונה משכה את תשומת הלב עוד מימי קדם. סוג שני בעל מין אחד – אוקאפי (Okapia johnstoni) - נתגלה רק בשנת 1900 בקונגו וגובהו עד 1.5 מטר. ג'ירף הובא למצרים עוד באמצע האלף השלישי לפסה"נ. הוא מופיע לא פעם בתמונות המתארות הבאת שי ומס, ¹⁵ ותרגום השבעים תרגם זמר - גמל נמרי. כאמור, רב סעדיה גאון זיהה זמר עם ג'ירף, ונראים דבריו. מציאות זמר בסוף הרשימה, בדומה לעטלף ברשימת העופות הטמאים, רומזת על שייכות הג'ירף לרשימת החיות הכשרות (טבלה 1). הרי יש לו כל סימני הכשרות מדאורייתא ומדרבנן, אף שהוא שונה בצורתו ממעלי-הגרה האחרים.

5 . פריים (Bovidae). המשפחה הגדולה במעלי-הגרה. 4 מדורים בקיבה. הקרניים לרוב אצל שני בני הזוג, פשוטות, נבובות, מתמידות, הבנויות חומר קרני העוטף את הבליטות הגרמיות, החלולות של עצם המצח. לפרטים צעירים ולנקבות יש, בדרך כלל, קרניים קטנות יותר מאשר לזכרים. לרוב הפריים יש רק זוג קרניים אחד, אך יש סוג אחד, ארבע-קרן (Tetracerus), שהוא בעל ארבע קרניים. יש גם גזעים של כבש הבית ועז הבית שלהם ארבע קרניים. המשפחה מונה 50 סוגים ובהם 116 מינים המקובצים בחמש תת-משפחות. שלוש האחרונות כלולות בשם אנטילופות. אלה מחליפות באפריקה (חוץ ממין אחד) את האייליים.

א. יעלים (Caprinae). שוכני הרים סלעיים, גופם כבד ומכונס, והרגליים קצרות וחזקות. תת-משפחה זו כוללת ארבעה שבטים: 1. סאיגות (Saigini), ובו 2 סוגים חד-מיניים – דומים לאנטילופות. 2. אנטילופות-יעלים (4, R upicaprini) סוגים חד-מיניים – דומים לעזים. 3. כבש-המושק (Ovibovini - 2) סוגים חד-מיניים. תפוצתם של כל המינים בשלושת השבטים שהוזכרו - מחוץ לארצות המקרא. 4. עזים (C aprini), המונה 5 סוגים ובהם - עז (כולל יעל) וכבש. כאמור, שלושה מינים בשבט זה מזוהים עם שלושה בעלי-חיים טהורים - כבש, עז ואקו (טבלה 1).

ב. פרים (Bovinae). אלה גדולים וכבדים מיתר הפריים, הזנב ארוך, קיימות פרסות צדדיות קטנות (שרידי האצבע השנייה והחמישית). תת-המשפחה מונה 3 שבטים:

1. סלילני-קרניים (Strepsicerotini) - אנטילופות גדולות ויפות, שלהן קרניים ארוכות, סליליות ופחוסות. בשבט 3 סוגים: בונגו, קודו, וקנה. 2. קצרי-קרניים (Boselaphini) - לזכר קרניים קצרות מאוד. בשבט 2 מינים הנמנים על 2 סוגים: ארבע-קרן, נילגו. החיות משני השבטים שהוזכרו לעיל אינן חיות בארצות המקרא. 3. בקר (Bovini). הגדולים והמגושמים במשפחה, ראשם אינו מתרומם מעל הכתפיים, הקרניים בינוניות, קפל עור מתחת לצווארם, הזנב ארוך ובקצהו ציצת שער. בשבט 5 סוגים: פר (Bos), ביזון (Bison), אנואה (תאו-אפריקני,  Syncerus caffer), ותאו הודי (=ג'מוס,  Bubalus bubalis). כאמור, שור מזוהה עם בקר הבית (= פרה); ותאו מזוהה עם שור הבר (Bos

 Brimigenius) (טבלה 1). ¹⁶

ג. צבאים (Antilopinae). אנטילופות קטנות למדי ועדינות. תת-משפחה זו מונה שני שבטים: 1. אנטילופות-הרים (Neotragini), גובהן עד 50 ס"מ, במינים רבים יש קרניים רק לזכר. בשבט 7 סוגים אפריקניים, כנראה מחוץ לאזור ארצות המקרא. 2. גזלות (Antilopini), שוכנות ערבה ומדבר, גובהן 60-100 ס"מ. בשבט זה הקרניים קיימות אצל שני בני הזוג. בשבט 7 סוגים וביניהם צבי (Gazella). כאמור, צבי נמנה עם החיות הטהורות (טבלה 1).

