קוד: משפט שלמה וחכמת יוסף בפרשת "מקץ" בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: יעקבי גולדשטיין
אל: כפית ה'תשס"א שבט
הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך". משפטו של שלמה מעורר תהיות. האחת, מה היה כה חכם במשפט שלמה עד שבזכותו הוא הוכר כאדם בעל "חכמת אלקים" כדברי העם? והשניה, מה ההגיון העומד מאחורי קריאתה של אחת הנשים: "גם לי גם לך לא יהיה גזורו"? שאלה נוספת שראוי לתת עליה את הדעת היא, האם לא ניתן למצוא קשר חזק יותר בין הפרשה להפטרה?
הבה נתבונן בחילופי הדברים שבין שתי הנשים: (מלכים א' ג', כ"ב) "ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אמרת לא כי בנך המת ובני החי
". המלבי"ם עומד על הבדלי גרסאות אלו שעליהם חוזר שלמה (מכאן גם
ההוכחה לחשיבות שייחס שלמה להבדלי הטענות שלפיהם בנה את המשפט); התובעת
לפי המלבי"ם היא אם הילד המת שכל רצונה "לדפוק" את אם הילד החי, ולכן היא
מציעה: "גם לי גם לך לא יהיה גזורו". הוא מסיק זאת ממנהג העולם שאדם אומר
את הדבר ביקר לליבו תחילה ואח"כ את הדבר הטפל. כאן, התובעת מקדימה את 'בנך
המת' ל'בני החי', ובכך מגלה כי משאת נפשה היא שהבן המת יהיה של חברתה.
לעומת זאת הנתבעת מזכירה קודם את בנה החי, אותו שרצונותיה ומאוויה נתונים
לו ורק לאחר מכן נפנית להדוף את טענותיה של חברתה. שלמה, כאמור, חש
בהבדלים אלו. הוא מבין אותם ואת משמעותם, מציג את השערתו זו לקהל שצופה
בוודאי בסקרנות במתרחש ומצפה לראות כיצד יתפד המלך החדש. אחרי כן, שלמה
עושה את המבחן עם החרב, אשר מטרתו להוכיח את צדקת השערתו. לאמור, אין זה
המבחן אשר מברר את האם הביולוגית אלא הניתוח ההגיוני. המבחן תפקידו להוציא
לאור את חכמתו האלקית של שלמה. היכולת לזהות בוודאות על פי סגנון הדיבור
מי היא האם האמיתית היא ללא ספק חכמה אלקית בכל פרמטר שהוא.
האברבנאל הולך בכיוון זהה לזה של המלבי"ם במובן זה ששלמה כבר מצא את האם האמיתית אך הוא הגיע למסקנה הפוכה בשאלה מי היא אם הילד. אני העדפתי את פירושו של המלבי"ם משום שהוא מעוגן יותר בכתובים עצמם וקל יותר להבין מהיכן שאב את מסקנותיו. לעומתו האברבנאל כללי יותר ופחות ממוקד.
החכמה האלקית איתה אנו נפגשים בפרשת מקץ היא חכמתו של יוסף פותר נכונה חלומות ואף מוציא מתוכם עצות מועילות לעתיד. כמוהו כשלמה, שניהם עולים לגדולה בעקבות החלום. יוסף יוצא מבית האסורים אל המשרה הרמה של המשנה למלך ושלמה מהמתח והחרדה מהעול החדש והמחייב אל השמחה, לאחר היקיצה מהחלום, על ידי עריכת משתה, וגילוי לעי כל של חכמתו הרבה.
קשר נוסף בין הפרשה להפטרה הוא יקיצה מחלום, המשתופת לפרעה ולשלמה והחשיבות של החלום בעבורם. לשניהם נדמה כאילו התרחש החלום במציאות ורק כשנעורו נוכחו לדעת שזה חלום! לשניהם היווה החלום תפנית בחייהם מי בכניסתו במלוא האון אל מלכותו, ומי בהערכתו למציאות של שובע ורעב שיבואו על ארצו. גם הלשון דומה להפליא בבראשית (מ"א, ז'): "וייקץ פרעה והנה חלום", ובמלכים א' (ג', ט"ו): "ויקץ שלמה והנה חלום". פן נוסף השזור בשתי הפרשיות הוא גילוי של רגשות חיוביים. יוסף על ידי התנכרותו לאחיו גורם להם להרהר ולהיזכר מחדש במכירתו האכזרית עליה הם אומרים: "על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב, כ"א), ועוד ביטויים דומים, ושלמה שבמשפטו גורם לאם הילד לגלות את אימהותה ולחשוף את פרצופה של חברתה הקנאית.
הרובד החשוב ביותר, לדעתי, המשתף ומשלים את שתי הפרשיות הוא ששתיהן עוסקות בתפקידים רמים המנוהלים על ידי ישראל. ברם, בעוד שבפרשה ה"משרה" נולדת בדרך לא דרך, מצויה בנכר ומניחה את התשתית לגלות מרה של מאתיים ועשר שנים, ההפטרה עוסקת במלכות בארץ הקודש לקראת בניית בית המקדש באחת התקופות היפות ביותר (אם לא היפה ביותר) שהיו לעם היהודי!