ד. צביונים (Cephalophinae), 2 סוגי אנטילופות קטנות, בעלי קרניים קצרות, נוטות לאחור. תפוצתם באפריקה - מחוץ לארצות המקרא.

ה. ראמים (Hippotraginae). בת-משפחה זו כוללת אנטילופות גדולות ונחלקת ל-3 שבטים: 1. חובבי-לחות (Reduncini), גופם כבד ורק לזכר יש קרניים. בשבט שלושה סוגים שוכני ביצות או יערות באפריקה - מחוץ לארצות המקרא. 2. שוכני-מדבריות (Hippotragini). הקרניים ארוכות וקיימות גם אצל הנקבה. בשבט שלושה סוגים: דישון (Addax nasomaculatus), שחי עד לאחרונה במצרים; ראם, כגון ראם ערבי (= ראם שיפודי) (Oryx gazella), שחי פעם בנגב; ואנטילופה-סוסית. מזהים דישון עם ראם ערבי
(טבלה 1). 3. שוכני-ערבות (Alcelaphini), הרגליים גבוהות ודקות והראש מוארך. בשבט שלושה סוגים: גנו, דמליסק ובובל - באפריקה. תרגום השבעים וכמה מפרשים מזהים יחמור עם בובל איילי
(Alcephalus busephalus), ¹⁷ שתפוצתו הייתה רחבה יותר, וחי בארץ עד לפני כמאה שנה (טבלה 1).

סיכום

עקרונית, כל מעלי-הגרה (חוץ מנציגי משפחת האיילוניים) הן חיות כשרות מדאורייתא ומדרבנן. ואין זה המקום לדון אם יש או אין צורך היום במסורת כדי לאכול אותן. הקבוצות והמינים השונים מסודרים בטבלה, בהתאם לקרבתם הטכסונומית וקרבתם למינים הכתובים בתורה (טבלה 1). הטבלה מחולקת לגרעין פנימי ולשני מעגלים הסובבים אותו. בגרעין - עשרת השמות המובאים בתורה וזיהוייהם - בהנחה, שכל שם זהה למין אחד המייצג קבוצה נפרדת של מעלי-גרה. בהתאם להיקף המשתנה של המשמעות הסמנטית, מסודרים מסביב לגרעין שני מעגלים של קבוצות טכסונומיות; במעגל הפנימי קבוצות קרובות יותר למין המזוהה, ובמעגל החיצוני המינים הרחוקים יותר הן מבחינה טכסונומית והן מבחינה גיאוגרפית.

חמישה שמות נמנים עם משפחת הפריים המגוונת ומרובת המינים, שם אחד למשפחת
האייליים - האחידה והשנייה בגודלה, ואחד - לג'ירף המיוחד. ביחד מכסים עשרת השמות את כל קבוצות מעלי-הגרה הכשרים לאכילה. חלק מהמעגלים החיצוניים חופפים במידה מסוימת. כלומר, מעלי-גרה המצויים במעגל חיצוני ורחוקים בצורתם מאבטיפוס אחד, יכולים להיות דומים לאבטיפוס אחר. כך, מיני בת-משפחת הראמים יכולים להיות דומים או לראם ערבי או לבובל איילי, וכך - אנטילופות שונות יכולות להשתייך לקבוצה זו או אחרת בהתאם לדמיונן למין בגרעין – האבטיפוס – לצבי, לראם, לבובל או ליעל. לבהמות יש רק מעגל אחד ובו רק המינים המבויתים הקרובים להן.

הטבלה מסודרת בצורה מודולרית המותאמת גם לדעות אחרות, כך שאף שיש שינוי בזיהוי, אפשר להחליף את הזיהויים מבלי לשנות את המסגרת. למשל, דישון מזוהה כאן עם ראם ערבי, ואם נרצה - נוכל להחליף את הראם בדישון מבלי לשנות מאומה במעגלים. כך אפשר להחליף את שור הבר עם ביזון אירופי, כי שניהם מייצגים את שבט הבקר ואת תת-משפחת הפרים. אפילו שינוי הזיהוי של יחמור שבתורה, מבובל ליחמור מקראי לא יזעזע את המסגרת. אולם, קשה לוותר על הזיהוי זמר - ג'ירף, כי הזזתו לאחד המעגלים החיצוניים יוצרת קשיים אחדים (טבלה 1). בדידותו בסוגו, ובמידה רבה אף במשפחתו, מסבירה את מיקומו בסוף רשימת החיות הטהורות.

טבלה 1

זיהוי מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטכסונומיה

הערות

1. ראה: י' אהרוני, זכרונות זואולוג עברי, תש"ג-תש"ו, עם עובד, תל-אביב; ש' בודנהימר, תש"י-תשט"ז, החי בארצות המקרא: תולדות בעלי החיים בארץ-ישראל ושכנותיה, מוסד ביאליק, ירושלים.

W. Gesenius. 1962. Hebr ä isches und aramaisches Handw ö terbuch ü ber das Alte Testament, Springer, ed. 17; L. Koehler & W. Baumgartner. 1999. The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament, Brill (transl. by R.E.J. Richardson).

2. ראה: י"מ לוינגר, מ' דור, תשל"ה, שבע החיות הטהורות, תורה ומדע ה', עמ' 37-50; י' פליקס, תשמ"ד, חי וצומח בתורה, ירושלים; מ' דור, תשנ"ז, החי בימי המקרא, המשנה והתלמוד, גרפאור-דפטל, תל-אביב. ראויה לתשומת לב קביעתו של הרב י"מ לוינגר, בספרו מזון כשר מן החי, ירושלים, תשל"ח, עמ' 20, הע' 6: זיהוים של בעלי החיים אינו בעל משמעות מכיוון שאפשר בכל מין של מעלה-גרה לטעון שהוא שייך לאחד המינים האמורים בתורה.

3. שמות בעלי החיים, חלוקתם הטקסונומית ותיאורם מובאים מתוך: ה' מנדלסון, י' יום-טוב, 1987. החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך 7: יונקים, משרד הבטחון-ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע [להלן מנדלסון ויום טוב]; מ' דור, תשמ"ז, לקסיקון דביר לזואולוגיה: חולייתניים, מהדורה ג', דביר, תל-אביב [להלן: דור, לקסיקון]; וכן הערכים באנציקלופדיה העברית שנכתבו ע"י מנחם דור.

H. Mendelssohn & Y. Yom-Tov. 1999. Mammalia of Israel. The Israel Academy of Sciences and Humanities. Jerusalem.

4. מנדלסון ויום טוב, עמ' 258-269; דור, לקסיקון.

5. הכוונה לג'ירף; ראה: הערות הרב י' קאפח, תשנ"ג, תורת חיים: חמשה חומשי תורה/ דברים, מוסד הרב קוק, ירושלים, עמ' קכב.

6. אישתורי הפרחי, תרי"א, ספר כפתור ופרח, ברלין (דפוס צילום, ירושלים, תשי"ט), קכד, ע"א.

7. ראה: ליברמן, תשט"ו, תוספתא כפשוטה, סדר זרעים, נויארק, עמ' 600, הע' 24, שלדעתו הרמב"ם פסק כרב האי גאון. ראה גם: מ' כסלו, תשנ"ז, כוי - כשרותו של בעל-חיים מיובא, תחומין י"ז, עמ' 415-432

8. ראה: מ' כסלו, תשנ"ח, מריא, על אתר ג', עמ' 51-62

9. מנדלסון ויום טוב, עמ' 19

10. ראה: י"מ לוינגר, תשנ"ה, מאור למסכת חולין (חלק שני) ולמסכת בכורות, ירושלים, עמ' 9

11. ראה: כסלו, תשנ"ז (לעיל הע' 7); מנדלסון ויום-טוב, עמ' 255;

J. Clutton-Brock. 1999. A Natural History of Domesticated Animals. 2nd ed. Cambridge University Press, pp. 129ff, 197;

Rabbi A.Z. Zivotofsky. 1999. Kashrut of exotic animals: the buffalo. The Journal of Halacha and Contemporary Society 38:117-128.

12. ראה: בודנהימר, תש"י (הערה 1), עמ' 153 ואילך, 188 ואילך; מנדלסון ויום-טוב, עמ' 42 ואילך;

E. Tchernov. The biogeographical history of the southern Levant; Y. Yom-Tov & H. Mendelssohn. Changes in the distribution and abundance of vertebrates in Israel during the 20th century. In: Y. Yom-Tov & E. Tchernov (eds.). 1988. The Zoogeography of Israel: The distribution and abundance at a zoogeographic crossroad. Junk, pp. 212-213, 515-547

13. ראה הערה 3.

14. V.V. Dung et al. 1993. A new species of living bovid fromVietnam. Nature 363:443-445; H. Thomas. 1994. Cranial anatomy and phylogenetic relationship of the newly discovered bovid (Pseudoryx nghetinhensi) in the annamitic cordillera in Vietnam. Mammalia 58:453-481.

15. בודנהימר, תש"י (הערה 1), עמ' 78.

16. דור, לקסיקון.

17. בחרתי כאן בזיהוי זה מטעמי נוחיות, אע"פ שרוב החוקרים מזהים יחמור עם יחמור מקראי, וראה להלן.